ביקור פושר? ביידן מנסה למחוק כל מה שטראמפ עשה במזרח התיכון

דבר מרשים באמת קרה השבוע, והוא מעמיד בצל את ביקור הנשיא ביידן בישראל. עוברים מה"דיפ סטייט" לעידן ה"דיפ ספייס". הטלסקופ שהחליף את האבל בחלל מחזיר תמונות שמאפשרות לראות התרחשויות קוסמיות של אלפי גלקסיות מלפני 13 וחצי מיליארד שנות אור. "התמונות האלה יזכירו לעולם שאמריקה יכולה לעשות דברים גדולים. זה מה שאנחנו כאומה", אמר הנשיא ביידן. לו רק אמריקה היתה מתרוממת לרף של הטלסקופ הזה. בפלנטה המזרח־תיכונית שבה אנחנו חיים, מסתכלים הרבה יותר נמוך.

ביידן מצא את עצמו הולך בדרכו של טראמפ, אבל בכיוון הפוך. טראמפ בביקורו באזור במאי 2017 ביקר קודם בריאד וחתם על עסקאות נשק במאות מיליארדי דולרים ומשם לירושלים. בסוף 2017 הכיר בירושלים והכריז על העברת השגרירות האמריקנית.

הביקור בישראל ובערב הסעודית הפעם צריך לתת מענה לביקור פוטין בטהרן, שם מתוכנן המנהיג הרוסי להיפגש עם מנהיגי איראן וטורקיה. ביידן יהיה חייב לתת חיזוקים קונקרטיים למוחמד בן סלמאן אל מול הברית הרוסית־איראנית. אבל בגלל אובדן האמון באמריקנים נראה שהסעודים מעדיפים לסגור הבנות עם הרוסים והאיראנים ישירות.

לא היה חשמל באוויר הירושלמי השבוע. יחסי ארה"ב עם מדינות האזור היום הם תולדה של זיגזגים מטורפים של האמריקנים וחוסר עקביות זועקת. הנשיא לשעבר, ברק אובמה, ערער את הסדר הקיים באזור, ערך מחוות של חרטה והכאה היסטורית על חטא כלפי העולם המוסלמי, ונקט מדיניות של דטאנט כלפי איראן. עוד לפני ביקורו ב־2009 באזור הוא הכיר בזכותה של איראן להעשיר אורניום. לאורך שנותיו בבית הלבן הוא דיבר ללא הפסק על העוול הנורא שנגרם לאיראן בעקבות ההפיכה נגד מוסאדק ב־1953 והחזרתו של השאח לשלטון. ישראל בשבילו היתה מקרה מצער שצריך להכיל אותו. כך גם דחק אל דוכן הנאשמים את מצרים של א־סיסי, שהעז לסלק את מנהיג האחים המוסלמים, ואת ערב הסעודית. טורקיה וארדואן יחד עם איראן היו אצלו בראש המצעד.

הנשיא ביידן פתח את נשיאותו בניסיון למחוק ולבטל את כל מה שטראמפ עשה במזרח התיכון. וזאת הסיבה העיקרית שביקורו בישראל ובערב הסעודית נראה עקר עד פושר. פתאום מתברר גם שהברית שמכרו לנו בין ישראל למדינות הסוניות כמו איחוד האמירויות, ערב הסעודית, ירדן ובחריין, היא רופפת ומשמשת יותר כדקורציה לאירועי יאיר לפיד ונפתלי בנט. לאחר תבוסת טראמפ, המנהיג שהערבים נתנו בו אמון היה נתניהו. כשגם הוא הלך והאזור עבר לטיפולה של חבורת שלומיאלים בדמותם של אנתוני בלינקן, רוב מאלי והנשיא ביידן, כל הארכיטקטורה שבנו נתניהו וטראמפ באמצעות הסכמי אברהם התחילה לחרוק. אבל זה עדיין המשחק היחיד בעיר והסכמי אברהם הם שהנמיכו את פרופיל הנושא הפלשתיני.

