גליה בדור
מנכ"לית דוקאביב
מנכ"לית עמותת פורום היוצרים הדוקומנטריים בישראל, מפיקת סרטים דוקומנטריים ומייסדת פסטיבלי דוקאביב גליל ודוקאביב נגב. מאמנת אישית בהכשרתה
***
גליה בדור, השבוע נפתח פסטיבל דוקאביב ה־24, שגם יהיה האחרון שלך בתפקיד המנכ"לית של הפסטיבל, לאחר כ־14 שנים. השיחה שלנו תעסוק ביצירה דוקומנטרית על שלל רבדיה, ובתור התחלה - מעניין לדעת: כמעצמת דוקו קטנה, שמייצרת כ־150 סרטים בשנה, מה במרקם החברתי־לאומי בישראל גורם לנו להימשך ליצירה התיעודית?
"אני יכולה לומר מבחינה אישית שיצירה דוקומנטרית היא בעיניי האמנות הכי משמעותית שיש - סיפורים אישיים, חברתיים, מציאותיים, בלי פילטרים. השילוב של המסך הגדול עם המציאות, לצד עניין גדול באנשים, פוגש את הישראלים בנקודה מאוד מדויקת. אז אנחנו מעצמת דוקו שמשקפת בתמונת ראי את המציאות הישראלית - אנשים, מגדר, מגזרים וקונפליקטים".
אילו נושאים מדברים אל הישראלים?
"במדינה שלנו הכל בוער ומשמעותי, ולא פעם מייחסים עניין רב לסרטים פוליטיים, למשל בנושא הסכסוך הישראלי־פלשתיני. הפוליטיקה תמיד תהיה נוכחת, אבל היא כמובן רק חלק מהתמונה, לצד עוד נושאים רבים ומגוונים. 70 אחוז מהסרטים הם בינלאומיים, 30 אחוז הם ישראליים, וכל אחד יכול למצוא נושא שמעניין אותו. אני חושבת שבסוף, כשבן אדם נכנס לקולנוע וצופה בסרט יוצא דופן, הוא יוצא אחרת מהאופן שבו הוא נכנס".
חלק מההצלחה של הז'אנר משויכת מבחינתך לתוכניות הריאליטי? הן גרמו לנו להיות צרכנים של תוכן אישי ואותנטי יותר.
"יש כאן שני כיוונים אפשריים. תוכניות הריאליטי מייצגות אלמנטים אותנטיים מחייהם של אנשים, והקהל מתחבר לזה. אבל לצד נקודת ההשקה, הפער בז׳אנרים גדול מאוד. סרטי דוקו הם קולנוע, אמנות, בשונה מתוכניות הריאליטי שהן ז׳אנר בידורי. דווקא השוני ביניהם מחזק את הכמיהה לדוקו איכותי, ואני רואה את זה בקהל שהולך וגדל. זה כבר מזמן לא נישה".
הדוקו הפך לבון טון, ואולי גם כפועל יוצא מכך - מושך אליו יותר אש. אני מניח שאת מרגישה את זה בניהול הפסטיבל שמרכזיותו גוברת והולכת.
"אני בעד דרמה כי החיים דרמטיים. יש בהם קונפליקטים, עניין וגיוון - ואין שום סיבה שהקולנוע הדוקומנטרי לא ייצג את זה".
סטרימינג או קולנוע?
אתם מייצגים לפחות עוד אלמנט מרכזי אחד שתפס את קדמת הבמה בחיינו - רשתות חברתיות, והחלטתם לצאת בשיתוף פעולה עם טיקטוק לסרטי דוקו. זה עלול לרדד את העומק של פורמט הז'אנר התיעודי. אי אפשר להשוות סרט שנמשך בין 30 שניות לשלוש דקות, לסרט תיעודי מסורתי קלאסי.
"נכון, ולכן לא משווים. יש 120 סרטים ארוכים ברובם לצד תחרות חדשה, מרעננת, שפותחת את העולם הדוקומנטרי גם לקהל צעיר יותר ואחר, ויוצרת שפה חדשה. פסטיבל קאן היה הראשון לעשות תחרות כזאת לסרטים עלילתיים, ודוקאביב הוא הראשון בעולם לעשות את זה עם סרטים דוקומנטריים".
