ישראל יורדת מהסכם הגרעין

כדי לכסות על מכירת סוף העונה, ממציאים בלי סוף ספינים. "קוף" זאת מילה שמחזיקה כותרת. לפחות לשלושה ימים, לפחות כשהיא מחוברת לאבעבועות. בן גביר. מעטפת קליעים. פעילת הליכוד. פליטת פה של מירי רגב. והספין הכי גדול - החקיקה הפופוליסטית של "ממדים ללימודים". אזרחי ישראל מצפים לקבל הודעה באיזו מדינה הם חיים.

הבעיה היא שמדינת ישראל מוצאת עצמה במצב בינלאומי רגיש, משברי, כשהיא מונהגת בידי קומץ אישים שאינם מכירים בחומרת האתגרים והאיומים. זה לא רק איראן או הפלשתינים. זה כל מה שנגזר ממלחמת אוקראינה. החיילים אמורים לדעת שהם נלחמים תחת ממשלה שמעבירה את ההחלטות הטובות והנכונות למצב ביטחוני נתון, וזה הרבה יותר חשוב מהטבות כלכליות.

הבעיה של ישראל מובנת יותר כשמשווים את הקיבעון של האליטה הפוליטית שלה למדינות כמו שבדיה, פינלנד וגרמניה. אף אחד לא תקף את המדינות האלה; ובכל זאת, הן עברו בשבועות האחרונים מהפך תפיסתי אסטרטגי היסטורי. ישראל דומה לשבדיה יותר ממה שנוטים לחשוב, גם בגלל השורשים הסוציאל־דמוקרטיים, אבל גם בניטרליות המערבית בימי המלחמה הקרה. לא רבים יודעים ששבדיה, בעלת התעשייה הצבאית המפותחת, עסקה גם בפרויקט גרעיני מתקדם בשנות ה־50 של המאה הקודמת. היא קיבלה החלטה לסגת מהכיוון הגרעיני, כמובן מחשש לתגובת בריה"מ. ישראל, לעומתה, בחרה בקו הפוך.

השינויים התפיסתיים של היום הם לא כאלה שבאים עם החלפת ממשלה. בשבדיה חל שינוי במדיניות אסטרטגית שהנחתה אותה יותר מ־200 שנה. אמרה את זה ראש הממשלה אנדרסון, שהיתה לפני שבוע בוושינגטון יחד עם נשיא פינלנד. היא הגדירה את התקופה באירופה של היום ככזו שמזכירה את "הימים האפלים ביותר בהיסטוריה האירופית". דווקא באותם ימים אפלים שבדיה עמדה מן הצד. עכשיו "זהו רגע היסטורי לשתי מדינותינו", אמרה על ארצה ועל פינלנד במסיבת עיתונאים משולשת עם הנשיא ביידן. "מבחינת שבדיה, אחרי 200 שנה של אי־מעורבות צבאית, מדיניות של אי־הזדהות, שבדיה בחרה בדרך חדשה".

פינלנד משנה מדיניות של ניטרליות שנכפתה עליה זה יותר מ־80 שנה, בעקבות מלחמתה נגד בריה"מ ב־1940-1939. בגרמניה השינוי עמוק ביותר, על רקע הנמכת הפרופיל שלה בעקבות השואה. את המהפך בגרמניה ובשבדיה מבצעות נשות שמאל מובהקות. אנלנה ברבוק, שרת החוץ הגרמניה, היתה פציפיסטית ממנהיגות הירוקים. כשנכנסה לתפקידה היא דיברה על "מדיניות חוץ פמיניסטית". עכשיו היא הפכה לנץ ביטחוני, והיא תקיפה יותר בעמדתה נגד רוסיה בכל הנוגע לחימוש אוקראינה ולחימוש גרמניה מאשר הקנצלר שולץ הסוציאל־דמוקרט.

