17 שנים נדרשו כדי להוציא לאור בישראל תרגום לספרה של רויא חקאקיאן, "מסע מארץ לא" (הוצאת כתב/מנדלי, תרגום: תומר בן אהרון). הספר, שמתאר דרך עיניה של נערה יהודייה בטהרן את הסערה שמחקה את הקהילה היהודית באיראן במהלך המהפכה האסלאמית, ראה אור בארה"ב ב־2005, כובד בביקורות נלהבות, זכה בפרס הקוראים של מגזין "אל" (Elle) היוקרתי ותורגם לשפות רבות. זהו סיפורה של קהילה שסירבה להאמין עד הרגע האחרון שקיצה הגיע עם עליית חומייני והפיכת מולדתם לרפובליקה אסלאמית פנאטית.
בסוף שנות ה־80 מנתה קהילת יהדות איראן כ־100 אלף איש, אך כפי שחקאקיאן מודה: "הקהילה היהודית חלמה על ארץ זבת חלב ודבש, אבל רצתה להתעורר בבוקר בטהרן", לטהרן של פעם, להוויה של מי שהיתה פנינת המפרץ במזרח התיכון, יהירה וגאה בהשכלתה, בתרבותה ובריחות שאפפו את רחובותיה הסואנים. טהרן של השווקים, של צעירים תוססים שחלמו על חופש, יצירה והשראה, אך הפכה לארץ הלא, ארץ שבה נגוזו החלומות ועלה האסלאם השיעי שרדף את כל מי שלא היה מוכן להתיישר וללכת אחריו בעיניים עצומות, שכיסה את הנשים, הנערות והילדות במדים וברעלות שחורות מכף רגל ועד ראש.
***
מתוך "מסע מארץ לא": "הרגשתי אבודה - לא בעיר, אלא בתוך בגדיי שלי. מתחת למדים, הייתי מטושטשת. לאן נעלמה רויא? עצרתי, פתחתי את הכפתורים העליונים של המדים והצצתי פנימה: איפה אני? ראיתי רק אפֵלה. מערה המובילה אל זוג מכפלות ג'ינס מקופלות, נעלי זמש כחולות דהויות ואספלט מלוכלך. איפשהו מתחת לחשֵׁכה, המעופשת, התחבאתי אני, אך מתוך הצווארון של רויא בת ה־18 לא עלה שום רמז לרוח נעורים, אלא צחנה בת 18 אלף שנים של משהו רקוב. משהו רקוב מאוד. והבנתי שהמשהו הזה הוא ילדה שנרקבה".
רויא חקאקיאן היגרה לארה"ב ב־1984. באותה השנה החליטו הוריה לשרוף את כל זיכרונותיה, את היומנים שכתבה, את הספרים שאהבה, תעודות הערכה מכיתה ה' ממשרד החינוך של השאה, תקליטים וקלטות, כדי שמשמרות המהפכה לא ימצאו עילה להשליך את בתם או אותם לכלא. "אבא יצא אל המרפסת. הוא נעמד מאחוריי, הניח את שתי ידיו על כתפיי, כחכח בגרונו ואמר חלושות: 'הגיע הזמן שנעזוב לאמריקה'".
בראיון מביתה בקונטיקט מספרת רויא על ההתרגשות מכך שהמסע שבו היא לוקחת את קוראיה לחיי יהודי איראן בזמן המהפכה יתפרסם בעברית, בישראל, בארץ שרבים מבני משפחתה בחרו להשתכן בה. "אני בטוחה שהקוראים בישראל יקראו את הספר באופן שונה מקוראים בשפות אחרות. רבים שהיגרו ועלו לישראל מכל העולם השאירו בית וחברים וזיכרונות וגעגועים, וזאת נוסף על סיפורה של מהפכה אסלאמית שהפכה את המדינה שאהבתי כל כך לאויבתה המרה של ישראל".
רוב יהודי איראן סירבו לעלות לארץ עד המהפכה. כל גלי העלייה של שנות ה־50 עברו מעליהם. את חושבת שהם היו פחות ציוניים?
