צלילי שופר וקולות ירי

צלילי השופר הרמים שבקעו בשבוע שעבר מקבר יוסף הנצור, בתחינה נואשת לעזרת שמיים, הזכירו לרגעים אחדים סצנה ממלחמה קדמונית. אלא שקולות הירי הכבד שהתערבבו בהם, והאש שניתכה על המתפללים היהודים שם, דייקו מחדש את מחוגי הזמן. אנו ב־2022.

תמונות מעין אלה אינן חדשות: כבר לפני שני עשורים, במאי 2001, מצאו עצמם עשרות יהודים נצורים שעות ארוכות בקבר רחל. גם עליהם נורתה אש. שופרות לא היו שם בנמצא, אבל ספרי תהילים - בשפע, ופסוקיו העתיקים של דוד המלך התערבבו בשריקות הכדורים ששרטו את קירות המתחם המבוצר.

חודשים אחדים אחר כך מצאו עצמם גם ראשי ישיבת "שיח יצחק", הרב שג"ר (ז"ל) והרב יאיר דרייפוס, יחד עם בחורי הישיבה שלהם, בסיטואציה דומה. רבה של אפרת, הרב שלמה ריסקין, תיאר כיצד שכבו התלמידים, נשיהם וילדיהם על רצפת בית המדרש בגבעת הדגן, כשכדורים שורקים מעל ראשיהם. השופר שלהם היה גיטרה ולחן של ר' שלמה קרליבך למילים "עם ישראל חי". "זה היה המחזה הסוריאליסטי והמחזק ביותר שראיתי בימיי", סיפר הרב ריסקין, "קומזיץ בן שעה וחצי, בשכיבה על רצפת בית המדרש, כשאש מעל ראשינו ופצצות מאירות את השמיים".

הביקורים ההמוניים בקברי אבות ובמקומות כהר הזיתים והכותל המערבי, רחוקים מלהיות עניינו של מיעוט "מנשקי קמעות ועובדי אלילים", כביטויו המזלזל וסר הטעם של יאיר גרבוז לפני שנים אחדות. מיליוני יהודים, בריאים בנפשם וברוחם, מבקרים מדי שנה באתרים כמערת המכפלה, קבר יוסף, קבר שמעון הצדיק וגם בקבר האם רחל, ששמוליק רוזן נשבע לה פעם בשירו הידוע "שוב לא נלך רחל" והרגיע אותה במילים מנחמות "ראי ריבון עולם... הם שבו לגבולם".

עם ישראל שב לגבולו ומבקש להתחבר לאתרים ולדמויות שהם כור מחצבתו. אלה הן חדשות טובות. מה שמשמח פחות הוא ששגרת הביקור במקומות הללו עדיין כרוכה בסכנת חיים ומחייבת ליווי ביטחוני. המציאות הזאת, אף שהתרגלנו אליה, אינה נורמלית. גם לכרוניקה של פגיעות פלשתיניות במקומות קדושים ליהודים התרגלו אצלנו, וכך גם לבריחת הנוצרים משטחי הרש"פ, שהמוסלמים שם יורדים לחייהם. אלה ואלה כבר אינן "חדשות".

זלזול מופגן באתרים הקדושים

ה"טולרנטיות המוסלמית" לבני דתות אחרות ולקודשיהם מלווה את הסכסוך כבר דורות. האירוע בקבר יוסף הוא סימפטום לתופעה רחבה ועמוקה פי כמה. חלק מאיתנו כבר שכח. רבים אחרים זוכרים: הרס ושריפת בתי הכנסת שנותרו על תילם בגוש קטיף, מטחי אבנים על המתפללים היהודים בכותל המערבי, ההצתות החוזרות ונשנות של קבר יוסף, איומים, אש ובקת"בים לעבר המבקרים והמתפללים בקבר רחל, בבית הכנסת "שלום על ישראל" ביריחו או בקבר שמעון הצדיק, וגם איום מתמיד על משתתפי ההלוויות והאזכרות בהר הזיתים, בית העלמין היהודי העתיק והחשוב בעולם.

אל כל אלה מצטרף הזלזול המופגן של הפלשתינים ברשימת 23 אתרים הקדושים ליהודים, שהם התחייבו (בהסכמי אוסלו), להבטיח ליהודים חופש גישה אליהם.

גם ההיסטוריה המוקדמת יותר רלוונטית: התנכלות ערביי ירושלים למתפללי הכותל לפני קום המדינה, וההגבלות הרבות על זכויותיהם שם; ההתכחשות הירדנית להסכמי שביתת הנשק שחתמנו עימם אחרי קום המדינה, שהיו אמורים להבטיח חופש גישה עבור יהודים, למקומות המקודשים להם שנותרו בשטחי הממלכה ההאשמית. הירדנים הפרו ביודעין סעיפים אלה ובתקופת שלטונם בירושלים גם חיללו, ניתצו ובזזו כ־38 אלף קברים ומצבות בהר הזיתים. רבות מהמצבות שנעקרו שימשו לבניית גרמי מדרגות, אבני שפה למדרכות ואף שולבו במבני שירותים ומחראות ציבוריות.