עד למלחמה לא היה הבדל בין המדינאיות האלה לבין תמר זנדברג או מרב מיכאלי. על גבולות גרמניה ושבדיה לא חונים אויבים. בתחומיהן לא קיימים מיעוטים אירידנטיים שואפי נקם, המניפים את דגלי רוסיה בקמפוסים, גם לא חברי פרלמנט הפוגעים בלוחמה נגד טרור תוך כדי תמיכה ברצח אזרחים. בכל זאת, יש משהו שנתפס אצל מנהיגות השמאל האלה כגדול וחשוב יותר מפמיניזם או מאיכות הסביבה, והמשהו הזה אינו בית המשפט העליון או היועץ המשפטי, אלא משהו ערטילאי שקוראים לו עצמאות. ריבונות. היסטוריה.

אם נצפה שדווקא מיכאלי או זנדברג ישנו דעה בנושא הפלשתיני, הסורי או האיראני, זה ייתפס כבדיחה. הקיבעון מעל לכל. אבל אין שום סימן שבנט ולפיד, כולל שר הביטחון גנץ, עוסקים בהפקת לקחים מהמתחולל באירופה או כתוצאה ממתקפת הטרור הפלשתינית משני צידי הקו הירוק.

שיקולי הישרדות

כשמדברים על חשיבה ועל שינוי מדיניות, גם ארה"ב של ביידן עברה מהפך. אישור סיוע ביטחוני לאוקראינה ברמה של 40 מיליארד דולר, יותר מפי שניים תקציב הביטחון הישראלי, הוא מפנה רדיקלי. יכול להיות שראשי הממשלה ממתינים עד שראש אמ"ן לשעבר הימן יוציא במסגרת תפקידו החדש ב־INSS נייר הערכה בנושא רוסיה ואוקראינה.

אבל ד"ר הנרי קיסינג'ר מעולם לא היה פעיל יותר. לפני כשלושה שבועות הוא הופיע בוועידה של ה"פייננשל טיימס", והשבוע הוא הוטס לדאבוס שבשווייץ. הוא בן 99, והוא חושב שצרות גדולות באופק האירופי – אם לא יגיעו למשא ומתן תכליתי בחודשיים הקרובים להפסקת אש. איומים ריאליסטיים בנשק אטומי וגירוש מיליוני אזרחים חזרו לאופנה. האם זה אומר שהפרגמטיזם החולני של בנט, לפיד, שקד וסער לצורך הישרדות ממשלת המיעוט גובר גם על שיקולי הישרדות המדינה כמדינה עצמאית?

"אני מקווה שתהיה לאוקראינים אותה מידה של חוכמה כמו הגבורה שהפגינו", אמר קיסינג'ר, "תפקידה של אוקראינה להיות מדינת חיץ ניטרלית במקום להיות הגבול המזרחי של אירופה".

ישראל משדרת משמעת בכפוף למדיניות האמריקנית. האלוף הימן אמר שהוא תומך בחידוש הסכם הגרעין. אני נוטה להאמין לבן רודס, שצייץ כבר לפני כחודשיים שההתנגדויות של נפתלי בנט לא משכנעות, ונראה שעמדת הימן אינה מנוגדת לעמדת הדרג המדיני. גם בנושא רוסיה הוא משדר יישור קו עם הממשל האמריקני הדמוקרטי.

בכל אופן, ישראל נוהגת מול איראן כאילו הסכם הגרעין כבר קיים. בין שזה משא ומתן ובין שזה הסכם, ישראל מונעת את עצמה מאז הקמת הממשלה הנוכחית מפעילות ישירה נגד אלמנטים הקשורים לגרעין האיראני. כורים לא מתפוצצים, אין הלוויות של מדעני גרעין. ולעומת זאת, הלוויה ממלכתית לאומית לבכיר ממשמרות המהפכה.

האלוף אייל זמיר, מועמד לרמטכ"לות, טוען במסמך העוסק באסטרטגיית ניצחון לסיכול האסטרטגיה האיראנית, כי "עבור האיראנים הסכם הגרעין הוא צעד זמני, שנועד רק לאפשר את המאמץ להשגת מטרות ארוכות טווח מבלי שיופרעו על ידי לחץ בינלאומי".

"תיאוריית הניצחון מטרתה להנחיל תבוסה למשמרות המהפכה", הוא כותב במסמך שפורסם במסגרת מכון וושינגטון. לפי המסמך, איראן מצליחה באופן חלקי לממש את תוכניותיה לבנות תשתית צבאית נגד ישראל על גבול רמת הגולן. נראה שההסכמה עם האמריקנים לגבי החזקת משמרות המהפכה ברשימת ארגוני הטרור משמעותה שינוי מוקדי הפעולה. מפסיקים לפעול נגד הגרעין האיראני, ובמשתמע משאירים את זה לטיפול האמריקנים, וישראל מטפלת במשמרות המהפכה. יש כאן בעיה מסוימת, בייחוד אם וכאשר הסנקציות יוסרו.

שב ואל תעשה

ח"כ יובל שטייניץ אומר שהמגמה הזאת, להילחם במשמרות המהפכה ולא לעשות כלום נגד האיום העיקרי, פרויקט הגרעין, היא חמורה מאוד. ישראל בהנהגת בנט ולפיד נכשלה בנושא הזה. היא לא היתה מסוגלת לגייס את ארה"ב להציב איום צבאי אמין, שרק הוא שמר עד לפני שנה את האיראנים מתחת לקו אדום מסוים בנושא ההעשרה. "האיראנים חיכו כמה חודשים לראות מה עושה ביידן, ואז במאי 21' הם החלו להעשיר אורניום מעבר ל־20 אחוז ל־60 אחוז", אומר שטייניץ, "הם לא העיזו לעשות את זה קודם, לא בימי אובאמה ולא בימי טראמפ. אובאמה דיבר בגלוי על אופציה צבאית שמונחת על השולחן, ופיתח אמצעי הפצצה חודרי בונקרים וכל מה שדרוש כדי לשמור את האיראנים בתחומי כמות ההעשרה ואחוזי ההעשרה. גם טראמפ, אחרי שחיסל את סולימאני, נתפס כמשוגע שלא כדאי להתעסק איתו. ביידן לא מדבר על אופציה צבאית".

הצורך בממשלה לאומית חזקה הופך הכרחי מול שלושה אתגרים אדירים. ממשלת המיעוט שנזקקת לאצבעות האופוזיציה כדי לשרוד, ואחרי זה מטילה רפש במירי רגב, שהציגה טיעונים לגיטימיים, לא מסוגלת להתמודד עם האתגרים האלה. היא גם לא מזהה אותם כאתגרים המצריכים טיפול עוצמתי.
האתגרים הם: הגרעין האיראני שכמעט יצא משליטה; משבר כלכלי עולמי קשה ביותר, שנובע בחלקו ממלחמת אוקראינה. כבר מורגש מחסור במצרכים, המלווה באינפלציה גבוהה בארצות המערב; והאתגר השלישי, אולי הקשה ביותר, הוא החזרת הריבונות בישראל, תוך התמודדות נחושה עם המהומות הפנימיות. המהומות מקבלות ביטוי שונה בכל זירה. לפעמים אלו מעשי טרור רצחניים, ולפעמים התגייסות של סטודנטים נושאי דגלי אש"ף בקמפוס באר שבע. בנייה בלתי חוקית ומאגרי נשק. לפעמים זו תמיכה פוליטית פנימית בטרור. ממשלה לאומית חליפית לא תספיק. בימין מתחילים להבין שנדרשת גם ממשלה איכותית.

מנודי הקליקה

בין הנושאים שמוטל עליהם איפול בתקשורת נמצא בית ראש הממשלה הנבנה בהליך בלתי חוקי, תוך הגשת תצהירים שקריים, ברעננה, מעוז המורשת היהודית בארץ ישראל. כך נקבע בפסיקות בג"ץ בעקבות עתירות השכנים. אל דאגה, לא צפוי שתוטל שם אחריות אישית או שחס וחלילה יוגשו כתבי אישום. גם לא מדווחים בהבלטה הראויה את הגילויים על אי־חוקיות החקירות נגד ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו. אמירות של חוקר לפילבר, שישים לב שנגד כל מי שבסביבת נתניהו הוגשו כתבי אישום. השבוע נחשף שגם ההצעה להפוך לעד מדינה ניתנה לפילבר בשלב מוקדם מדי של ההליך, ללא אישור היועמ"ש. מומחים טוענים שעו"ד בן צור בונה טיעון של הגנה מן הצדק. אבל בשורה התחתונה: מי ישים כבר סוף למשפט, שמתברר כמושתת על אי־חוקיות יסודית ורדיפה על פי רוח המפקד בתקשורת?

מקור הרדיפה המשפטית נגד נתניהו אינו בחוק או בעבירה, אלא בהיותו של האיש אינדיבידואליסט בחברה בעלת שורשים סטליניסטיים. אלא שגם בארה"ב החלה רדיפה מטורפת אחרי אינדיבידואליסט. אילון מאסק. מי היה מאמין שגם האיש העשיר בעולם, אדם חזק ובעל השפעה, יזם אדיר, מזכיר קצת את התימהונות של הווארד יוז, יהפוך ליעד של התקפה קטלנית מצד המפלגה הדמוקרטית והשמאל. ושורשיה של ארה"ב אינם סטליניסטיים. האם אמריקה לא היתה ארץ החופש ומולדת האמיצים? נראה שהבולשביזם המודרני לא נזקק לדיקטטור. הצנזורה עברה הפרטה, וברגע שמאסק שם יד על טוויטר, נכנסו קלגסי "חופש הביטוי" לפעולה.

העניין הבסיסי הוא שקודם כל אסור לך להיות בעל מחשבה עצמאית, מקורית, משלך; ואסור לך להיות - איך לומר זאת בעדינות - יותר חכם מסביבתך. המדינית, הביטחונית, הכלכלית, הפקידותית, המפלגתית. למזלו של נתניהו ולמזלה של מדינת ישראל, האיש לא נתפר ברקמת התרבות הישראלית שבה כל איש ציבור הוא בורג של קבוצה מסוימת. הוא היה תקופות ארוכות בארה"ב, וריח המדורה וערימה של חבר'ה על הדשא לא דבקו בו. במקום כמו ישראל זה מעורר שנאה וחשדות. שניים-שלושה מסופרי הקיבוץ זיהו את זה.

הקיבוץ מבחינה זו מסביר את הדנ"א הישראלי האנטי־אינדיבידואליסטי: "בעקבות השיחה אני מתפתה להאמין שהאדם בקיבוץ חי לא בעולם של עובדות ומושגים, אלא בעולם מילולי. ו'עריצותן של מילים' רודה בנו, בדיוק כמו שכתוב במניפסט הקומוניסטי. נוכח אני לדעת שיש מילים המעוררות תגובות עצבניות אצל הבריות. יש מושגים החדלים לבטא את משמעותם האמיתית, משום שהבריות קולטים אותם באופן קליטה מיוחד... בעל גוון רגשי. יש בני אדם שמתרגלים לראות במילים לא מושגים אלא סיסמאות, לא בעיות אלא פסוקי תעמולה. שאם לא כן נבצר ממני להבין על שום מה הופעתה של האישיות החופשית הרב־צדדית של אלימלך עוררה חשדות כל כך כבדים בין רבים מחברינו בקיבוץ". הקטע מופיע בספרה של נעמי פרנקל "דודי ורעי" מלפני 50 שנה.

בספר של רשימות, מכתבים ורעיונות של אריק שרון שיצא עכשיו ביוזמת בנו גלעד ובעריכת רמי רוטהולץ, עולה דמות שגם היא עמדה במוקד של נידוי בגלל תכונות של עצמאות, יוזמה, מקוריות, תחושת ייעוד ורמת אינטליגנציה גבוהה. שני רמטכ"לים שמו להם למטרה את בידודו של שרון והרחקתו מעמדות פיקוד מכיוון שלא התאים לרוח הקליקה. האליטות שלנו התחשלו בכור הקולקטיביות הרעיונית, הן לא מותירות את המלאכה למי שלא משלנו.