מוזיאון תל אביב לאמנות מציין 100 שנה למהפכה הבולשביקית ברוסיה. מבקרי התערוכה "TOTAL RED: צילום סובייטי" יזכו לראות את תוצאות המהפכה דרך עדשות 11 צלמים סובייטים, אשר פעלו החל משנות המהפכה הראשונות ועד לשנות ה־60 של המאה הקודמת.
מותם של מיליוני הקורבנות של אותה מהפכה, ובהם רבבות רבות של יהודים, מחייב לציין שאת התוצאות הטרגיות של מה שהתחיל כהפיכה ותפיסת השלטון על ידי הקומוניסטים בסנט פטרבורג והמשיך למעשי טבח אכזריים ברחבי האימפריה הסובייטית, לא נראה כאן. הזוועות של המשטר הקומוניסטי כמעט לא תועדו בצילומים, ואם תועדו - צילומים אלה לא זכו להתפרסם. בניגוד לכך, את מה שנתפס על ידי השלטון כהישג צריך היה להציג לכולם, ומייד. למשימה הזאת גויסו מיטב הצלמים, רבים מהם יהודים.
אוצרת התערוכה, רז סמירה, מבהירה שחשוב לאפיין את התקופות השונות שבאו לאחר המהפכה. בכל אחת מהן שרר אקלים פוליטי שונה. אמנם לנין דרש שהאמנות תשתתף במאבק המהפכני, אך בשנים הראשונות למהפכה האוונגרד האמנותי, אותו חיפוש אחר שפה ויזואלית חדשה, זכה ליחס נסבל גם אם לא הכיל מטען תעמולתי. ברור שכל מחשבה אפיקורסית היתה זוכה לעונש קשה, אך היה מקום גם לעבודות נטולות תוכן פוליטי ישיר, מעין אמנות לשם אמנות, או בלשונה של סמירה "אמנות שמעודדת חשיבה".
גיאורגי זלמה, מוסקבה 1937
עבודותיו של אלכסנדר רודצ'נקו, שמוצגות בתערוכה, ממחישות זאת היטב. רודצ'נקו, שהיה גם מעצב גרפי ופסל, נחשב פורץ דרך בתחומי אמנות רבים.
מעניין שבכולם הוא דגל בדחיית האמנות היפה לטובת האמנות השימושית ושאף ליצור דברים שישמשו את אוכלוסיית הפועלים ולא את אניני הטעם. בכולם, חוץ מצילום. בתחום זה רודצ'נקו הרשה לעצמו לפרוץ גבולות ללא מטרה שימושית מוגדרת, או בלשון ימינו - להתפרע. הוא היה מראשוני היוצרים שהתנסו בפוטומונטאז', ביצע ניסויים בתקריבים, בחיתוכי פריים חדים ובזוויות צילום שלא הוכרו עד אז. מבין שבעת הצילומים שלו, שמוצגים בתערוכה, המרשימים ביותר הם דווקא אלה שנעדרים כל הקשר פוליטי: "מדרגות" משנת 1930 ו"נערה עם מצלמת לייקה" משנת 1934.
בשנת 1925 רודצ'נקו זכה בארבעה פרסים בתערוכת אמנות בפריז, ומאז לא הורשה לצאת מבריה"מ. השלטון הסובייטי אהב להתפאר באמניו, אך אהב לא פחות להזכיר להם את גבולות המותר. כבר בשנת 1930 רודצ'נקו מרחיק את עצמו מן העיסוק בקבוצת האמנים "אוקטובר" שהקים, וצלמים אחרים מקבוצתו מתאימים את עצמם לקו החדש, שדורש להראות את חדוות היבול או את גבורת התיעוש בלי להקשות על הצופה במחשבות מיותרות.