המוסלמים מתאנים גם לנוצרים. בבית לחם, שבה היה פעם רוב נוצרי, הם הפכו למיעוט קטן. גם משקל הנוצרים בבית ג'אלה קטן משמעותית. רבבות מהם היגרו לדרום אמריקה. כמו בעיראק, במצרים ובסוריה, נוצרים רבים עוזבים בשנים האחרונות את שטחי הרש"פ, מכיוון שאינם מסוגלים לעמוד עוד בפגיעה בהם ובזכויותיהם.

הפלשתינים לא היססו בעבר לעשות שימוש במקומות קדושים לנצרות במלחמתם בישראל. זה קרה בכנסיית הקבר בירושלים, במהלך האינתיפאדה הראשונה, כשרוצחיו של אליהו עמדי נסו אליה, ובכנסיית המולד בבית לחם, באינתיפאדה השנייה, כשטרוריסטים התבצרו בה ימים ארוכים. בקבוקי תבערה נזרקו על ישראלים מגג כנסיית סנט סביור שליד השער החדש. דגלי אש"ף מונפים לא פעם על מבני דת נוצריים, וכתובות בנוסח "האסלאם ינצח" מטנפות את קירותיהם.

ישו כ"שאהיד הפלשתיני"

ההתנכלות הנמשכת של האסלאם הפלשתיני לקודשי היהדות והנצרות אינה נובעת רק מחוסר סובלנות, ואף אינה רק עוד אחת מ"תופעות הלוואי" של חודש הרמדאן, כפי שנטען לאחרונה.

מדובר בעניין עמוק בהרבה: האסלאם מחשיב את היהדות והנצרות לדתות נחותות. מנקודת מבטו, הן אינן יותר מאשר מבוא, שבישר לעולם על בואם של מוחמד והאסלאם. על פי השקפת היסוד של האסלאם, היהודים אינם עם, אלא דת ואוסף של קהילות יהודיות ששייכות למקומות ולעמים שונים. הדת היהודית היא הדת הבטלה - דין אל־באטל, בעוד האסלאם הוא הדת האמיתית - דין אל־חק.

יתרה מזאת: בתודעת מוסלמים אדוקים רבים, שחיים בישראל ובשטחי הרש"פ, "תנאי עומר" מראשית המאה השמינית עדיין שרירים וקיימים. ה"תקנות" הללו הסדירו את מעמד ה"ד'ימים", "בני החסות", היהודים והנוצרים, תחת שלטון האסלאם, וראו בהם נתינים נחותים ונסבלים בלבד, שנשלטים על פי חוקי האסלאם ותלויים בעליונותו ובחסדיו.

זה המעיין שממנו עדיין יונקים קיצוני האסלאם את חוצפתם, בריונותם ופגיעתם הרעה בקודשי היהודים גם בימינו אנו. מנקודת המבט שלהם, העולם מתחלק בין "טוב" ל"רע". החלק הטוב, "דאר אל־אסלאם", הוא הארצות שבהן האסלאם כבר שולט. החלק הרע, "דאר אל־חרב", הוא האזורים שבהם האסלאם ישלוט בעתיד ושכיום מתנהל בהם מאבק להשלטתו.

מכאן נגזרים גם אבסורדים מגוחכים כמו ההכחשה הגורפת של מוסלמים את הזיקה היהודית לירושלים, או כינויו של בית המקדש "אל־מזעום", משמע: המדומיין. וגם, זיהוי ישו כ"שאהיד" וכ"פליט" הפלשתיני הראשון. זיהוי מופרך, כמובן, שמתעלם הן מהמסורת הנוצרית הגורסת שישו היה יהודי והן מהעובדה שהאימפריה הרומית שינתה את שמו של חבל יהודה לפלשתינה רק מאה שנה לאחר מות ישו, ה"שאהיד הפלשתיני", המדומיין, הראשון.

זהו אפוא היסוד להרגלים הישנים שהפלשתינים המוסלמים מתקשים להיגמל מהם, מאז הקמנו מדינה יהודית ושחררנו את ירושלים ואת חבלי יהודה ושומרון. בפעם הבאה שקבר יוסף יוצת, או שיהודים יירגמו באבנים בדרכם לכותל, כדאי לזכור זאת, במקום לחפש מתחת לאדמה סיבות מלומדות לכך, או מה שאופנתי יותר עתה - להאשים את עצמנו במתרחש.