התבוננות ונחמה

ארץ מוזרה היתה ישראל של שנות ה־50, מצד אחד פלא שאין כדוגמתו, מצד שני שאול אנושי. מכל קצוות העולם נקבצו יחד יהודים, ותחת איום ממשי על קיומם, ניסו להגשים חלום הזוי בן אלפי שנים.

בצורה משונה, את ה״חופשי בארצנו״ מ"התקווה" הצליחו החולמים להגשים. להיות עם - הרבה פחות. ישראל מדינה מצליחה ומתפקדת מבחוץ, אך עדיין קרועה ונאבקת מבפנים. מהמעברות ועד העיירות, מחטיפות הילדים ועד חטיפת הקרקעות, אירועי הקמת המדינה בשנות ה־50 הם ביצה מבעבעת ורוחשת של אי־צדק, תסכולים ועוול. תנודותיה עדיין מנווטות את החברה בישראל, נוכחת ונעלמת באור ומתחת לעור.

אין זה מקרי שככל שאנו מתרחקים מאירועי אותם ימים, עולה ומתחזקת הקריאה להכרה בעוולות העבר, ולעשיית צדק כדרך הנכונה לריפוי. דור המהגרים, הוריי, דודותיי, בני משפחתי, בנות עיירות הקיפוח, לרוב מסתכלים על בני הדור השני להגירה בתמיהת מה. כן, היו עוולות, היו קשיים, הם יודו על שולחן השבת, אבל היה להם ברור שזה קורבן הגירת חייהם ומחיר מורכבתם עבור עתיד טוב יותר לילדיהם, לנו, ילדי מהגרים.
פעם אחר פעם, אמרו לי הוריי בצורה זו אחרת להתקדם ולא לשקוע בביצת העבר.

לפעמים כעסתי על הפסיביות שבה קיבלו את גזירת גורלם. תהיתי למה לא היו יותר פנתרים שחורים, ובמקום זה העדיפו לעבוד ולחסוך, להשקיע בחינוך ולהצביע. עם השנים הבנתי את חוכמת חוסר הברירה היהודית שנכתבה בדם, יזע והרבה דמעות. אל מול כוחות גדולים וחזקים ממך בהרבה - קודם כל תשרוד. האימפריות יעלו ויתרסקו, אך רק השורדים נותרים לספר.

כיום התרבות הישראלית שופעת תבלינים וסלסולים. טקסי ישראל הממלכתיים כבר מנכיחים סיפורים אחרים מהנרטיב הציוני־אשכנזי שעליו גדלתי. ולמרות האיטיות המכעיסה, גם מערכת החינוך והאקדמיה מתחילות להכיר בסיפור העלייה שנותר מחוץ לעמוד האש. אך גם בתוך עליית יוצאי ארצות תרבות האסלאם, יש נוכחים יותר ונעדרים פחות ואף ילדים חורגים לדתות אחרות. כך נותר סיפור עליית יהודי הודו לישראל כיתום בקצה הכיתה.

"רק ב־2016 נסעתי עם אבי להודו, ממש ברגע האחרון, והתחלתי לתחקר דודות מבוגרות על שנות העלייה שלהן", מספר מידד אליהו, אמן בן 39, בן לעולים מהודו, "הן אמרו שהן לא זוכרות ולא רוצות לדבר על זה. צריך לזכור שיהודי הודו היו מאוד גאים במולדתם, ולמעט תקופה קצרה של האינקוויזיציה הפורטוגלית, מעולם לא היתה רדיפה של יהודים בהודו. קהילת יהודי קוצ׳ין אפילו מימנה את העלייה שלהם לארץ ישראל מכספם! ואני חש שהשתיקה שלהם על העבר, היא מחיר הזהות שלהם״.

בדור שלהם?

״גם בדור שלנו, היהודים תמיד קיימו דיאלוג עם התרבות המקומית בגולה. ומשהו באופי הבודהיסטי הזה השפיע. גם לנו יש סיפור על חטיפת ילדים וזה עדיין חבוי ומתביישים בנשים שקרסו והתאבדו. אלו דברים שהודחקו חזק. הרבה מבני הדור השני לא נסעו להודו, בעצמם עוד נאבקים על הזהות שלהם. היו שאימצו את הישראליות עם המרפקים והפוליטיקה הקוצנית, אבל הרוב הם הביישנים שבאנשים. האנטיתזה למאצ׳ו הישראלי. כאלו שכבר 50 שנה כאן ועדיין מסרבים לבחור צד״.

אליהו גדל במושב מסילת ציון, התחנך וחי בירושלים, וכיום מציג בכל העולם. מתוך אמונתו באמנות ככלי לשינוי חברתי, עבד עם הקהילה ההודית בעיר רמלה, וכעת מוצגת בגלריה לאמנות עכשווית ברמלה תוצר העבודה המשותפת תערוכה מרתקת בשם ״כנף אדומה״.
את התערוכה אצרה ד"ר סמדר שפי ובהצהרת הכוונות נכתב על התערוכה שהיא ״מאירה את הפער בין התפיסה החסרה, החד־ממדית, של התרבות ההודית בישראל, לבין העושר התרבותי העכשווי וההיסטורי של יוצאי הודו, שנשאר עד היום בשולי התרבות הישראלית״. וכמיטב האמנות, הסיפור נמצא בפרטים המעודנים מן העין.

