טבוע בדמה

"כשנכנסתי לתפקיד הנשיא קיוויתי שלא אצטרך לעשות זאת שוב". כך פתח נשיא ארה"ב ג'ו ביידן את דבריו לאומה על לוח הזיכרון הקולקטיבי, שעליו רשומים אינספור מעשי טבח נוראיים, רובם בבתי הספר. מסע הירי בעיירה יובלדי שבטקסס, בבית הספר היסודי רוב, הוא השני בתוך פחות משבועיים.

ב־14 במאי נכנס צעיר בן 18, פייטון גנדרון, לסופרמרקט בבופאלו, ניו יורק, רצח 10 בני אדם ושידר את הירי בשידור חי. מנהל בית הספר שבו למד סיפר כי כבר איים בעבר לירות בחבריו לספסל הלימודים. בבית הלבן, ובכל מוסדות הציבור ברחבי ארה"ב, הורד אז הדגל לחצי התורן. עוד אחד מסממני שגרה אבסורדיים של אומה אבלה אך חסרת אונים ומעשים, כשמדובר בנשק.

שוב הדגל בבית הלבן בחצי התורן, ובאולם התקשורת עמד הנשיא ביידן שידע בחייו אובדן, ועל סף דמעות אמר: "מתי, בשם אלוהים, נתייצב מול לובי הנשק? מתי נעשה את מה שצריך להיעשות?", והוסיף: "לא נשכח את אלו שמעכבים או מטרפדים את החוקים להגבלת מכירת רובים".

הטבח בעיירה יובלדי זעזע את האמריקנים. 19 מתוך 22 הנרצחים הם ילדי בית ספר יסודי, ילדים קטנים, בדיוק כמו טבח הילדים בבית הספר היסודי סנדי הוק בקונטיקט לפני עשור, שבו נרצחו 20 תלמידי כיתה א' ועוד שישה עובדים. גם אז הנשיא לשעבר ברק אובמה הגיע לבית הספר ובקול חנוק מדמעות אמר: "אנחנו לא יכולים לסבול את המציאות הזו יותר. אנחנו לא יכולים לומר שהפוליטיקה סבוכה מדי כדי לשנות את המציאות".

אז אמר. את הפוליטיקה הסבוכה של המעצמה הגדולה בעולם, מתברר, לא יכולים נשיאיה לשנות, בטח ובטח כשמדובר בלובי החזק ביותר, ה־NRA, "ארגון הרובאים הלאומי". אובמה בשעתו הציג תוכנית לצמצום הנשק, שבין סעיפיה בדיקת רקע לרוכשי נשק והגבלה של מספר הכדורים שניתן למכור, אבל בסופו של יום כל מדינה מחוקקת את חוקיה ואת הגבלותיה.

ברחבי המדינות "האדומות" (הרפובליקניות) אין כמעט הגבלה שלא ניתן לעקוף. בחנויות רשת וולמארט במדינות אלה אפשר לרכוש מוצרי מזון, מסכי טלוויזיות ענקיים וגם נשק, בכל גודל שאפשר לדמיין. טקסס היא הדוגמה הטובה ביותר לאותה "פוליטיקה סבוכה".

במאי 2018, סטודנט בן 17 רצח 10 תלמידים ופצע 13 נוספים בבית ספר בסנטה פה, סמוך ליוסטון, טקסס. המושל הרפובליקני גרג אבוט הציע אז לחוקק חוק שאותו כינה בשם "דגל אדום". על פי ההצעה, בית המשפט במדינה יוכל למעשה לשלול את הזכאות לשאת נשק, ואף להחרימו ממי שמהווים "סכנה לעצמם ולסביבה".

ההצעה, מיותר לציין, לא עברה, אפילו לא הגיעה לידי חקיקה. סגן המושל דן פטריק ומי שמכונים "פעילי הזכות לשאת נשק" שכנעו את המושל להתיישר לחוקי המקום ולרצון התושבים. מי המושל חסר המעוף שיהיה מוכן לשים את עתידו הפוליטי מול לובי הנשק העצום? בסוף זה נגמר בהצעה לבחינה של עבר פסיכיאטרי נקי שהרוכש אמור להציג לחנות הנשק, ולצייד את מורי בתי הספר הציבוריים בנשק.

שנה אח"כ אירע טבח באל פאסו, טקסס, עם 23 הרוגים בסניף וולמארט בעיר. שלוש שנים לאחר מכן אירע הטבח בבית הספר היסודי "רוב" ביובלדי, טקסס. שוב הדגל מורד לחצי התורן. האומה מבכה את מות הילדים ונשיא חסר אונים מזיל דמעות ומבטיח הבטחות - "להפוך את הכאב לפעולה", הבטחה שאף נשיא לשעבר עדיין לא הצליח ליישם. והנה לכם עוד הוכחה למאבק חסר סיכוי של הבית הלבן מול איגוד הנשק האמריקני.

זר לא יבין זאת

בעיתוי זועק לשמיים, ביום שישי ייערך ביוסטון, טקסס, הכנס השנתי של ה־NRA. שלושה נואמים מרכזיים ינאמו בכנס של הלובי החזק בארה"ב. הנשיא לשעבר דונאלד טראמפ, המושל גרג אבוט (זה שחשב להגביל מכירת נשק בארצו) והסנאטור מטקסס טד קרוז. לסנאטור שהתמודד ב־2016 מול טראמפ על מועמדות הנשיאות של מפלגתו יש הצעה חדשה, שבוודאי תעלה ביום שישי: להקים כוח משמר מתוגבר בבתי הספר, אבל לא להגביל מכירה.

"הפוליטיקה הסבוכה" מעולם לא נראתה צינית יותר. והרי הכל מעוגן בחוק. התיקון השני לחוקה שאושר ב־1791 קיבל לפני 14 שנים (יוני 2008) פרשנות מורחבת ע"י בית המשפט העליון, שקבע ברוב של חמישה שופטים מול ארבעה כי "לכל אזרח יש את הזכות להחזיק בכלי נשק לשימוש אישי".
השופט אנטונין סקאליה נימק את ההחלטה בכך שהתיקון השני מגן על זכותו של הפרט להחזיק נשק ללא קשר להשתייכותו לגוף צבאי, או לשם שימוש למטרות חוקיות כמו הגנה עצמית בתוך ביתו. זר לא יבין זאת.

והרי בארה"ב מכירת אלכוהול אסורה למי שטרם מלאו לו 21 שנים, והחוקים נגד צריכת אלכוהול ע"י קטינים הם מהחמורים ביותר בעולם המערבי. כל אדם, במסעדה, בבר או בחנות משקאות חריפים, נדרש להציג רישיון נהיגה. בחלק מהמדינות הדמוקרטיות בארה"ב אסור למכור אלכוהול במרכולים. חל איסור לנהוג עם אלכוהול ברכב, אפילו לא עם בקבוק יין סגור, אלא אם הונח בתא המטען.

אבל נשק? זה סיפור אחר, זה סיפורה של אמריקה המסרבת לוותר על הזכות לשאת נשק להגנה עצמית, ואותו ניתן לספר (גם אם לא ניתן להבינו) רק אם מתעמקים בעברה, באופייה ובמרחביה האינסופיים של ארה"ב הגדולה.

בתים מרוחקים מכל יישוב, חוות ענק במרחבי שום מקום, וילות מפוארות ומבודדות בתוך יער עבות. זו דרך חיים. והרי הוליווד יודעת לספר זאת הכי טוב, זה עשרות שנים.

***

בערב פסח האחרון התארחתי לסדר שאליו הוזמנה גם משפחה מורמונית מיוטה - הורים ושני בנים צעירים בני 9 ו־11. ההורים הגאים סיפרו בגאווה לסועדים על מסעות ציד באילים שהם עורכים ביערות, ופירטו כמה חשוב ללמדם כבר בגיל צעיר כיצד להגן על עצמם מפני סכנות. תחושת הביטחון עם כלי נשק בבית, מפני פולשים, שווה את המחיר. וזה אולי ביטוי לשורשו של הוויכוח. מה חשוב יותר, תחושת ביטחון מדומה, עם נשק בארון? או הסכנה שילדיך יחזרו מבית הספר בארון קבורה?