ספרים בזרם

רווחי יותר, זול יותר: עלייה בקריאת ספרים דיגיטליים // איל חיות-מן

שבוע הספר כאן, וכבכל שנה מתחדשים הדיונים על מצבו העגום של שוק הספרים בישראל והפתרונות העומדים על הפרק. הבעיה היא שעידוד קריאה הוא תהליך מבורך, אך קשה למדידה ומשפיע רק בטווח הארוך; ואילו התערבות ממשלתית מהסוג של "חוק הסופרים" טומנת בחובה גם השלכות בלתי צפויות, כגון הקטנת התמריץ להוצאה ולרכישה של ספרים חדשים.

עובדה שנוטים להתעלם ממנה היא שספרים הם מוצר יקר יחסית. לא מבחינה אבסולוטית, כמובן, אבל ביחס לאלטרנטיבות: הצרכן הישראלי שונא "לצאת פראייר", ועוסק כל הזמן בהשוואת מחירים. כשמינוי חודשי לנטפליקס עולה פחות מספר אחד במבצע - שלא לדבר על המחיר הנמוך של ספרים דיגיטליים מחו"ל - יש רתיעה מובנת מקניית ספרים. מצד שני, שולי הרווח של סופרים ושל הוצאות לאור הם כבר מזעריים היום, והורדות מחירים דרסטיות - כגון מבצעי ארבעה במאה - מותירות אותם בהפסד. אבל יש דרכים שבהן ניתן להקטין את העלות, ובמקביל להשאיר יותר כסף בידי העוסקים במלאכה.

ראשית, כל עוד הקנייה של ספרים מתרחשת בעיקר בחנויות, פירושו שבמחיר של ספר מגולם מחיר הנדל"ן - דמי השכירות של חנויות ברחובות ובקניונים היקרים ביותר בישראל. הזמנה לבית הלקוח ישירות ממחסנים וממרכזי הפצה היא אפשרות זולה יותר, בייחוד לאור ההתפתחות של שירותי משלוחים בשנים האחרונות.

שנית, יש פוטנציאל גדול לספרים דיגיטליים - שלא מצריכים אחסון או שינוע, והמחיר שלהם לא מושפע מעליות במחירי הנייר. כתוצאה מכך הם זולים משמעותית מספרים פיזיים, ועדיין מותירים אותה כמות כסף בידי ההוצאות והסופרים. מכירות ספרים דיגיטליים עלו בתקופת הקורונה - לפי נתוני אתר "עברית", הם מהווים כ־18 אחוזים מהספרים הנמכרים כיום בישראל - אבל יש להם עוד דרך ארוכה. בהקשר הזה, הרב הראשון שימצא היתר הלכתי לשימוש בקינדל בשבת יתרום כנראה יותר לשוק הספרים הישראלי מאשר כל התערבות ממשלתית: הציבור הדתי קורא הרבה, ובעיקר בשבתות.
כמובן, יש יתרונות לספרים פיזיים ולחנויות: הריח, התחושה, החוויה של שיטוט בין מאות ואלפי ספרים. חלק מהאתגר של תעשיית הספרים בעתיד הקרוב יהיה להפוך את הרכישה של ספרים באינטרנט לחווייתית יותר - באמצעות קשר ישיר עם הסופרים, אפשרות לשיתוף הרכישה ברשתות החברתיות, ואולי אפילו כלים של מציאות מדומה שידמו ביקור בחנות.

כמובן, ספריות מאפשרות גם הן קריאה במחירים נוחים - ובלבד שנושא התגמולים לסופרים על השאלת ספריהם יוסדר בחוק בצורה הוגנת.

בטווח הארוך הכלי המרכזי לעידוד קריאה היה ונותר בתי הספר. יש להעניק למורים שיקול דעת רחב לגבי הספרים שהם בוחרים ללמד - מתוך היכרות עם התלמידים, תחומי העניין והאתגרים שאיתם הם מתמודדים. מבחינת אהבת הקריאה, עדיף בהרבה שתלמידים יקראו ספר פשוט ופופולרי שרלוונטי אליהם ולחוויותיהם, מאשר יצירת מופת קלאסית שתחלוף מעל לראשם.

