מייבשים את כפרי הנוער

"כמנהל כפר נוער אני משקיע יותר מחצי מהזמן שלי, ובתקופות מסוימות אפילו 80 אחוז מהזמן שלי, בגיוס משאבים לטובת הכפר. בכל חודש אני שובר את הראש איך נשלם משכורות", אומר דני גילדין, מנהל כפר הנוער כפר גלים ויו"ר תא מנהלי כפר הנוער. הוא עוסק בחינוך כבר 20 שנה, כולל ניהול של אגפי חינוך ברשויות מקומיות, כך שהתחום האדמיניסטרטיבי לא זר לו. בחמש השנים האחרונות הוא מגשים חלום - לנהל כפר נוער. "כפר נוער הוא מודל חינוכי מדהים ומצליח. זה חלום של כל איש חינוך. אבל לצערי במקום בחינוך אני עסוק בגיוס תרומות ומשאבים. זה לגמרי מקובל עלי שמנהל צריך לעסוק גם בתחום הכלכלי, אבל היחס צריך להיות הפוך, רוב הזמן צריך להיות מושקע במעשה החינוכי עצמו".

כמו גילדין, עוד 43 מנהלי כפרי נוער עסוקים במרדף אחרי מקורות מימון לפעילות החינוכית השוטפת. למה? מפני שכפרי הנוער סובלים זה שנים משחיקה מתמדת בתשלומי המדינה ומתקצוב לא ריאלי. פער התקציב השנתי נאמד בכ־56 מיליון שקלים בכל שנה, מה שיצר בשנים האחרונות בור תקציבי של מאות מיליוני שקלים. תת־התקצוב מאיים על המוסדות ופוגע באיכות השירותים הניתנים ל־11 אלף נערים ונערות במצבי סיכון, שאותם כפרים מהווים ביתם השני, ובמקרים רבים - ביתם הראשון.

בכפר גלים, הממוקם על חוף הים התיכון למרגלות רכס הכרמל, לומדים 330 ילדים בפנימייה, שליש מהם ילדי נעל"ה (נוער עולה לפני הורים), מחצית תלמידי עליית הנוער, כלומר ילדים ישראלים מרקע סוציו־אקונומי נמוך, והיתר, כ־30 בני נוער, משתייכים לאקדמיה לכדורגל בחסות מכבי חיפה. נוסף על כך, מחזיק הכפר בית ספר תיכון שבו לומדים עוד 1,300 ילדים מהסביבה. "התקציב של כפר גלים עומד על 50 מיליון בשנה, אבל אנחנו מקבלים ממשרד החינוך רק 37 מיליון", ממחיש גילדין את הגירעון התקציבי. "את כל השאר אנחנו מגייסים".

אז מה, הפכת לשנורר?

"רק מתרומות אי אפשר לשרוד. לרוב הכפרים, כמו לכפר שלנו, אין גוף מסורתי שתורם באופן קבוע. אנחנו צריכים להתחרות עם עוד עשרת אלפים עמותות על כל תרומה, לכן תרומות לא יכולות להיות המקור היחיד. מה גם שבדרך כלל התורם יבקש לתרום לפרויקט ספציפי, אז יהיו לנו פרויקטים יפהפיים לילדים, אבל הקושי שלנו נמצא גם במקומות של הלחם והחמאה, של הקיום הבסיסי".

אז אילו עוד מקורות מימון יש לכם?

"אנחנו צריכים לקחת את המתחם שלנו ולהפוך אותו לבית חרושת לאירוח. אנחנו נאלצים להשכיר בחופשות את המתקנים שלנו לקייטנות ולאירועים שונים, ואז תלמידי הפנימייה נאלצים לפנות את הציוד שלהם מהחדר ולצאת הביתה, גם כאשר יש בעיות מורכבות בבית. תלמידי נעל"ה, שאין להם בית אחר בארץ, נאלצים להצטופף במספר חדרים מצומצם כל הקיץ. כמובן שזה גם סוחט את הצוות המקצועי שלנו, אנשי התחזוקה והמטבח עובדים כל הקיץ בלי הפסקה, וזה לא מאפשר לכפר אוויר לנשימה.

"אנחנו גם משתמשים במשאב של המשק החקלאי שלנו כדי למקסם הכנסות. בעבר הרפת היתה מאוד רווחית, אבל לצערנו זה נשחק לגמרי. אצלנו הבננות, בשנה טובה, מצליחות לסייע. אבל בחקלאות תמיד יש גם שנים לא טובות, כמו השנה".

המפלט האחרון בסכנה

כדי להבין כיצד נוצר הגירעון בתקציב, צריך להפליג אחורה בזמן עד לשנת 1974 - שבה הוחלט כי אחזקת החניכים בכפרי הנוער תתוקצב באמצעות ״סל לאור״, שהיה אמור לתת מענה ל־85 אחוז מהתקציב המובנה של כפרי הנוער. בשנות ה־90 תיקן משרד החינוך תקנת תקצוב משלימה בשם "מודרכות" לכפרי נוער שיש בהם בית ספר תיכון, פנימייה ומשק חקלאי. כפר נוער שעמד בתכתיבי התקנה זכה לתקצוב נוסף. בהמשך הגבילה המדינה את התקנה, מה שהביא לשחיקה. לפי נתוני BDO, בעוד יוקר המחיה בישראל עלה משמעותית בעשור האחרון, מגבלת "תקנת המודרכות" ירדה מ־81 אחוז עד ל־67 אחוז, דבר שהלך והגדיל את הפער התקציבי. כך שבפועל המדינה מחסירה באופן קבוע כ־33 אחוז מתקציב 44 כפרי הנוער, כלומר 56 מיליון שקלים בשנה.

החניכים המופנים לכפרי נוער מגיעים לרוב מהפריפריה הגיאו־חברתית. מדובר בילדים למשפחות שמצבן הסוציו־אקונומי נמוך, חלקם נעדרי עורף משפחתי, ילדים שהתקשו חברתית במסגרות קודמות, וילדים בעלי פערים חינוכיים וצרכים רגשיים. כפרי הנוער מהווים עבורם מפלט אחרון.

על פי מחקרים, 69 אחוזים מחניכי כפרי הנוער מגיעים ממשפחות שהתקשו לתפקד כמסגרת תומכת ומטפחת, ו־60 אחוז נחשפו למצבי סיכון במשפחה ובסביבה. במובן מסוים כפרי הנוער הם תוכנית מניעה לפני הידרדרות למצבי קיצון, והם קוצרים הצלחות הן בהישגים לימודים והן בבנייה הערכית־חברתית של בני הנוער, שבאה לידי ביטוי ברצון של בוגרי כפרי הנוער לתרום בצבא ובחיים האזרחיים.

סיפורם של דרבה פיקדה ואוריאן אושדי ממחיש זאת היטב. "עליתי לארץ מאתיופיה ב־2007 עם אמא ועוד ארבעה אחים. הייתי אז בן 16", מספר פיקדה, 31, נשוי ואב לילד. "אחרי תקופה במרכז קליטה שבו למדתי באולפן, הועברתי לכפר הנוער תו"ם חרב לאת. בהתחלה לא הצלחתי להשלים משפט בעברית. למרות שהייתי כבר כמעט בן 17 הוכנסתי לכיתה ט', כדי להשלים פערים. לא היה לי קל, אבל היה לי כוח רצון והמסגרת עטפה אותנו כדי שנצליח. בית הספר נתן לנו כלים. זה המקום שבנה אותי למי שאני היום".

בכיתה י' כבר ניגש פיקדה בהצלחה לבגרות בהיסטוריה ובאזרחות והיה נראה שאפשר להכריז על עוד קליטה מוצלחת, אך אז פקד אותו אסון. "אמא שלי הצליחה לרכוש בית בחולון. עברנו לשם, אבל אחרי שבוע התגלתה אצלה מחלה. במשך חודש היא היתה מאושפזת בבית חולים, עד שאיבדנו אותה. נשארנו חמישה ילדים בלי אף אחד. זה היה כאוס מוחלט".

אחרי 30 ימי האבל חזר פיקדה לכפר. הצוות החינוכי וחבריו סייעו לו להשלים את החומר הלימודי שהפסיד. "קיבלתי הרבה חום ותמיכה והצלחתי לגשת לבגרויות של כיתה י"א, ובהמשך גם של כיתה י"ב. סיימתי בהצטיינות והמשכתי לכיתה י"ג להתמקצעות במחשבים".

