אז מה זה משנה איפה מישהו שירת? לפיד, בישראל זה משנה

בשנת 1964, כמעט שנה אחרי פרישתו של בן־גוריון, אמר סופר צעיר, בן 25 אז, בראיון ל"ידיעות אחרונות", דברי ביקורת קשים בנימה של זלזול מתנשא, על ראש הממשלה הראשון ועל שני האישים המזוהים איתו, שמעון פרס ומשה דיין.

יהודה שלם, בספרו "עוז לתמורה" על עמוס עוז, מביא את תגובתו המפתיעה של לוי אשכול, יורשו של בן־גוריון, שכתב מכתב אישי לסופר הצעיר. הוא נזף בו: "הצטערתי לקרוא קצת מן הדברים שאמרת... תמהני אם יש מי שמתיר לעצמו לשון שנקטת לגבי בני ביתו (המפלגה)... לדיבורי זלזול דרך ארוכה חלקלקה ומסוכנת מאוד... והרי בן־גוריון הוא - בחשבון אחרון - מגדולי ישראל לדורותיו. (ולגבי דיין ופרס) האם מתירות לך תוצאות השיחות הללו 'להרביץ' בהם בזלזול כזה בשער בת רבים?".

כלומר, אף שבן־גוריון תוקף אותו במשך כל אותה שנה, ואשכול מתחנן: "תן לי אשראי!", הוא מגן על בן־גוריון ועל אנשיו, ומצליף בסרגל על אצבעותיו של השמנדריק מחולדה. אשכול יכול היה להגיד לעצמו, הנה זכיתי בתוקע שנון בקרב צעירי היישוב. אבל הוא מוותר על ההתנשאות המזלזלת שהיום היא בוודאי הבון טון של חכמי התקשורת והפוליטיקה.

מי הנמשל? לפיד, ראש הממשלה הנכנס, בנט, אולי גם נתניהו עצמו? צריך להיות זהירים כשמעלים כשלים בדמותו של יאיר לפיד. הכוונה לשאלת שירותו הצבאי. בימין נזכרו השבוע באותן שאלות שהציג איש הטלוויזיה חיים אתגר לפני כארבע שנים ללפיד ולא זכו למענה. בכך נוצר ערפול סביב נסיבות גיוסו של לפיד ל"במחנה" ובכלל שירותו הצבאי. אז מה זה משנה איפה מישהו שירת? בישראל זה משנה. גם בהיבט המהותי של שירות קרבי וגם בהיבט של נסיבות השירות הלא־קרבי, כמו במקרים של לפיד או אהוד אולמרט. מבחינה מוסרית, גם אם אדם לא שירת בצה"ל זה לא צריך להוות גורם, בתנאי שהסיבה משכנעת.

אף שכל זה לא הוגן - הסיפור חשוב ומהותי. ראש ממשלה עם רקע צבאי כשל לפיד לא עומד על בסיס מוסרי איתן אל מול או כנגד מערכת הביטחון ובייחוד מפקדי צה"ל הבכירים. רה"מ הוא בסוף האחראי לביטחון הלאומי. הוא חייב להיות מסוגל להתעמת עם בכירי מערכת הביטחון, לבוא מולם בגישה ביקורתית, ואם צריך להטיל מרות.

יכול להיות שאפשר לטעון גם נגד בנט; אבל הוא בהחלט עמד על קרקע מוסרית מוצקה בגלל השירות הקרבי האיכותי, אם חשב שיש מקום להעיר לבכירי צה"ל. אם היתה חולשה היא נבעה מהבסיס הפוליטי הרעוע. כך גם נתניהו, שיכול היה להתעמת עם בכירי הביטחון בלי להרגיש נחיתות מוסרית מולם.

לפיד נכנס למרחץ הטורקי הזה של יחסי הדרג המדיני מול צמרת צה"ל מעמדת נחיתות פוליטית ומוסרית. צפויה האצלת סמכויות טוטאלית בנושא הביטחון לשר הביטחון, שהוא רמטכ"ל לשעבר.

חשש ממהלומה מדינית

"הימין האידיאולוגי". הביטוי מוכר מאיזשהו מקום, אבל לאחרונה הוא בולט יותר. פתאום הוא דורש התייחסות. הוא מזמין ניתוח של המושג. כי למה לא "ימין" סתם? למה לא ימין לאומי או לאומני? במושגים אמריקניים זו יכולה להיות תופעה ריאקציונית שמרנית של התנגדות טוטאלית להפלות בחבילה אחת עם בדלנות ויוניות ביטחונית.

לי זה מזכיר את הביטוי הישן, "הביטחוניסט". יוסי שריד היה "ביטחוניסט". עד שהתברר יותר ויותר ש"ביטחוניסט" זה צבע ההסוואה היעיל ביותר לפוסט־ציוני. היום "ימין אידיאולוגי" הוא צבע הסוואה של מכלול עמדות שרק דבר אחד חסר בו: הראייה הלאומית והאינטרס הלאומי.

החבילה כוללת את מצבור הקובלנות נגד נתניהו על הסכם חברון, ההמשכיות לכאורה של הסכם אוסלו; וחאן אל־אחמר אמרנו? מי שמכיר את הנוגעים בדבר, זה כמו ששנות שלטון הליכוד מאז 2009 לא היו מעולם, ורק הסכם וואי מ־1998 עדיין מהבהב ומצדיק את התמיכה בראשי ממשלה מהשמאל, כמו אהוד ברק. גם הפלשתינים מעידים כי הסכמי אברהם הם המשחק היחיד בעיר, ולכן "התהליך המדיני" במוות קליני וכל זה - עבודה של נתניהו. מסתמן שדוברי הימין האנטי־ליכודי מתחילים בהכשרת הלבבות לטובת לפיד.

ביסודו של דבר "הימין האידיאולוגי" משתף פעולה עם השמאל בפיצול הגוש הלאומי, שהוא העובדה האסטרטגית החשובה ביותר ואין בלתה בישראל. זה מה שהמעמד השליט רוצה, כיוון שהלאומיות היהודית מאיימת עליו, ולא רק בשאלות מדיניות.

הסולידריות הלאומית, ובליבה המזרחים של הליכוד ושל ש"ס, היא עובדה כלכלית־חברתית וביטחונית שאפשר אולי לעקוף אותה, כפי שראינו, אך לא ניתן לנהל שום מדיניות בלי כוחה. העובדה שאין תוחלת ל"תהליך שלום" היום היא בזכות הגוש הפוליטי־לאומי שבנה נתניהו בשקידה לאורך שנים. לא בגלל ראשי הממשלה של השנה האחרונה. אם הימין האידיאולוגי, אם ההנהגה האמונית הפוסט־ציונית, הם כה חכמים ומשכנעים - מדוע רוב מניינו ובניינו של העם, מלח הארץ, אינו נותן בהם את אמוניותו?

"הימין האידיאולוגי" המזויף הוא הכלי התעמולתי העיקרי נגד הליכוד. יותר מהשמאל בהנהגת יאיר לפיד. דובריו הרבים מני בוחריו אומרים: "מחנה ביביסטי". "זו ההזדמנות האחרונה של נתניהו". למעשה הם שותפים לתורת החרם הפנימית של לפיד. הבעיה שלהם דומה לבעיה של השמאל האנטי־ציוני: איך לגרום לרוב הגדול, אך לא מספיק גדול, של אזרחי המדינה הרוצים בקיום המדינה היהודית, להתפלג כדי למנוע מנתניהו לגבש את הקואליציה של האחדות הלאומית.

אז מי מפלג? מי שסוחף למחנהו כוח השווה לכ־65 מנדטים ולפעמים גם 70 מנדטים? או מי שכוחו בסביבות 40 מנדטים אבל חובר למפלגות השוללות את קיום המדינה, מפלגות שמורכבות משמאל קומוניסטי בנוסח עכשווי ותנועות ערביות לאומניות?

הבעיה ההיסטורית היא שכאשר יגיע הרגע שבנימין נתניהו באמת יפרוש וילך הביתה, קשה לראות מי המנהיג הלאומי שיוכל לשמור על הדבק של הגוש הלאומי; והחשש הוא שתהיה התפצלות שתאפשר למעמד השליט לעשות בציבור הבוחרים ככל העולה על רוחו - כולל להנחית עליו מהלומה מדינית בנוסח איש ממנה לא חזר.

לא בעיה של דציבלים

קודם כל העובדות: מירי רגב, דודי אמסלם, אמיר אוחנה וגלית דיסטל אטבריאן יותר אינטליגנטים ובעלי ידע מגדי סוקניק. הוא בטח כבר מבשל את "הכובע" שלו יחד עם הנעל. הייתי רוצה לראות כיצד יתנהל עימות בנושאי משפט וביטחון בין סוקניק לאמיר אוחנה. אם מותר גם לקבוע שהדעות הקדומות שהשמיע השבוע סוקניק הן גזעניות בבסיסן, או שבדרך זורמת תביעת השתקה של שוחרי חופש הביטוי.

הגזענות האנטי־מזרחית הפכה לגל הנושא שמחדיר את התעמולה נגד הימין לתודעת הציבור. האמירה היתה כי "נבחרי הליכוד הם ברמה הרבה יותר נמוכה מהנבחרים של יש עתיד". למה אתה מתכוון? "רמה נמוכה של אינטליגנציה, של תרבות". הם פחות אינטליגנטים מנציגי יש עתיד? "הממוצע? תבדוק את האנשים. מסורת הצרחות והאלימות המילולית בכנסת".

אז זאת לא בעיה של דציבלים, אלא של הנחות יסוד לא רציונליות שבשורשי מסורת השמאל. בספר "דלדולה של הרוח באמריקה" כותב אלן בלום שלשמאל יש תפיסה שמי שאינו שמאל הוא חולה נפש. קיימת שם אמונה עמוקה בגישות טיפוליות פסיכולוגיות להנדוס האישיות של שמרנים בעלי תודעה לאומית חזקה. זה קיים גם בישראל בשיטת המפגשים של נוער ישראלי ופלשתיני, שאותה חקרה ד"ר יפעת שאשא ביטון.

אבל מה שנראה כמפעל חינוכי של צער לי ויופי לי ומה יפיתי, מבוסס על הפרקטיקה הדכאנית נגד האזרחים במשטר הקומוניסטי הסובייטי. התופעה של לשלוח מתנגדי משטר לטיפול במוסד לחולי נפש בבריה"מ היתה ידועה. אבל כדאי לקרוא את נימת ההבנה והכמעט־הזדהות שבה דיווח אמנון זכרוני המנוח כששב עם משלחת השמאל ממוסקבה בדצמבר 1978: "העובד, כחלק מהקולקטיב, זוכה בהגנה מירבית, והוא מאבד אותה ברגע שהוא חדל להשתלב בקולקטיב. זכות יוצאי הדופן, האינדיבידואליסטים, או אולי 'הפרזיטים' במינוח הסובייטי, אינה מובטחת באותה מידה.

"במערב נמתחת, ובצדק, ביקורת על העובדה שרבים מן האינדיבידואליסטים נשלחים מפעם לפעם, במהלך הליכים משפטיים, לבדיקות פסיכיאטריות. אבל צריך להבין את המנטליות הסובייטית, הרואה את יוצאי הדופן כסוטים מהנורמה, שהסולידריות הקולקטיבית היא מסימני ההיכר הבולטים שלה". אם אני מבין נכון, זה או סולידריות וכפיפות ל"מנטליות", או קדימה אל הפסיכיאטר. האם זה לא מזכיר איזה הליך משפטי מתועב אשר מתנהל בימים אלה בבית משפט השלום בתל אביב?

הדתיים החדישים

נפתלי בנט שהודיע שלשום על פרישתו הזמנית מהחיים הפוליטיים. הוא במפורש נציגה הבכיר של אליטה שניתן לכנותה "הדתיים החדישים". הבעיה שאין שום מתאם בין גודל קבוצת האליטה הזאת לבין התמיכה הציבורית בה. בפרפרזה על דברי פרופ' יונתן שפירא, זו עילית ללא מצביעים.