"אני מסכימה שהיהודים היו מאושרים באיראן, ובמיוחד בטהרן בשנות ה־60 וה־70. בשנים האלה היה להם מעמד כלכלי־חברתי גבוה והם היו נטועים בחברה כפי שלא היו בעבר. אבל אתן לך דוגמה: הייתי בת 10 וטסנו לביקור בישראל. כשירדנו מהמטוס הוריי נשכבו על האדמה ונישקו אותה ואני לא הבנתי מה הם עושים. אבי היה כל כך גאה במקום ובמעמד שהיו לו, ומעולם לא ראיתי אותו נרגש כל כך, אז אני חושבת שזה לא נכון שהם היו פחות ציונים, אלא שהיה להם קשה לקרוע את עצמם אחרי שנים שלקח להם להיטמע בחברה ולהתחיל חיים מחדש".
חקאקיאן אורגת את חוויותיה בעדינות וברגישות: החל מההפגנות נגד השאה, דרך שירי מחאה מחתרתיים וצהלת הצעירים שהובילו את המהפכה ברחובות, ועד ההפנמה של חקאקיאן שהיא, משפחתה, חבריה וכל יהודי איראן, חיים על זמן שאול ונתונים בסכנה. דווקא בשקט הפנימי שבו היא מתארת את חייה ואת חיי משפחתה, היא מיטיבה להמחיש את הסערה והאיום הקיומי שריחף מעל כל איש ואישה.
מתוך הספר: "אני לבטח הבאה בתור: הבאה בתור להיעצר. הבאה בתור לעבור עינויים או לסיים בהוצאה להורג. הבאה בתור לנוס. מתי שהוא בקרוב, משהו ירסק הכל: פצצה עיראקית. פשיטה של משמרות המהפכה. ספר שהוצא אל מחוץ לחוק. שיר שהשמעתו נאסרה. משפט לא נכון בחיבור לבית הספר. כל אחד עלול להיות סוכן של סָאוָאמָא, קנאי שטוף מוח הרוצה לשרת את אללה באמצעות שירות האימאם... הזמן הפסיק לחלוף ככה סתם. הוא הפך לספירה לאחור".
"מה שקסם לי בספר זו העובדה שרויא מספרת את סיפורה של הקהילה היהודית באיראן בגוף ראשון", אומר פרופ' ליאור שטרנפלד, חוקר איראן ויהודי איראן במחלקה להיסטוריה באוניברסיטת פן סטייט בארה"ב. "תיאורים רגישים של לבטים, פחדים וניסיון כן, או אפילו תמים, להיות חלק מהתהליכים שעברו על המדינה האהובה עד לאכזבה הגדולה".
לדבריו, אין כמעט מחקרים המתארים את חייה של הקהילה היהודית המפוארת לפני ותוך כדי המהפכה. הקורא, כותב פרופ' שטרנפלד באחרית הדבר בספר, יכיר את הגיאוגרפיה העירונית של טהרן וסמטת הנכבדים ויחוש את הקלת צל העצים, את המסלול בשדרת וליעהד ואת ריחות העיר וטעמיה. מתיאורים אלה הקורא גם יוכל להבין מדוע התקשו פעילי העלייה לישראל לשכנע את יהודי איראן לעזוב את ארצם ולהגר לישראל.
שטרנפלד ניסה במשך שנים לעניין הוצאות ספרים בישראל לפרסם את הספר בעברית, אך נתקל בסירוב. "אין בספר בריחה נועזת בהרים ובריחה מציפורני משמרות המהפכה, והמו"לים הגדולים סברו שאין לו סיכוי להתקבל, אף שהיה רב־מכר בארה"ב". רק אחרי שנים, בסיוע מרכז אליאנס ללימודים איראניים באוניברסיטת ת"א, אוניברסיטת פן סטייט והוצאת "כתב", שהמו"ל שלה משה מנשהוף עלה מאיראן, הפרויקט זכה להתממש. בשבוע הבא תנחת חקאקיאן שוב בישראל, והפעם לקידום המהדורה העברית של הספר באמצעות כמה מפגשים ברחבי הארץ.
החיים אחרי חומייני
מתוך הספר: "סוף שנת הלימודים בתיכון. רויא בת 18. המורה הקשוחה גב' ארמאן, שרק פעמיים בחייה העניקה ציון 19 מתוך 20 (שרק אללה יכול לקבל), קראה לה בסבר פנים חמורות להתייצב לפניה. היא אחזה חזק באוזנה.