אמור לי מי אני: הצפה של אוטוביוגרפיות // קרן דותן

יותר ויותר אנשים כותבים סיפורי חיים - אוטוביוגרפיות, ביוגרפיות וממוארים (האחרונים, להבדיל מאוטוביוגרפיות, מתמקדים רק בפרק חיים מסוים). לקראת שבוע הספר פרסמה הספרייה הלאומית כי בשנת 2021 לבדה ראו אור 447 ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות - נתון שמשקף גידול של 50 אחוזים בחמש השנים האחרונות.

רפרוף מהיר על פרסומי השנה שחלפה יגלה שפע של אוטוביוגרפיות וביוגרפיות שנכתבו על דמויות מוכרות או על ידיהן, ובהן פוליטיקאים (שאול מופז, יוסי ביילין, קולט אביטל, בן כספית על נתניהו) ואנשי תרבות (אניטה שפירא, בני מר, רוביק רוזנטל, עמליה זיו, רוברט אלבז, לאה צבעוני, דורי מנור, סיוון בסקין, דוד אוחנה על ז'קלין כהנוב, מוטי זעירא על יגאל מוסינזון, יהונתן גפן על נסים אלוני, שלמה אבינרי על קרל מרקס).

אבל הרבה יותר סיפורי חיים התפרסמו השנה על דמויות לא מוכרות ועל ידיהן. נתוני הספרייה הלאומית מגלים שאם בעבר דמויות מפתח תפסו את רוב סיפורי החיים, כיום הן כבר מיעוט: בשנה האחרונה הרוב המכריע (77 אחוזים) של סיפורי החיים נכתבו על ועל ידי מי שנחשבים לדמויות לא מוכרות (על פי הקריטריונים של הספרייה הלאומית).

הנתונים הללו אמנם לא מגלים לנו אם אנשים אכן קוראים יותר סיפורי חיים, ולא רק כותבים אותם. לשם כך (בהיעדר נתונים על השוק הישראלי) אפשר לפנות לסקרים שמתפרסמים בארה"ב, שמהם עולה כי היחס בין קריאת ספרי עיון לקריאת פרוזה הוא כמעט כפול, כלומר: אנשים קוראים כמעט פי שניים ספרי עיון - ובראש ובראשונה ממוארים ואוטוביוגרפיות - מאשר פרוזה.

רבים מייחסים את עליית סיפורי החיים לנרקיסיזם של עידן הסלפי, אבל למעשה הפופולריות של האוטוביוגרפיה ידעה גלים של עליות ומורדות עוד הרבה לפני המאה ה־21. (קשה לומר מדוע כתיבה של אוטוביוגרפיה אמורה להיות מעשה נרקיסיסטי יותר מכתיבה של כל ספר פרוזה אחר: ממילא עצם העובדה שאדם חושב שדבריו, ולו בדיוניים, ראויים להידפס ולהימכר - לא מעידה על מידה רבה של שפלות רוח).

ובכל זאת, יכול להיות שאפשר להסביר את המשיכה שלנו לסיפורי חיים "אמיתיים" (אמיתיים רק לכאורה - כי למעשה בכל אוטוביוגרפיה יש מרכיב הכרחי של בדיון, בעצם השאיפה לספר את חיינו הכאוטיים כתבנית בעלת התחלה, אמצע וסוף) בחרדה שלנו מכמויות ה"פייק" סביבנו. לא בטוח שחיינו אכן מלאים ביותר שקרים מאשר בעבר - שקרים היו תמיד חלק בלתי נפרד מההיסטוריה - אבל החרדה מפניהם, ומפני האופן שבו תפיסת המציאות שלנו מתומרנת, היא מאפיין של זמננו. יכולים להעיד על כך הניסיונות (הסיזיפיים) "לתקן" חלק מהשקרים של נבחרי ציבור (fact check).

האם הגאות בפופולריות של סיפורי חיים באה על רקע החרדה הזאת, שדוחפת המונים אל עבר סיפור החיים ה"אמיתי" (לכאורה)? כך או כך, השפע הזה מביא לפתחנו הזדמנות להכיר את העושר של כתיבה אוטוביוגרפית, שאינו נופל במאום מזה של פרוזה בדיונית למהדרין.