קיבלת טענות בנושא? יש אנשים שהדבר הוא לצנינים בעיניהם?
"ראשית, אני בעד שיח ער ומשמעותי. אם יש טענות? יש, אבל לא הרבה מדי. בסוף מדובר ברשת חברתית חזקה וגדולה, ויש כאן ניסיון לבדוק את הממשקים לרשת הזאת. אני בעד חידושים, ואחרי כמעט 14 שנים בתפקיד אני סבורה שגם מנכ"לים בתחום הציבורי, בתחום התרבות, צריכים ליצור תזוזות ושינויים".
בעבר אמרת שקולנוע לא נועד לבדר. השימוש בטיקטוק הוא בידור גרידא.
"זה תלוי במה יגישו. הרעיון היה לקחת את הקולנוע הדוקומנטרי המקצועי, האמנותי והמשמעותי, ולאתגר אותו לסרטונים מאוד קצרים. כלומר להתארגן בשפה אחרת, בתוך הטיקטוק. אני מקווה שיגישו דברים שאוכל לומר עליהם 'וואו'. אז כן, אנחנו מנסים להכניס ז'אנר משמעותי לפורמט אחר".
להוסיף עומק בתוך הרשת החברתית.
"בדיוק, ולא להפך. הרעיון הוא לא לעשות דברים קלילים, בשביל זה טיקטוק לא צריכה את יוצרי הדוקו. הרעיון הוא להרים את הרשת".
הסרטים האלה יגיעו יום אחד לאוסקר?
"רף הכניסה לאוסקר הוא גבוה מאוד, אבל מי יודע, אולי יום אחד".
רשת טיקטוק היא כמובן רק אחד השינויים שהזדמנו לכם במסגרת הפסטיבל. שינוי ודרמה בגזרה אחרת נרשמו למשל סביב הקורונה, שהניעה את אמות הסיפים בדוקאביב.
"אפשר לומר, זו היתה דרמה. פתאום מצאנו את עצמנו עושים פסטיבל שלם עם 120 סרטים - באונליין. הקמנו בתקופה קצרה, בערך חודש, מערכת סטרימינג מאפס. לדעתי אנחנו הפסטיבל הגדול בעולם שעשה אירוע ענק כזה באונליין, שהגיע לעשרות אלפי אנשים מבלי שכמות הקהל השתנתה ביחס לתקופה שלפני המגיפה. זה היה גיים צ'יינג'ר, וגרם לנו להבין שהמותג חזק".
את לא חוששת שהאופציה ההיברידית תאפיל על הצפייה המסורתית? אולי אנשים יעדיפו לראות את הסרטים בבית, מתי שנוח להם.
"אני לא חוששת משום שכבר עכשיו אנחנו רואים מגמה של מכירת כרטיסים לאולמות הקולנוע. אנשים רוצים לראות את הסרטים כמו שצריך. וכמובן שמי שייבצר ממנו להגיע, יוכל לצפות באונליין".
כששירותי הסטרימינג הופכים לבולטים יותר, את מרגישה שפעולות השיווק שלכם הופכות בהתאם לאינטנסיביות יותר?
"התשובה היא כן. כל עולם הצריכה התרבותית, במיוחד של תחום הקולנוע, השתנה בעקבות הקורונה. הקורונה טרפה את הקלפים מהבחינה הזאת, והסטרימינג נתן מכה לבתי הקולנוע, שמתמודדים מול מסכי K4 ביתיים ואולמות קולנוע פרטיים שנבנו בבתים. אז כן, זה מצריך מאמצים גדולים יותר להביא קהל".
קול של דור שלם
בקרוב תסיימי כהונה ארוכה כמנכ"לית, ואחד מציוני הדרך החשובים במהלך כהונתך היה יציאת הסינמטק מגבולותיו, גם אל הפריפריה.