"שמעת שנתתי עוד 19"?
"כן, המורה". "למי?"
"למישהי טובה?" "אַתְּ המישהי."
"איייי! וככה את מעודדת אותי?"
"עידוד את רוצה? סיבכת את שתינו בצרות צרורות... כולן, כולל כל המורות, רוצות לראות את החיבור שלך. את יודעת מה יקרה אם אתן להן אותו? ישלחו את התחת המצומק שלך לכלא, זה מה שיקרה! נושא החיבור היה מלחמה (מלחמת עיראק־איראן), היה מספיק לכתוב חיבור פטריוטי של עמוד אחד! אבל את מקשקשת על כמה שהיא הרסנית. גאונה יש לי בידיים! החליטה לכתוב בדיוק מה שהאגודה האסלאמית מנסה למצוא. כך איבדתי אני את המשרה שלי באוניברסיטה".
גב' ארמאן הוכיחה באותו רגע שגם בשיאה של המהפכה לא כולם חיילים נאמנים בצבא האל.
"הינה התוכנית: אספר לכולן ששכחתי במונית את התיק שבתוכו היתה תיקיית החיבורים שלך. את תקבלי 19, ואף אחת לא תראה את החיבור. הבנת? עכשיו תקשיבי לי טוב: את סופרת. אני רוצה שתגידי את זה". תגידי, 'אני סופרת'". "אני סופרת ואל תאבדי את זה".
עוד לפני שהגעתי לפרק הזה בספרך גם אני מלמלתי לעצמי, זה לא ממואר רגיל, זה סיפור שנכתב ע"י סופרת כישרונית ולכן הוא הפך לרב־מכר.
רויא מתרגשת, קולה משתנק, היא מוחה דמעה ואומרת לי תודה. "אני חושבת שהסיפור שלי צריך להיות מסופר כי אנשים לא באמת יודעים היום על איראן שהיתה. הם מתחלקים לשני סוגים. הסוג הראשון, נקרא להם בורים, שחושבים שזו מדינה מפגרת של ערבים ברעלות ובתרבושים החיים ליד נאות מדבר ושדעותיהם מיוצגות ע"י ממשלת אייתוללות, ואילו הקבוצה השנייה טוענת שממשלת השאה היתה ממשלת בובות של ה־CIA ששלט בה, והאייתוללה חומייני ואנשי הדת הם תגובה שצמחה מלמטה להתערבות הלא רצויה של ארה"ב, כי זה מה שאנחנו רואים בטלוויזיה. אבל אנשים באיראן הם לא מקשה אחת, הם חושבים ויודעים ורוצים חיים, וזה שנים, בעיקר אחרי לכתו של חומייני, שיש התרופפות. אתה יכול לראות שהרעלות הן שונות, לשיער מותר לבלוט לעיתים, ואנשים לעיתים עושים דברים נורמליים בסתר כדי להרגיש שהם חיים".
אני רוצה לספר לך סיפור שמחזק את הטענה שלך. לפני שנים פגשתי בלייפציג שבגרמניה במאי סרטים איראני שביקש לשוחח איתי בצד, פן ייראה עם ישראלי. הוא גילה לי שצעירים באוניברסיטה בטהרן מקשיבים לרדיו ישראלי והם אוהבים במיוחד את רונה קינן. זה הדהים אותי. הוא אפילו לא היה יהודי.
"זה הדור הצעיר החדש, ששואל המון שאלות, שלא מקבל את הדברים באופן אוטומטי כמו הדור הקודם. זאת גם הסיבה שאהבתי את הסדרה 'טהרן'. יש שם אנשים צעירים שנראים נורמליים ושחיים כמו שאנחנו מכירים, כמו שכולם רוצים".
הצעירים היו מובילי המהפכה האסלאמית, ועכשיו הפכו להורים. האם ילדיהם יבצעו מהפכה נוספת?