"באמנות הפלסטית יש שליטה של דלות החומר, של חילוניות במובן החומרי. למדתי ציור מערבי קלאסי כדי לדעת את היסודות, אבל לקח לי המון זמן להשתמש בצבעוניות ובחומריות של התרבות שממנה באתי. האמנות המודרנית מפחדת מקיטש שירדד ויעבד את החוויה. לקח לי הרבה זמן להבין את ההבדל בין קיטש לפואטיקה. הייתי צריך לנסוע להודו ולהציג שם כמה וכמה פעמים כדי להציג את זה כפי שאני.

"בעבר היו גם דימויים יותר קשים. לקחתי דימוי של אישה בפחון המעברה ומילאתי אותו בצבע, לא חשבתי שזה דימוי שמח במיוחד, אך האנשים מהמושב שלי ראו בזה כלה שיושבת במנרה - מיטת החתונה שלה. התרבות של דרום הודו זה בניואנסים, זה כמו הבדיחה על ההודי שלא יודע לומר כן או לא עם הראש. הלוחמניות והמוחלטות זה להגיד 'אכלו לי שתו לי', אבל היא עובדת עד גבול מסוים וזה לא הסגנון והמקום שאני מחפש״.
על קיר התערוכה ציור מתעתע, חלקו שם, חלקו נעדר. ״ציירתי אותו ורק כשהתחלתי למחוק אותו, הבנתי שזה מה שהוא צריך״.

ובלב התערוכה נמצאת עבודה מרתקת. מחברת נחושת גדולה ובה רקועות מילים לכאורה חסרות הקשר כללי. ״במקור המחברת היא של חנה תפארת ז״ל שעלתה בשנות ה־70 מקוצ׳ין. היא כותבת לעצמה כל מיני מילים שהיא לומדת בעברית ומסמנת כחשובות לה - 'להצליח', 'מתכון ללימונדה', ויש שם מילה מעניינת - 'להתגייר', למרות שלא היה פקפוק לגבי יהודתם של יהודי קוצ׳ין המילה הזאת חלפה לידה ומצאה את דרכה למחברת".

"יש הרבה כאב במחברת הזו, וכשמגדילים אותה ומרקעים על נחושת, זה הופך למסמך היסטורי עם חשיבות עליונה. לקהילה ההודית יש מסורת עם מסמכים שמתוארכים עד 1,100 שנה אחורה, סוחרים יהודים שכותבים את שמם בעברית על גבי לוחות נחושת. הראג׳ה של קוצ׳ין כתב מסמך הנותן ליהודים זכויות להתפלל ולהסתובב עם שמשייה ברחוב, וזה מסמך המתוארך לפני כ־900-800 שנה, הכל כתוב על לוחות נחושת״.

בספר ״להיות אישה סופרת״ כתבה עמליה כהנא כרמון מסה בשם "להתבזבז על הצדדי", על מסורת הכתיבה הנשית ככתיבה אישית פרטית, המתעדת את היום־יום, מה שנתפס על ידי הביקורת הגברית כבנאלי ולכן לא חשוב. וכאן לקחת את ה״צדדי״ והפכת למרכז. מבחינתי, זו פעולה פוליטית שמכניסה לתוך השיח את דור האימהות האילמות חסרות השפה העברית, הדור המושתק.

״אמנות מודרנית נוטה להיות טקסטים של 'התכוונתי לכך ורציתי בכך'. אני לא עובד בזה. מבחינתי, אמנות יכולה לתת רגע של התבוננות ונחמה. כמו מפל הקשיו בתערוכה. זה רגע וחוויה מדיטטיבית, הרצון ליצור משהו פתוח שניתן לקרוא אותו בכמה אופנים ומדבר לקהילות שונות. מבחינתי העובדה שזה מוצג ברמלה, יחד עם העבודות שעשיתי עם הקהילה המקומית, לא פחות חשובה מאם זה היה מוצג בניו יורק. זה להביא את הכי טוב שלי ולהשאיר את המקור הפרשני לאחרים, שיראו, יחוו את הסיפור שלי ושל הקהילה שלי דרך היצירה״.

ביציאה מהתערוכה אני מהרהר בנחש הנחושת שעשה משה במדבר כדי להרחיק את הנחשים. יש הסבורים שנחש הנחושת המרפא מצא את דרכו לסמל חיל הרפואה דרך מטה אסקלפיוס מהמיתולוגיה היוונית. משהו באור השחום הבוקע מהנחושת בו בזמן בולע ומשקף. כשאני מביט במחברת הנחושת, מבעד הטקסטים של חנה תפארת, צצה דמותי כבמראה מעורפלת שבה הזיכרונות מתעוותים ומשתנים כל הזמן. תמונה שמאתגרת אותי לתהות אם אני צופה בעוולות העבר או בתקוות העתיד.