ביידן הגיע הנה כשמצבו הפוליטי מבית הוא בשפל עמוק. שיעור התמיכה בו לפי סקר של ה"ניו יורק טיימס" ירד ל־33 אחוזים. רבים במפלגתו הדמוקרטית אינם רוצים בו כמועמד לכהונה שנייה כנשיא. בעוד טראמפ זכה בביקורו בנקודות רבות והעלה את יוקרתו, ביידן לא הזיז את המחוג שמראה כי הוא נוסע על אדי הדלק האחרונים.

חתונת התמים

"מפלגה בראשות סער, כחלון וגבי אשכנזי תנצח את הבחירות", זעקו הכותרות במארס 2016. קיץ 2022. טוב, זה לא אשכנזי. זה בני גנץ. בתקופה שבין 2015 ו־2019 התקוות הגדולות של השמאל היו אשכנזי וברק. אבל הסקר מ־2016 לא נעשה סתם, ו"השר לשעבר מהליכוד", כפי שכונה אז גדעון סער כבר עבד על תוכנית שחלק מהפרשנים היו שותפים לה. מפלגת סער בהנהגה משותפת עם רמטכ"ל לשעבר נמדדה ב־23 מנדטים והיתה אמורה להוריד את הליכוד ל־22. אבל התברר אז שיאיר לפיד, שכהרגלו שייט על כ־21 מנדטים, הונחת על ידי המפלגה הווירטואלית ל־13 מנדטים. זה יכול לקרות גם בסיבוב הנוכחי. המהלך הזה קיבל כבר אז גיבוי מהתקשורת והיה לזה כנראה גם ביקוש מוגבל בציבור. היום מפלגת סער גנץ מתחילה עם 14 מנדטים. היא רק יכולה לרדת.

הרעיון היה שכדי להביא למהפך שלטוני צריכה להתרחש תזוזת קולות מהימין לעבר מפלגת מרכז־ימין. בינתיים, ראינו גם את גנץ וגם את גדעון סער בפעולה. הנזק ברור, התוצאות לא מרשימות. סבבי הבחירות האחרונים הוכיחו שבאמצעות תזוזת קולות לא מושג המהפך השלטוני; אז עוד חשבו שצריך להזיז את הציבור ולזכות באמונו. עכשיו מתברר שהדחת הרוב בציבור הישראלי, פיטורי העם והפלת בנימין נתניהו, אפשר להשיג רק באמצעים לא קונבנציונליים - וקודם כל ברית עם המפלגות הערביות הלאומניות. ב־2016 זה היה בגדר לא יעלה על הדעת. מי שחסם את גנץ בדרכו לחיבור כזה נענש עכשיו. הכוונה להאוזר והנדל. לגדעון סער זה לא מפריע.

אבל מה שגדעון סער מתאר כחיבור בין "ימין ממלכתי" ל"מרכז ביטחוני" הוא הטעיה. זוהי חתונה בין הממסד המשפטי לממסד הביטחוני. זה לא מאורע משמח. אלו יחסים שהתחילו עם קנה של אקדח ברקה, והבשילו לכדי אהבה אנוסה בין שתי מערכות שהפכו למאוד בעייתיות בישראל.

ישיבות בית המשפט בתיק 1000 הן חלק מהמקהלה המדברת של מסע הבחירות. אבל היתה אמירה חשובה אחת של הדס קליין: "כידוע ארנון מילצ'ן אזרח ישראל ומחזיק רק בדרכון ישראלי. בתוכנית עובדה ארנון התראיין והיו דברים שכנראה עצבנו את האמריקנים. למחרת הכתבה קיבלנו ריקושטים. לארנון זה עשה תחושה לא טובה... אמרו לו שהוא לא יכול לקבל את הוויזה, הוא היה נסער וביקש להשיג את דן שפירו, שגריר ארה"ב". זאת אחת השיטות של האמריקנים לסחוט אנשי ביטחון ישראלים.