טרוצקי נותר בחוץ
כדי להשלים את ההיכרות עם התקופה סמירה בחרה לצרף אל הצילומים שני סרטים, שמוקרנים ברצף: "אוקטובר" של הבמאים סרגיי אייזנשטיין וגריגורי אלכסנדרוב ו"אדמה" של הבמאי אלכסנדר דובז'נקו. הראשון מתאר את אירועי המהפכה ועושה שימוש בטכניקה שכונתה "מונטאז' אינטלקטואלי" - עריכה שהצמידה קטעים שלכאורה אינם קשורים זה לזה, כדי לעודד השוואה ביניהם. אולם זאת לא היתה העריכה היחידה בסרט שהוכתבה מלמעלה. בשנת יצירתו ביסס סטלין את מעמדו כראשון בהנהגה הקומוניסטית, ובעקבות זאת סצנות רבות שבהן הופיע יריבו המר טרוצקי נותרו על רצפת חדר העריכה. כעבור כמה שנים גם זה נראה ליברלי מדי, והקרנת הסרט הופסקה כליל למשך יותר מ־20 שנה.
נוסף על הפן הוויזואלי, אי אפשר להתעלם מהפסקול שלו, המכיל מוזיקה מלאת דרמה ופאתוס שחוברה על ידי דמיטרי שוסטקוביץ', המלווה את מבקרי התערוכה בעודם מעיינים בצילומים.
יבגני חאלדיי, הנפת הדגל הסובייטי ברייכסטאג ברלין, מאי 1945
במהלך שנות ה־30, עם התהדקות סממניה הטוטליטריים של הדיקטטורה שהנהיג סטלין, גם חופש היצירה המוגבל שהיה בעשור הקודם בא אל קיצו. "בשנים האלה", אומרת סמירה, "הצילום הוכרז כמדיום היעיל ביותר לצורכי תעמולה". התעמולה הזאת היתה אמורה לשמש הן לצורכי פנים - ללכד את אזרחי בריה"מ סביב המשטר והמנהיג, והן לצורכי חוץ - להציג לעולם את בריה"מ כגן עדן עלי אדמות. אם לא גן עדן עבור כולם, אז לפחות גן עדן עבור האדם העובד.
ואכן, האדם העובד מככב ברבים מצילומי התערוכה. קברניטי המפלגה כפו על כלל האמנים סגנון יצירה אחד בלבד - "הריאליזם הסוציאליסטי", שלכאורה היה אמור לשקף את המציאות בשפה שמובנת להמונים. לאמיתו של דבר, בצילומי התקופה משתקפת "מציאות" מבוימת ומלוקקת, שמציגה את "אנשי העמל" - פועלים ואיכרים בעיקר - כדמויות מופת הרואיות, כמעט מפתות. היה זה ריאליזם אוטופי לחלוטין, שתיאר את הרצוי בעיני המשטר ולא את המצוי בסביבת החיים הסובייטית.
ברור לגמרי שאף אחד מהצלמים לא היה חופשי בבחירת נושא הצילומים או הדמויות שיופיעו בהם. אלו היו צילומים שנועדו לעצב את המציאות ולא לשקף אותה. עם זאת, אי אפשר לשלול את העובדה שהצלמים היו שותפים להתלהבות האופטימית שניבטת מעבודותיהם. האם אכן האמינו בלב שלם שעולם חדש וטוב נוצר לנגד עיניהם? האם באמת לא ראו את הסבל ואת העוולות של מה שהם מפארים?
כדאי לזכור שאחד הצלמים המוצגים במוזיאון - יבגני חאלדיי - עד פטירתו בשנת 1997 העריץ את סטלין, אף שבעצמו עבר ימים קשים בשנות שלטונו של העריץ. לא נדע, כנראה, מה עמד בבסיס אותה הערצה - העיוורון או הפחד.