"כשנכנסתי לדוקאביב בדצמבר 2008, הקולנוע הדוקומנטרי היה פחות פופולרי והיו לנו 17 אלף צופים, מספר קטן משמעותית ביחס להיום. לנגד עיניי היו כמה מטרות, ובראשן - למצב את פסטיבל דוקאביב בראש המעלה, שיהפוך להיות הכי מעולה שאפשר, תוך כדי שמירה על שלושה ערכים: איכות, חברתיות ועדכניות. וכבר ב־2009 התחלנו יציאה הדרגתית מהסינמטק, אל נמל תל אביב ומתחם התחנה למשל.
"אבל מעבר ליציאה הראשונית הזאת, בפן החברתי הבנו שאין שום סיבה שאת היצירות האיכותיות של הפסטיבל לא יראו בעוד אזורים בארץ. במהרה מצאנו את עצמנו במעלות תרשיחא, ותנחש מה? לא הגיע קהל. צלצלתי למנכ"ל העירייה ואמרתי לו - 'איפה כולם?' ביקשתי ממנו שלפחות יביא את עובדי העירייה באוטובוסים, כי בכל זאת - יוצרים מגיעים להראות את הסרטים שלהם. והוא אמר לי: 'גליה, אני לא אביא אוטובוסים. זה ייקח זמן ואנחנו רצים למרחקים ארוכים'. והוא אכן לא הביא אוטובוסים, ואכן רצנו למרחק ארוך, ולאט־לאט גדלנו לעשרות הקרנות עם אלפי צופים. היום אנחנו כאמור במעלות תרשיחא ובירוחם".
איזה סוג של קהל פגשתם בפריפריה?
"קהל שדומה למה שהכרנו, וגם לא דומה במובנים מסוימים. הבנתי שכל פריפריה היא המרכז של עצמה. אי אפשר להשליך על המקום ועל אנשיו על סמך השוואה למקומות אחרים. ההזנה ההדדית בין הפסטיבלים יצרה המון אימפקט לעשייה שלנו מבחינה חברתית, מבחינת קונספטים. פתאום לא רק הצגנו סרטים חברתיים, אלא פעלנו חברתית. היום, למשל, בזכות ההגעה שלנו לפריפריה, מגיע לפסטיבלים שלנו קהל של תלמידי בית ספר לראות סרטי דוקו מדי שנה, וזה נראה להם הגיוני מאוד. תלמידים מכיתות ד'-י"ב נהנים בכל שנה מתכנים דוקומנטריים במסגרת הפסטיבל".
אילו שינויים החיבור התרבותי לפריפריה משנה בפועל, ברחוב?
"אני יכולה לומר שאחד הפרויקטים החשובים שלנו הוא 'דוקו יאנג' - סדנאות קולנוע והפקת סרטים דוקומנטריים עם בני נוער בפנימיות ברחבי הארץ. מדי שנה אנחנו מצוותים לכמה פנימיות ברחבי הארץ את מיטב היוצרים הדוקומנטריים הישראלים, שמייצרים יחד איתם סרטים שמוקרנים בפסטיבל הגדול בתל אביב. אנחנו שומעים את קולו של הדור הצעיר, את קשייו. זו חוויה מאוד משמעותית לנוער".
במובן רחב יותר, הממשלה עושה מספיק כדי לקדם תרבות דוקומנטרית, ותרבות בכלל, בפריפריה?
"באופן כללי המדינה צריכה להשקיע הרבה יותר משאבים כלכליים בתחום התרבות, נקודה. נדרשת השקעה ביוצרים וביצירה מעולה, ובמשאבים שיגיעו לכל מקום אפשרי - ולא אחד על חשבון השני. תרבות ואמנות הן הנשמה של האנשים".
חילי טרופר הגיע לאירוע הבכורה שלכם. את פועלת מולו בנושא?
"יש חוק קולנוע שהוא בעצם המשאב של המדינה לכל תחום הקולנוע. המשאב הזה צריך לגדול. זה לא קשור לקשרים אישיים, זה קשור לעובדה שהמדינה צריכה להקצות יותר כסף לתרבות, ואשמח אם זה יגיע לקולנוע הדוקומנטרי".
השר מסכים איתך?
"אני בטוחה שכן, ואני מניחה שהוא פועל למען כך".