בעוד בנט מכריז על הישגיו מול המיקרופונים התאומים המשתחווים אליו פעמיים בשבוע, סערת התוהו ובוהו החקיקתית והכלכלית שוצפת סביבו.

ממשלתו היתה דומה לאיש שלג. זה נראה כמו בן אדם, עם אף גזר, צמד מקלות אוזניים, שערות מחטי אורן. אבל עוד מעט זה חום יולי אוגוסט, וכבר בחום מאי יוני הבובה המלאכותית הזאת התמוססה. במקום לשמוע בקולו של בוגי יעלון, ללכת בדרך ארוכה קצרה, בנט הוא קלאסיקה ישראלית: קיצורי דרך.

בנט חוטא לאחרונה בהתבטאויות אפוקליפטיות. 70 שנות ריבונות, אולי 75, זה המקסימום ההיסטורי של היהודים. מלחמת אחים. פילוגים. אלה דיבורים חסרי אחריות שראש ממשלה, גם בסיום דרכו, מנוע מלבטא. כשמשה דיין דיבר על נפילת הבית השלישי הסורים לא היו על הגדרות אלא בירידה לדגניה. התקווה היא שפרישה היא גם כיבוי מכשירים ולא ראיונות יום הדין.

זאת האינפלציה, טמבל

בתוך מאזן ההישגים והכישלונות של הממשלה היוצאת, אולי הכישלון הגדול ביותר הוא המשבר האינפלציוני בכלכלה. העקומה הגדולה היא של דינמיקה חיובית, שהולכת נגד הזרם הכלכלי העכור בעולם. הגורמים ידועים. מלחמת אוקראינה ועליית מחירי האנרגיה, המזון והתשומות. אבל זה ממש לא יכול להתקבל כתירוץ. מה שקרה בשנה האחרונה בתוך המסגרת שנראתה עד לא מכבר כחיובית, הוא עונש כלכלי כבד לציבור הרחב. לא כולו.

16.5 אחוז עלייה במחירי הדיור. כחמישה אחוז אינפלציה שנתית באופן רשמי. מי יודע כמה זה בפועל. וכמענה לכך, העלאת הריבית. רוכשי דירות, בעיקר צעירים, כבר אינם יכולים לבנות על משכנתאות ארוכות טווח. התנודתיות יוצרת אי־ביטחון.

אבל כדאי לשים לב מי בחברה הישראלית לא רק שלא נפגע אלא שהעונש הכלכלי הכבד, המשברי, בכלל לא חודר לתודעתו. אלו מרכיבי המעמד השליט, הסגל האוניברסיטאי, בעיקר הבכירים, המועסקים כעובדי המדינה. אנשי מדינת הפקידים, המדינה האדמיניסטרטיבית. בעלי הפנסיות התקציביות, וזה כולל שכבות נכבדות בקצונת צה"ל. אלה שפקידי האוצר נעמדים דום לדרישות ההעלאה וההתאמות בפנסיה שלהם, לעומת הקשיחות המתנכרת כלפי המורים.

מי שסובל מהמהלומה הכלכלית הם בעיקר אלה שמחוץ לרדיוס. מה שמאפיין את המעמד השליט זה שהנגב, הצפון, ומזרחה לרמת גן לא על הרדאר שלהם, ואין להם תפיסה לאומית גיאוגרפית, חברתית ומדינית. מרחב ההתייחסות שלהם הוא מרחב הנוחות המשיק לבני דמותם המעמדית באירופה, באנגליה ובאמריקה. אבל האם האליטה המתנחלית גם היא שייכת אליהם? נראה שזה המפנה החברתי הגדול של השנים האחרונות.

"הימין האידיאולוגי" לומד את השפה השמרנית האמריקנית בסמינרים, במכללות ובפורומים, שם השפה העיקרית היא אנגלית. זה המעבר משפת מטעני החבלה לשפה השמרנית הפוסט־ציונית. גם להם מחירי הדיור ועליית המחירים בכלל אינם נוגעים.