לצד ההצלחה הלימודית, בהכוונת כפר הנוער החל פיקדה לסייע לעולים חדשים אחרים. הוא חנך ילדים, ביקר באופן קבוע במרכזי קליטה, הדריך בבני עקיבא במושב סמוך לכפר, והקים סניף בני עקיבא סמוך לביתו בחולון. פיקדה התגייס לחיל האוויר, היה למצטיין פלוגתי, ואחרי שירות מלא השתחרר לחיים האזרחיים. תחילה עבד בהיי־טק, אבל הרצון לתרום הוביל אותו לשליחות חינוכית באתיופיה. בהמשך עבד עם עולים חדשים בפרויקטים שונים, וכיום הוא עובד בעיריית חולון במחלקת קליטה ועלייה. "אני מנסה להחזיר לקהילה את כל מה שקיבלתי אני בכפר הנוער", הוא אומר.

"זה הבית שלך"

אוריאן אושדי, 28, תושבת רמת גן, גדלה לתוך מציאות של אלימות במשפחה. "כשהייתי בת ארבע אמא שלי ברחה למקלט לנשים מוכות יחד איתי ועם עוד שני אחים", מספרת אושדי. "אני גאה באמא שלי שהצליחה לצאת ממעגל האלימות. שהינו במקלט כשנתיים וחצי, ואז אמא שלי חזרה לעיר הולדתה ברמת גן. היא עבדה 12 שעות ביום, ורוב הזמן לא היתה לה אפשרות לטפל בנו. בגיל 11 וחצי הבנתי שכמה שאמא שלי היא אישה מקסימה ומשתדלת, היא לא יכולה באמת לגדל אותי, ואני אפילו עדיין לא יודעת לקרוא ולכתוב. הלכתי למשרד הרווחה בעיר וביקשתי שיוציאו אותי מהבית".

תחילה הופנתה אושדי למשפחתון של משרד הרווחה. היא למדה לקרוא ולכתוב, ומנהלת המקום, איריס כתר, העניקה לה אהבה וסיוע לימודי. "היא הפכה לאמא הרוחנית שלי. היא גרמה לי להבין שאני לא סתם ילדת רחוב. בתיכון חיפשתי הזדמנות שווה ודף חדש.

הגעתי לכפר הנוער 'כנות' והתאהבתי במקום, הרגשתי בבית. מצאתי שם אנשים אוהבים, שרוצים רק בטובתי, רואים אותי ומאמינים בי. עד היום יש לי קשר הדוק עם אנשי הצוות בכפר. בזכותם זכיתי לשנות את הסיפור שלי. התחלתי מבראשית. בכפר עשו לי אבחון וגילו שאני מחוננת, שלחו אותי לנוער שוחר מדע, למרות שלא היה לי גרוש. הם שילמו עבורי.

"בהמשך עשיתי קורסים לתואר ראשון כבר בתיכון. אלי כהן, מנהל הפנימייה, דאג לממן לי גם השתתפות במשלחת שיצאה לחו"ל. בגלל שלא היה לי עורף משפחתי, נשארתי בכפר גם בחופשות, ואכלתי יחד עם הילדים של המדריכים. אלי אמר לי ש'כנות' זה הבית שלי ושאני יכולה להישאר מתי שאני רוצה, בלי לתת הסברים. לימדו אותי שאני יכולה לעשות הכל. אלו הערכים שאיתם יצאתי מהכפר".

* 44 כפרי נוער פועלים בישראל, ומשמשים מסגרת, בין היתר, לכ־11 אלף נערות ונערים בסיכון

* 60 אחוז מהחניכים בכפרי הנוער נחשפו לסיכון במשפחה, 69 אחוז מגיעים ממשפחות לא מתפקדות

* השחיקה התקציבית יצרה גירעון המוערך ב־56 מיליון שקלים בשנה

היציאה אל החיים מחוץ למסגרת התומכת של הכפר לוותה במשברים, אבל הצוות המשיך ללוות אותה. בסופו של דבר אושרי, ילדה שלא ידעה לקרוא בגיל 12, סיימה בהצטיינות תואר ראשון בממשל, משפט ומנהל ציבורי, וכיום היא רכזת הסברה והכשרות של התנועה לאיכות השלטון. "מבחינתי הגדרת תקציב לכפר נוער זה לא מעשה פוליטי או פקודתי, אלא מעשה אנושי שלא צריך להיות בכלל נתון בסימן שאלה. לילדים האלה, שהמדינה לקחה עליהם אחריות והוציאה אותם מהבית, מגיע שיאמינו בהם, בדיוק כמו שהאמינו בי".