"אתה לא צריך את דעתי, אתה יכול לראות בעצמך לא רק את הפגנות הסטודנטים והמחאה ברחובות, אלא גם את אורח החיים שדומה לזה האירופי, שרבים מהאיראנים מאמצים לעצמם. למשל, שיעור הילודה יורד, גם מספר הבאים לתפילות בירידה, וזה סימן שמשהו מתרחש. מספיק לקרוא את הדברים ברשתות החברתיות, לפעמים ברמזים ולפעמים גם בגלוי ובלי חשש. דוגמה נוספת היא הנשים שבהזדמנות הראשונה שהן יכולות להרגיש משוחררות, הן מסירות מעליהן את הרעלות שחנטו אותן".
"אמא, ה־FBI כאן"
גם בספר מיטיבה רויא בתיאור הכאב המצמית שבו נשים נאלצו להתכסות ולצבוע בשחור כל סממן נשי: "אנחנו נחנטנו נגד רצוננו בתוך רעלות. הם היו הטורבנים הלבנים־שחורים המציפים כל מקום. אנחנו היינו המרירים המביטים מהצד. הם, הנדכאים חסרי ההשכלה, חשדו בכל מי שהרכיב משקפיים לפי מרשם. אנחנו היינו בעלי העיניים החלשות. הם קראו לעצמם 'מאמינים'. אנחנו קראנו לעצמנו איראנים. הם כלאו את ציורי העירום של מאטיס ופיקאסו במרתפי המוזאונים. אנחנו היינו אומנים, ומזועזעים. הם עצרו כל מי שהחזיק בידו תיק של צ'לו, גיטרה או כינור. אנחנו היינו המוזיקאים המתאבלים על החרמת המוזיקה. הם אסרו על ריקודים מכל סוג. אנחנו היינו הבלרינות, וכל גפינו התמרדו. הם התפרצו למסיבות ורחרחו את פניהם של האורחים כדי לאתר את ריח 'החטא', האלכוהול.
"אנחנו היינו אניני הטעם הקוברים בגינה את בקבוקי היין האחרונים שנשארו לנו... הם הפכו בִן־לילה ליזמים הלהוטים לייצא את זן ישועתם - תחילה לבגדד, אחר כך לירושלים ולבסוף לכל העולם. אנחנו רק רצינו את טהרן בחזרה".
לו היית יכולה לחזור ליום אחד לטהרן, מה היית רוצה לראות?
"הייתי רוצה לראות בעיני רוחי את הזמנים שלי שם, את ימי האושר, את בית הספר העברי".
שנים אחרי שעזבה את טהרן והשתקעה בארה"ב ניסתה רויא ליצור קשר עם חברתה הטובה זיינב. הפעם האחרונה שראתה אותה היתה לאחר שהתקבלה ההחלטה לברוח מאיראן.
זיינב אמרה לרויא: "את בת מזל, את יהודייה, תוכלי להגר ולהתקבל בכל מקום. את חייבת לעזוב. תעזבי מהר! תעזבי ואל תסתכלי לאחור". אך המפגש האחרון היה עצוב ולא רק בגלל הפרידה. זיק השמחה שקרן מעיניה של זיינב תמיד, כבה. היא איבדה את אחיה במלחמה עם עיראק, אחותה המרדנית הושלכה לכלא, דעתה של אמה נטרפה עליה, והיא נשארה משלימה עם העובדה שעליה להתיישר לצליליה הצורמים של המהפכה השחורה. שנים אחר כך ניסתה רויא ליצור עימה קשר. היא שלחה "מתווך" שימסור לה דרישת שלום וייתן לה את מספר הטלפון שלה באמריקה. אך היא סירבה. הפחד עדיין גדול.
***
בקיץ 2019 הקישו על דלת ביתה של רויא שני ברנשים בחליפות אפורות ונעלי עור שחורות, לא בדיוק הדמויות שרואים בפרוור אמריקני בקונטיקט. בתה שפתחה את הדלת קראה: "אמא, ה־FBI כאן". הם סיפרו לה שיש להם מידע מודיעיני אמין שהיא נמצאת על הכוונת של האיראנים.
את מהווה איום?
"כן".
באיזה אופן?
"מבחינתם אני האויבת. האויב הגדול של המשטר הוא מה שאני נלחמת למענו: השמעת קול, הרצון להדגיש שנשים הן חופשיות ושאסור להן לשתוק. אני מאתגרת אותם".