האהבה התברגנה: MeToo הגיע גם לספרות הרומנטית // דפנה לוי

הספרות הרומנטית היא מסוג הז׳אנרים שצרכניו - שהם בעיקר צרכניותיו - מגיעות לדוכנים מצוידות בתרמילים ובשקיות: הן יוצאות לשופינג. כמו במרבית הסוגות שהספרות ה"אמיתית״ דוחקת לשוליים, המד״ב והפנטזיה למשל, כל סיפור פשוט נפרס על פני שלושה-ארבעה ולעיתים גם שמונה כרכים, ונידון בהרחבה ובהתמסרות רגשית בפורומים ברשת. לכן גם לא מפתיע שהז׳אנר משתנה באיטיות, ושהמגמות המסתמנות בו בשנים האחרונות נעות קדימה ואחורה. נראה שעל כל ניסיון מהפכני מגיעה, כמו בחיים, תגובת נגד.

המגמה הבולטת בשנה האחרונה היא מגמת ההעצמה הנשית בסימן מי טו. הגיבורות בכל תתי־הז׳אנרים הרומנטיים - החל בצ׳יקליטים הומוריסטיים וכלה בספרות האפלה - מתרחקות מהגיבורות הוותיקות של ספרי ״מילס אנד בוּן״, שנחשבו לאב־טיפוס של הסוגה.

בספריה הפופולריים של מאיה בנקס, שכתבה עד כה יותר מ־120 ספרים, הנשים אוהבות סקס, גם כשהוא קשוח מאוד, והן אפילו מחפשות שליטה (כמו בטרילוגיית ״התמסרות״ המפורסמת שלה). גם אצל כותבות ישראליות פופולריות כמו אילת סווטיצקי (״זהב ודיו״, ״פנינה ומשי״), שרון צוהר (״חמש אצבעות״) או ליטל משה (״האמת היחידה״), הדומיננטיות של הגיבורות נותרת בחדר המיטות.

לצד הכותרים הגנריים האלה, יש גם כותבות הולכות ומתרבות, בעיקר בתת־הז׳אנר האפל (למשל, פפר וינטרס או אלית׳ה רומינג), שכבר מעיזות לחרוג מהתבנית. אצל אלה כבר מופיעות גיבורות שאינן ילדות תמימות משכונת עוני, המתאהבות בגבר מולטי־מיליונר המכיר להן את העולם הגדול.

הגיבורות החדשות, בסדרות כמו ״ירושת החוב״ של וינטרס, ״משחקים מלוכלכים״ של ג׳יין דימונד או ״בתוך הוורידים״ של סי. אם. רדקליף, מכתיבות במידה רבה את מערכת היחסים המתרקמת. אצל קולין הובר, למשל (״איתנו זה נגמר״, ״תעתוע״), הרומנטיקה מגיעה בתוספת מטען עכשווי מפתיע: דיונים באקולוגיה ושמירה על איכות הסביבה.

אומרים על המהפכה הפמיניסטית שהיא המהפכה האיטית ביותר בתולדות האנושות, ואין כמו הספרות הרומנטית כדי לאשש זאת. אם בשנות ה־60 זה היה הז׳אנר שבו נשים לא חששו להביע תשוקה אבל עדיין ישבו בבית וחיכו לטלפון מהאביר - שלו, בניגוד להן, היו חיים מלאים גם מחוץ להתאהבות - כיום הן מנהלות עסקים, רוצות כוח וכסף, ואף לוקות בחיפצון הפוך: כדי לחדור לחייהן ולגופן הגיבור צריך להיות נאה וזמין במחי ליטוף.

מבחוץ, הפמיניזם של הספרות הזאת נראה מגוחך, משום שגם הנשים העצמאיות לכאורה הן עדיין מכילות וסלחניות. כמו בספרות מתח שבה תפיסת הרוצח מחזירה את הסדר החברתי על כנו, כאן הבורגנות - נישואים וילדים - היא האחראית ליישור קו. אבל אלה חוקי הז׳אנר, שמוכתבים על ידי אסקפיזם ומצריכים לעיתים השעיית בוחן האמינות. בגלל זה משמח ואופטימי לראות גם אותם מטולטלים אט־אט ומשתנים בהתמדה.