הנשים לדוקו
מעיסוק בשר, בואי נדבר על פוליטיקה. כשלוש שנים לאחר הזכייה של הסרט "לאה צמל, עורכת דין", והסערה שהוא עורר בעקבות היותה מייצגת אסירים ביטחוניים וטרוריסטים פלשתינים - אפשר לומר שהאירוע הזה יושב אצלך ואצל חבר השופטים בתודעה, כשהם באים לבחור סרטים מנצחים, במיוחד כאלה בעלי אופי פוליטי? האם האירוע הזה השפיע על הלך הרוח של הבחירה, גם אם באופן שאינו מודע?
"בסוף האיכות מנצחת, וברגע שיש בחירה אמנותית לסרטים, מתפקידו של מנכ"ל לעמוד מאחורי הבחירות הללו. 'לאה צמל', כמו סרטים המציגים מגוון דעות פוליטיות ונושאים אחרים, נבחר בגלל האיכות האמנותית שלו. המגוון הזה מעיד על חוט השדרה שלנו, שנותן מקום לשפע של דעות, כל עוד הן מיוצגות על ידי סרט מקצועי ואמנותי. העדות למקצועיות שלנו היא בכך שכל סרט שזוכה במסגרת הפסטיבל יכול להגיש את עצמו ישירות לאוסקר, וזה הרבה בזכות המנהלת האמנותית של דוקאביב, קרין ריבקינד סגל".
הביקורת שהופנתה אז כלפי מפעל הפיס גרמה, לפי הפרסומים, למחשבה על הפסקת מימון הפרס הזוכה בדוקאביב, עד שמפעל הפיס חזר בו. היחסים איתו תקינים היום?
"אני יכולה להעיד שלא היתה שום הפחתה בהשקעה ובתקציבים מצד מפעל הפיס או כל גורם אחר".
את מזהה שתדלנות, פעילות פוליטית כזאת או אחרת, כדי לקדם סרטים מסוימים?
"אני לא מכירה דבר כזה".
בנושא אחר, תעשיית הקולנוע מורכבת בעיקרה מרוב גברי, ואילו הצוות שלך מורכב מנשים בלבד. הסיבה היא אידיאולוגית, מקצועית או בכלל מקרית?
"אני חושבת שנשים הן מעולות, אבל צר לי לאכזב אותך - זה מקרי. אין לנו העדפה מגדרית, ואני רואה חשיבות בייצוג הולם לגברים ולנשים בכל תחום. באינטואיציה שלי, לנשים יש ייצוג גדול יותר בקולנוע דוקומנטרי, אולי כי נשים אוהבות יותר את המציאות. אני יכולה לומר שמעבר לצוות האורגני, לאירועים שלנו, שהם לא מעטים, מצטרפים אנשים רבים, ובהם גברים מצוינים שמשלימים את התמונה".
התמונה השלמה הזאת צפויה להיות בקרוב קצת פחות מלאה, עם פרישתך. אחרי כמעט 14 שנים, למה בכלל החלטת לפרוש?
"זו באמת תקופה ארוכה, ואני חושבת שנדרשת תחלופה בתחום הניהול הציבורי ובתחום התרבות. אני מסתכלת אל עבר האתגר הבא, שמבחינתי הוא להיות מנטורית ויועצת בתחום התרבות והקולנוע, לרבות יזמות ופיתוח עסקי בתחום. אני גם מאמנת אישית, כך שאשלב כישורים מהתחום הזה. אשמח להעניק מהידע המקצועי שלי, ולעזור לגופים ולפרויקטים אחרים לפרוץ דרך".
את מרגישה שחוקה אחרי 14 שנים? תחושת מיצוי?
"לא, אני מרגישה שיכולתי להמשיך ולהמשיך. אבל הפרידה היא לא פשוטה כלל וכלל. אני מחוברת לתחום, לתפקיד, והשקעתי שנים משמעותיות בחיים שלי כדי ליצור טרנספורמציה במקום הזה. אני שמחה על כך שאני עוזבת מקום שהוא שלם, ובטוחה שאמשיך ללוות את דוקאביב באופן כזה או אחר".
להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו