על מזבח ההישרדות

ככל שנוקף הזמן, הופכת התנהלות הממשלה יותר ויותר לקרב הישרדות. בשבוע האחרון, למשל, לשכותיהם של נפתלי בנט ויאיר לפיד כמעט שלא עסקו בניהול ענייני המדינה אלא הקדישו את כל זמנן ומרצן לניהול ענייני הקואליציה.

מראשי הלשכה והיועצים הבכירים (אלה שנותרו), דרך מנכ"לי המשרדים ומזכירות הממשלה, ועד לדוברים והדרג הפקידותי - כולם רתומים למניעת נפילתה של הממשלה. מבחינתם מדובר בלא פחות ממשימה לאומית, שאליה אפשר לרתום את כל משאבי המדינה, מכסף ועד ביטחון. הכל מוקרב על מזבח ההישרדות.

הבעיה שלהם היא שהשמיכה קצרה. בכל פעם שמרצים את מחולל המשבר התורן - מישהו מהקצה השני הופך לממורמר, וכן להפך. מישהו מהקואליציה השווה את זה השבוע לניסיון לכבות יער גדול באמצעות כבאית אחת. בכל פעם שהיא נוסעת לצד השני, הצד הראשון נדלק מחדש.

ברור לכולם שכך זה לא יכול להמשיך, ושהממשלה על זמן שאול. גם בנט וגם לפיד מבינים שאין פה שאלה של האם אלא של מתי. ואם בתחילת הדרך עוד דיברו על תוכניות גדולות ויוזמות מתוכננות, השיח היום בין בכירי הממשלה הוא לעבוד משבוע לשבוע. כל שבוע שעובר הוא ברכה. לפעמים אפילו לעבור יום נראה כמו בקשה מוגזמת. אבל זה עובד. השבוע חתמה הקואליציה את השבוע השלישי מאז שובה של הכנסת מהפגרה ללא רוב פרלמנטרי עם פרישתה של עידית סילמן. אלה לפחות שבועיים יותר ממה שרבים במערכת הפוליטית העריכו. וזריקת עידוד משמעותית לראשי הקואליציה להמשיך באותה שיטה, עד המשבר הבא, או עד היום הבא, תלוי מה יבוא קודם.

מהבחינה הזאת בנט ולפיד לא שונים בהרבה מפוליטיקאים רבים לפניהם, שמכרו את נכסי המדינה עבור טובתם האישית. במרוצת השנים נעמדו לא מעט מהם מול הציבור והכריזו בפאתוס שבראש מעייניהם קודם כל טובת המדינה, במקום השני טובת המפלגה ורק במקום האחרון טובתם האישית, כשברור לכולם שהסדר האמיתי הוא בדיוק הפוך.

ההבדל בין אז לעכשיו הוא בעוצמות. במידת הכניעה לסחטנות. בכמות הפרת ההבטחות. מנהיגים תמיד ידעו מתי להתרפס ולשלם לריצוי פוליטיקאי או מפלגה סוררים, אירועים כאלה תמיד היו חלק מהמשחק הפוליטי. אבל לא סכומים כאלה. ולא בתכיפות כזאת. נראה שאין שום קו אדום שיגרום לבנט וללפיד לעצור ולומר עד "כאן". כל סכום, מופרך ואסטרונומי ככל שיהיה, הם יהיו מוכנים לשלם בתמורה לשקט התעשייתי שהם קונים בינתיים.

מבחינה פרלמנטרית, אין מה לומר, זה עובד. מבחינה ציבורית ותדמיתית, נראה שפחות. הקולות, כולל מתוך הקואליציה, נשמעים אחרת השבוע לעומת השבוע שעבר או לפני כן. קולות על כך שזה נעשה מוגזם. שהאירועים הפוליטיים שוחקים את הממשלה ואת חבריה עד דק. גם בליכוד מעריכים שלמרות רצונם העז בנפילת הממשלה ובחירות כבר עכשיו, כל שבוע כזה שעובר יביא אותם להישגים גדולים יותר ביום הבוחר.

זה רק ילך ויחמיר

פרישתה של חברת הכנסת ג'ידא רינאוי זועבי ממרצ מהקואליציה ביום חמישי בשבוע שעבר וחזרתה המהירה ביום ראשון, היתה אחד האירועים השוחקים ביותר שעברה הממשלה, שספגה ביקורת לא רק מימין אלא גם משמאל. אחרי שפירטה שורה של נושאים עקרוניים ואידיאולוגיים שבגללם החליטה לפרוש, ואחרי שהתייצבה באולפן הטלוויזיה, הכריזה שמדובר במצב "אל חזור" וגם "סופי", ואף הדגישה את נחישותן של נשים ערביות - התברר שכמה מאות מיליונים לרשויות הערביות סידרו את המצב. שאפשר לשכוח את אירועי הר הבית וגם מעיתונאית אל־ג'זירה שנהרגה, שתנוח על משכבה בשלום.