העולם בעקבות הקשת: פרות הנוער הלהטב"קית רותחת // טל מרמלשטיין

והפרחים לאליס אוזמן: גיבורת הטקסט הזה היא יוצרת וכותבת בת 27, חיית רשתות חברתיות מקנט, אנגליה, שהצהירה על עצמה בפתיחות בראיון לא מזמן שהיא א־בינארית. אוזמן כתבה רומן גרפי בשם "HEARTSTOPPER" בשנת 2018, בשחור־לבן, שעשה מהפכה קטנה. ללהיט נוספו מאז עוד שלושה המשכונים עבי כרס (שנגמעים בשלוק), והחמישי בדרך. "HEARTSTOPPER" - בתרגום לעברית "עוצר נשימה" (כל ארבעת הכרכים ראו אור בהוצאת כנרת זמורה ביתן בתרגום רחלה זנדבנק) - הוא רומן שמיועד לנוער בוגר (YOUNG ADULT), שמתאר סיפור אהבה עדין ומהוסס בין צ'רלי וניק, שלומדים יחד באותו בית ספר ומתמודדים עם רגשותיהם החדשים בצורה נבוכה ומתוקה להפליא. אוזמן גם כתבה את "מישהו מקשיב לי?", שראה אור בפברואר השנה בהוצאת רימונים (תרגום: חמוטל לוין).

"עוצר נשימה" התחיל כסדרת רשת, סחף מיליונים, זכה בשלל פרסים, ועובד גם ללהיט טלוויזיוני באותו השם בנטפליקס (העונה השנייה והשלישית כבר הוכרזו). הצלחת המעבר מהספר לטלוויזיה הובילה לדיונים ערים ברשתות מפי הורים נרגשים, שסוף־סוף מצאו סדרה לראות עם המתבגרים והמתבגרות שלהן ולהתאהב יחד באותן הדמויות.

ההצלחה המסחררת של אוזמן, תחילה באנגליה ובהמשך בארה"ב ובעולם כולו, נעוצה בכך שהיא משמשת ססמוגרף נטול זיופים לאיך זה להיות נער או נערה שחוקרים את זהותם המינית על הקשת הקווירית, כולל דמויות ביסקסואליות. הכל הולך, ללא התנצלויות.

"עוצר נשימה" הוביל ליציאתם של עוד ועוד ספרים שבהם מושאי התשוקה הם לראשונה בני אותו המין, שמובילים ומנווטים את הסיפור הראשי. ברבים מספרי הנוער המצליחים ביותר בארה"ב הדמויות הלהט"ביות כבר לא מתפקדות כסייד קיק משני - ולעיתים הרשתות החברתיות משמשות מפלט וכלי הצלה.

העובדה שהיא התחילה כסדרת רשת וקודמה בחשבונות אינסטגרם וטיקטוק של סקירות ספרותיות באדיקות מיסיונרית, גרמה גם להוצאות גדולות וממוסדות להצטרף לחגיגה: פחות ספרות פוליטית, יותר ריאליזם, עיסוק בזהות ודרמות וקומדיות רומנטיות קוויריות.
מה שהתחיל עם "ארי ודנטה מגלים את סודות היקום" (טל מאי ומשכל), נמשך עם "אדום, לבן וכחול מלכותי" של קייסי מקוויסטון (הוצאת כנפיים), ועם ההצלחה של הקומדיה הרומנטית הלהט"בית "בנוי לקשר" של אלכסיס הול (סלע) והתרגום הטרי לאחד הספרים הלהטב"קים המצופים של השנה, "אם אלה אנחנו" (כתר־מודן) לנוער בוגר, של בקי אלברטלי ואדם סילברה.

אמנם באיחור, אך יותר ויותר הוצאות גדולות בישראל הבינו את הכוח הספרותי והכלכלי בספרות נוער להטב"קית בעידן הטיקטוק. שאלות של זהות וחקירה מינית הן מה שמעניין כרגע, מאותתים לנו הקוראים הצעירים, וגם המו"לים מתחילים להבין זאת. יש לקוות שהטרנד יהפוך קבוע עם ייצוגים מעוררי הזדהות - והפעם בספרות המקור שלנו.