התוצאה לאורך שנים היא הרכנת ראש ושעבוד של הרבה קצינים בכירים ובכירי ביטחון אחרים לאינטרסים האמריקניים, שלא פעם נוגדים את האינטרסים הלאומיים הביטחוניים של מדינת ישראל. מי שסבל מלחצים כאלה היו אביאם סלע בגלל פרשת פולרד, האלוף עמוס ירון, עוזי ארד, יובל דיסקין. משה (בוגי) יעלון שאמר על ג'ון קרי שהוא "משיחי", הפך לפרסונה נון־גראטה בממשל. האמריקנים יודעים לשחד באמצעות הטבות או תהילה מזויפת כמו הענקת מדליות או משרות באוניברסיטאות יוקרתיות - הארוורד, למשל. איפה זה ואיפה בקבוקי שמפניה.

לא מכבר נחשף ששר הביטחון בני גנץ עמד בקשרים עסקיים עם הגנרל האמריקני ג'ון אלן, שנחשף כסוכן קטארי. גנץ ואנשיו בממד החמישי רצו שאלן יתווך בינם לבין קטאר למכירת תוכנות ריגול. אלן הוביל כשנתיים קודם לכן את התוכנית הביטחונית האמריקנית שנועדה לתת מענה לנסיגה ישראלית מהבקעה ואיו"ש. גם אז היו מגויסים לטובת העמדה האמריקנית כמה אלופים בדימוס, כמו גדי שמני ואבי מזרחי. זה היה בגיבוי הרמטכ"ל גנץ.

עכשיו מדווח אלון בן דוד בחדשות 13 מעשה נורא, שבו נחשף שוב בני גנץ, האיש והטלפון, כעושה דברו של הממסד הביטחוני האמריקני: "ישראל כורתת במודע את הענף הזה (של הסייבר ההתקפי; א"ל) בגלל הלחץ האמריקני. משרד הביטחון כבר הקפיא את רוב רישיונות היצוא של הענף. האמריקנים החליטו לסגור את הסייבר ההתקפי (של ישראל) ולהעביר אותו אליהם".

השמאל הריאקציונרי

האם הבחירות הפעם באמת גורליות? כן. יותר מאשר הבחירות הקודמות, במארס 2021, שגם הן היו גורליות. לראיה: שנת הממשלה העקומה הביאה להידרדרות במצבה של ישראל בכל הפרמטרים, בעיקר איראן והאינפלציה. מי שקשוב לפרשני תקשורת הזרם המרכזי, חשב שממשלת בנט־לפיד זו נטיעה לשנים אם לא לדורות. ופתאום - זה סופו של כל בלון, אף שמי שקרא את "ישראל היום", למשל, או כלי תקשורת אחרים מחוץ למיינסטרים של מוצ"ש בטלוויזיה, לא הופתע מההתאדות שבאה פתע.

כך גם הפרשנים המקורבים, שניפחו ועידות אזוריות ודיבורים על בריתות ומלחמת חיסולים הרחק מעבר לאופק, מגלים דווקא עם בוא הנשיא ביידן שהערבים איבדו את אמונם במנהיגותה של ישראל. גנץ, בנט ולפיד השקיעו בירדן ובאמריקנים בזמן שהאמירויות וערב הסעודית השקיעו באיראן, כיוון שהקריסה של האמריקנים באפגניסטן ומלחמת אוקראינה אותתו להם שארה"ב בעידן ביידן משדרת חולשה, חוסר אמינות וחוסר נאמנות. וכך הביקור הנשיאותי בישראל הוא, כפי שזיהו כמה פרשנים, תחנה בדרך לערב הסעודית עם הנפט שלה. ביידן פשוט זוכר מה שקרה כשאובאמה ביקר באזור ב־2009 ודילג על ישראל.

אבל זה החלק של המעטפת הביטחונית, שמשקפת את ההשחתה הפנימית של האליטות. אלה מנותקות מהמציאות ומעודדות כוחות הרסניים מבפנים תוך שאינן מסוגלות להפנים את סכנת האיומים מבחוץ. התהליך הזה דומה מאוד למה שקורה בארה"ב אבל גם במדינות חשובות אחרות במערב. בעניין הזה לא במקרה המאבק של האליטות מתמקד בראשו של ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו. הוא באמת דמות ייחודית שהיה בכוחה לעצור את הסחף והוא אכן עשה זאת, אחרת אי אפשר להסביר את מאבק החורמה שבמסגרתו מובילי דעת קהל קוראים לשימוש באלימות.