אלא שהשמיכה, כאמור, קצרה. הכניעה המתרפסת בפני זועבי הביאה למסר חריף מצידו של ניר אורבך שהוא "על הקצה". אחרי עשרות פעמים שכבר היה על הקצה, והתקפי כאבי בטן, צער בלתי נגמר, נדודי שינה, זיעה קרה ועור ברווז, היחס כלפי אורבך מעט קהה. יחד עם זאת, הפתעת סילמן מונעת מבנט ומאנשיו להתעלם ממנו לחלוטין. אולי הפעם זה באמת. נכון לעכשיו, למזלם, ממש לא.
בלשכות בנט ולפיד נשמו לרווחה כשח"כ מיכאל ביטון הודיע כי המרד שלו בקואליציה לא נועד באמת להפיל אותה או לפרק את הממשלה. הבעיה היא, שוב, כסף, ובזה הם כבר למדו לטפל.

גם ריטואל פרישות הבכירים מלשכת ראש הממשלה נמשך. אחרי כל פרישה כזו יוצאת הודעה לתקשורת, נוטפת נופת צופים. כאילו אין קשר בין ההתנהלות והאווירה בלשכה לבין העזיבה. תמיד אלה נסיבות חיצוניות: עניינים אישיים, תחושת מיצוי, רצון לחזור לחיק המשפחה, שהביאו לכך, ולא חלילה מלחמת עולם, קרבות יצריים, מחנאות, חיסולים הדדיים ותחושת מיאוס שקדמו למהלך.

ובכל זאת, עזיבתו של טל גן צבי את לשכת ראש הממשלה השבוע הדהימה לא מעט את בכירי ימינה. לא מדובר בעוד יועץ. גן צבי מלווה את בנט מאז נכנס לפוליטיקה ב־2013. הוא הלך אחריו כשהיה בבית היהודי, בימין החדש, לא עזב אותו גם כשלא עבר את אחוז החסימה, והיה שותף מלא לכל הרפתקאותיו, תמך בו וגיבה אותו.

גן צבי היה איש אמון אמיתי. מעולם לא הדליף נגד הבוס. היה נאמן עד הסוף. גם כשהחלה מלחמת העולם בלשכה עם בואה של שמרית מאיר היועצת המדינית, שהחלה לייעץ גם בנושאי תקשורת ופוליטיקה ונכנסה כמו מקל לגלגליו של ראש הסגל, גן צבי ספג ולא דיבר נגדה בגלוי.

לא רק בשל כך הדהימה אותם פרישתו, אלא גם בשל העובדה שבקרב בינו למאיר יצא כשידו על העליונה, עם הודעת הפרישה שלה לפני שבועיים.

גן צבי לא רצה בהקמת הממשלה הנוכחית. הוא קיבל אותה כאילוץ. כרצון עז של בנט שעליו לכבד. בבסיסו הוא איש ימין, מחובר מאוד לקהילה הדתית לאומית שממנה בא. הוא, כמו סילמן וכמו אורבך, סופג ביקורת קשה מהמגזר מאז הוקמה הממשלה, וייתכן שכמו סילמן הבין שאינו יכול עוד. שהממשלה ממילא קרובה לסוף דרכה. שהוויתורים והכניעה המבישה לרע"מ ולמורדים בודדים רק תחמיר. לפרישתו עשויה להיות השלכה על יציבות הקואליציה, בעיקר על השם שנישא יותר מדי פעמים מאז הוקמה הממשלה - ניר אורבך.

אורבך מחובר לבנט אבל יותר ממנו לאיילת שקד ולגן צבי. נטישתו של האחרון עשויה להרפות מעט את אחיזתו.

שקיות או לא להיות

בכל מה שקשור בניהול משברים - סיעת הליכוד לא ממש הצטיינה השבוע. מי שהובילו את הקו המיליטנטי היו בנימין נתניהו, יריב לוין ויואב קיש. השלושה הגיעו למסקנה, בצדק מסוים, שאי אפשר לתת יותר הישגים לקואליציה. שהציבור צריך לראות במו עיניו שבהצבעות חשובות או לאומיות, שבהן רע"מ מסרבת להצביע עם הקואליציה - הממשלה נופלת, ולהדגיש באמצעות כך שאין לה למעשה זכות קיום. אלא שהשלושה בחרו בקרב הלא נכון כדי להוכיח את עמדתם.

בתחילת הדרך הבהירו כי ההתנגדות לחוק "ממדים ללימודים" לא נוגעת לחוק מסוים אלא לעיקרון: האופוזיציה לא מצביעה עם הקואליציה, נקודה. המסר לא עבד. כשמהצד השני החלו לנהל קמפיין אגרסיבי על ה"פגיעה בחיילי צה"ל", הבינו בליכוד שצריכים לשנות אסטרטגיה.