פגיעה באינטרס החינוכי

אלא שתת־התקצוב המתמשך שממנו סובלים כפרי הנוער, מקשה עליהם מאוד להעניק לחניכים כיום את מה שקיבלה אושרי לפני עשור. לפי מחקר שערך פרופ' עמנואל גרופר - נשיא הארגון הבינלאומי לחינוך פנימייתי FICE, סגן דיקן הפקולטה למדעי החברה והרוח בקריה האקדמית אונו, מומחה בעל שם עולמי בתחום כפרי הנוער והפנימיות - השלכות הגירעון פוגעות בתלמידים. "מנהלים עסוקים במרדף אחר מקורות כספיים להשלמת התקציב החסר, במקום לרכז את כל המאמץ באתגרים החינוכיים", מסביר גרופר.

"המחסור בתקציב מביא לפגיעה באינטרסים חינוכיים של בני הנוער. לדוגמה, הלחץ להשכרת מתקני הפנימייה בשבתות ובחופשות בא על חשבון תחושת הבית של חניכי הפנימייה. מדריכי הפנימייה מקבלים שכר נמוך ולא פרופורציונלי להשקעתם. הדבר גורם לתחלופה גבוהה בקרבם, עיסוק מתמיד של המנהלים בגיוס מדריכים חדשים והכשרתם, וזאת בניגוד לצורכיהם הפסיכולוגיים של בני הנוער הזקוקים ליציבות.

"יש לי הערכה גדולה לממשלות ישראל לאורך כל השנים שמשקיעות הרבה כסף באחזקת ילדים בפנימיות, בהיקף יחסית מאוד גדול ביחס לעולם. אך בשנים האחרונות יש שחיקה ונוצר גירעון תקציבי שיוצר בעיות חמורות. הקמנו לאחרונה בכנסת את השדולה לקידום כפרי הנוער והפנימיות, בראשות ח"כ משה (קינלי) טור־פז. ביום שלישי השבוע קיימנו דיון בכנסת על החובה המוסרית לתקצב כראוי את כפרי הנוער. הכינו את הדיון הזה כבר לפי חודשים רבים כדי ליצור לחץ על מקבלי ההחלטות לקראת בניית התקציב הבא, אבל עכשיו עם כל הבלגן הפוליטי, אני לא בטוח שלאירוע הזה יהיה את האפקט שרצינו שיהיה".

"בקורונה כפרי הנוער היו מוסדות החינוך היחידים שהמשיכו לפעול כרגיל", אומר גילדין, "כשנגמרה המגיפה הרימו אלינו טלפון בהול, וביקשו שנתגייס לקליטת חירום של צעירים ללא הורים מאוקראינה, פליטי מלחמה. בתוך שלושה ימים כפרי הנוער קלטו 350 בני נוער מאוקראינה. אלינו לכפר גלים הגיעו 24 פליטים, ילדים בני 14-13 בלי הורים, ועשינו מאמץ לקלוט אותם. כשהמדינה צריכה אותנו אנחנו הסיירת שלה. זה המהות שלנו, אבל אנחנו לא יכולים לעשות את זה כשאנחנו כל הזמן בחרדה קיומית".

יו"ר שדולת כפרי הנוער והפנימיות, ח"כ משה טור־פז (יש עתיד): "כיום הפער בתקציב עומד על יותר ממיליון שקלים לכפר. שירותים כמו ניקיון, אוכל, הדרכה ושיעורי עזר מתאפשרים תודות לפילנתרופיה חיצונית. הילדים הללו הם הילדים של כולנו. נעשה הכל כדי לסגור את הפער בתקציב הקרוב".