את זה לא המציא אבישי בן חיים. קדם לו אלוף בן, עורך "הארץ", שפרסם מסה גדולה בכתב העת הבינלאומי "פורין אפיירס" בקיץ 2016. הרבה לפני פרשת ישראל 1 וישראל 2. הכותרת: "סופה של ישראל הישנה - איך שינה נתניהו את המדינה". בן האשים את נתניהו שהוא חותר להפוך את החזקת השטחים וההתנחלויות לקונצנזוס לאומי, וזאת בניגוד לדעתם של בעלי דעה ותיקים מאזור קריית ארבע וחברון.

נתניהו נאשם שהוא תומך במדינה יהודית ובמדינה דמוקרטית - בסדר הזה. הוא נאשם בכך שמטרתו "להחליף את האליטה המסורתית באליטה שקרובה יותר להשקפת עולמו". כלומר, מזרחים שאפתנים, בעלי אינטליגנציה גבוהה, מקצועיים בתחומם, וגם חובשי כיפות סרוגות. "למרות שנתניהו הוא חילוני ואף אשכנזי, בעלי בריתו הם בעיקר מזרחים - המנודים מזה זמן רב ממוקדי הכוח של ישראל, וזאת חרף העובדה שהם מהווים חתך גדול מהאוכלוסיה היהודית - וציונים דתיים..."

רק בחברה מאוד שמרנית וריאקציונית, מהלך מרחיק לכת של קידום שכבות נמוכות, מושפלות ולעיתים מדוכאות אל צמרת השלטון ואל מוקדי השליטה המנהלית והביטחונית - יכול להיחשב כדבר שלא יעלה על הדעת. עד כדי כך שחברי "ישראל הישנה", האליטה המסורתית, משדרים שעבורם זו מלחמת קיום. במקום לעבוד על שימור וחיזוק החברה, אותה אליטה מאוימת תוקפת מבפנים. מנהלת מערכה תודעתית לפי סעיפי המצע של "גוש שלום" שניסח אורי אבנרי לפני 20 שנה. או שמשקיעים בבלבול הזהות של ילדים ונערים, החל בסוגיות מין וכלה בסוגיות 1948; אם מלחמת העצמאות היתה אפילוג ערבי ג'יהאדיסטי של השואה, או נכבה שבה "טבחנו, גירשנו, אנסנו".

גדעון סער, נפתלי בנט, מתן כהנא ויועז הנדל אינם מסוגלים להילחם בתופעה כי הם מרגישים יתר קרבה לתמר זנדברג מאשר לקטי שיטרית, מירי רגב וגלית דיסטל אטבריאן, העולות על זנדברג בכל הפרמטרים. מי שכן מסוגל זה בנימין נתניהו.

"האיכות הייחודית של נתניהו היא שונה (ממנהיגים אחרים)", כותבת הפרשנית הבריטית השמרנית מלאני פיליפס. "מדובר ביכולת האסטרטגית והאנליטית שלו שהיא ללא תחרות. היא מאפשרת לו לזהות מגמות גלובליות ואזוריות, לפעמים אפילו לפני שהן מתרחשות, ולהיות תמיד כמה צעדים לפני כולם ולחשב כיצד לנהל את המשברים המתקרבים". פגמים באישיות? "ארזתי בעצמי".

אבל כמו ששמעתי פעם ממנחת טלוויזיה שמאלנית מאחורי הקלעים: היא לא מסוגלת לראות את תשבץ התמונות על עמוד השער של ההרוגים במבצעים ובמלחמות. היכולות של נתניהו הן הכרח קיומי, ובלי הפגמים הוא לא היה מסוגל לעמוד במשימה של החלפת האליטות, לפחות בחלקן.