כך נולדה היוזמה להילחם על מענק של 100 אחוז לחיילים במקום 66 אחוז שהציעה הממשלה. היה זה מהלך מוצלח שהצליח להפוך את הקערה. חברי הליכוד שידרו ששוב הם אלו שדואגים לחיילים, אלא שלא כולם בליכוד הפנימו את שינוי הקו והמשיכו לדבר על הצורך להפיל חוקים של הממשלה בכל מחיר. בעיקר מירי רגב שאמרה את הדברים בלהט בישיבת הסיעה ודבריה הוקלטו ושודרו.

בינתיים הצליחו בליכוד להסתכסך עם הסיעות החרדיות. מעט אחרי חצות, כשעלה שר הביטחון בני גנץ לדוכן הכנסת ושיגר את הצעת הפשרה שלו למימון של 75%, ראו בכך בליכוד דרך מהירה וקצרה לרדת מהעץ שעליו טיפסו. לוין קבע ישיבת סיעה ב־1:30 בלילה לדון בפשרה, כשבינתיים כינס נתניהו את ראשי יהדות התורה משה גפני ויעקב ליצמן. אריה דרעי, שלא נכח בכנסת, היה על הקו. השלושה נתנו לו אור ירוק, ואז נכנס סמוטריץ' שהסכים גם הוא. בסיעת הליכוד רק שלושה הצביעו נגד הצעת גנץ. כל השאר תמכו.

אלא שלא כולם בסיעות החרדיות אהבו את הסיכום. חברי כנסת מיהדות התורה וש"ס טענו בזעם שהליכוד מכר אותם. שהקואליציה מחזרת אחריהם בעניין החוק והציעה להם עולם ומלואו כדי שייעדרו ויאפשרו את העברתו. האצבע שלנו, אמרו, שווה הרבה יותר מההצבעה חינם שנתן להם נתניהו, ואיימו להרחיב את שיתוף הפעולה עם הממשלה, גם ללא הליכוד. העימות החריף עוד יותר, הפעם כולל ראשי המפלגות עצמם, כשבליכוד החליטו להעניק חופש הצבעה על חוק קואליציוני שנועד להעלות את עלות שקיות הסופר. זה נגמר בהחלטה של הליכוד להורות על משמעת סיעתית נגד החוק.

השאלה הגדולה שנותרה פתוחה היא שאלת התקציב. אישורו הוא עניין דרמטי עבור מפלגות האופוזיציה, ושיתוף פעולה עם הממשלה בנושא זה כמעט שלא אפשרי עבור מי שמכריז כל העת כי הוא מעוניין בהפלתה. עם זאת, יש מהלכים שתג מחיר גבוה מספיק עשוי לסדר. והממשלה הנוכחית הראתה שהיא מוכנה לשלם, והרבה.

החרדים רואים בעיניים כלות את אביגדור ליברמן ממשיך להכות בהם עם רפורמות והחלטות נגד המגזר החרדי, ואין ספק שחלקים מהם היו שמחים לעצור את הכל בתמורה לשיתוף פעולה עם הממשלה. ככל שליברמן יכה יותר, כך אותו ח"כ שיחליט לשתף פעולה ירשום לזכותו הישג גדול יותר. אגב, לא צריך את כל סיעת יהדות התורה בשביל זה. מספיק ח"כ אחד שייעדר, ולקואליציה יש רוב.

הולכים על ביצים

תקציב המדינה הוא עוד אירוע שבו הממשלה עשויה להישחק כאשר תשבור שוב את שיאי השלמונים והכניעה לסחטנות של השותפות בה. בינתיים ממשיכה הכניעה בעיקר לנציגים הערבים בכנסת. נכון לעכשיו, רוב חברי הקואליציה יעדיפו למלא פיהם מים ובלבד שלא ייאלצו לתקוף את חברי הכנסת הערבים, לא את השותפים מרע"מ ולא את רשת הביטחון מהמשותפת, כדי לשרוד עוד קצת בשלטון.
כשאחמד טיבי כינה את חברת הכנסת מירב בן ארי - שסירבה להביע צער על מות עיתונאית אל־ג'זירה שנהרגה בג'נין - "חלאת המין האנושי", הסתפק יו"ר מפלגתה יאיר לפיד בציוץ בטוויטר: "מירב היא אלופת העולם", ושום מילה על טיבי.

בדיון בוועדת החינוך הוציאה שרן השכל את יוסף חדאד, פעיל חברתי ערבי־ישראלי למען דו־קיום שלא מהסס להניף דגל ישראל, לשרת בצבא ולתמוך במדינה, לקול קריאותיה של ח"כ עאידה תומא־סלימאן מהרשימה המשותפת, שצעקה לעברו שהוא "משת"פ", ו"בוגד בעמו".

כך רואים במשותפת ערבי שרוצה דו־קיום ותומך בשירות בצה"ל. ועם אלה עושים בממשלה הנוכחית עסקים. שרן השכל, שניהלה את הדיון, שמעה את הדברים, ושתקה. חדאד הוצא בליווי הסדרנים. תומא־סלימאן נשארה לשבת לבטח במקומה.