מי שתוהה איך נראו מפעלי הבנייה במצרים העתיקה, שבהם הועסקו אלפי עבדים, מוזמן להביט בצילום הממגנט של מקס אלפרט, "בניית תעלת פרגאנה הגדולה" משנת 1939. אמנם אלפי שנים מפרידות בין הקמת מפגני הראווה של הפרעונים העתיקים לבין מיזמי הדגל של הפרעה המודרני סטלין. אך מראה של מאות אנשים חופרים ומעדרים את האדמה, בענני אבק, נעים וזזים בצפיפות עצומה כמו נמלים חרוצות, מעורטלים מבגד ובעיקר מכל ייחוד פרסונלי, מוכיח כי דבר לא השתנה. רק מספר העבדים שעמדו לרשות סטלין היה גדול יותר מחלומותיו הפרועים של כל פרעה. מי שמביט בצילום מבין מייד שאילו הצלם היה מרחיב את הפריים פי שניים, פי חמישה ופי מאה, התמונה עדיין היתה מלאה באלפים וברבבות שמניפים את אתיהם מעלה ומניפים אותם מטה. עבדים־עבדים מלוא האופק.
שותפים בניסוי אכזרי
הברגים הגדולים והקטנים של מכונת התעמולה הסובייטית אכן היו אנשים כישרוניים, וזה ניכר כמעט בכל צילום מצילומי התערוכה. אלא ששום כישרון לא היה יכול לשמש מגן מפני הלשנה, הפללה וטיהור. הצלם־הגיבור היה יכול לזכות בפרסים ובתעודות לרוב, וכבר למחרת למצוא את עצמו במרתף טחוב בלוביאנקה, מואשם בחתרנות נגד בריה"מ. צלמים אף היו בקבוצת סיכון, שכן די היה בתמונה אחת מבין אלפי התמונות שצילמו שתתפרש כסטייה מן הקו המפלגתי, כדי לשלול מהם את מעמד "צלמי המהפכה" ולשלוח אותם למחנות עבודה.
סמירה מספרת שיבגני חאלדיי, הצלם היהודי שעבודתו המפורסמת הנציחה את הנפת הדגל הסובייטי מעל בניין הרייכסטאג במאי 1945, חשש כל כך מהאשמה אפשרית ב"לאומנות יהודית", עד שהשמיד את כל סרטי הצילום פרי ידו שבהם צולמו יהודים. כאשר נשלח לתעד את הישגי בריה"מ במוזיקה, נוכח לדעת שרוב רובם של גיבורי התחום הם יהודים, ולכן סירב לצלם את כולם, למעט רחמנינוב הרוסי.
פרדוקסלי ככל שזה יישמע, דווקא טרגדיה שטלטלה את בריה"מ לתהומות של מלחמת העולם השנייה גרמה לרבים מן הצלמים הגדולים להרגיש לפתע חופשיים במקצת. השלטון התמקד בניסיון לשרוד ופחות בכפיית סגנונות אמנותיים. נוסף על כך, כולם הכירו בחשיבות העצומה של הצלמים - עבודתם בתיאור הקרבות וההרס שזרעו הנאצים, הפכה לאמצעי ראשון במעלה בגיוס ההמון הסובייטי למאמץ המלחמתי.
גיאורגי זלמה, לעזור לאודסה, משקיף, 1941
ביוני 1942 מקס אלפרט צילם מתוך שוחה תמונה שנחשבת לאחד הסמלים העוצמתיים של מה שמוכר ברוסיה כ"מלחמה הפטריוטית הגדולה". בצילום, שזכה לכותרת "מפקד החטיבה", נראה קצין מסתער קדימה במלוא קומתו בניסיון לסחוף אחריו חיילים. ברגע הצילום פתחו התותחים הגרמנים בהפגזה כבדה, מצלמתו של אלפרט נפגעה, ואילו הקצין נפל בקרב. במשך עשרות שנים לא נודעה זהותו, מה שלא הפריע - ואולי דווקא סייע - לתמונה להיחרת בתודעת מיליונים בבריה"מ ומחוצה לה. היא התפרסמה באלבומי המלחמה המרובים שראו אור לאחריה והמחישה את רוח הגבורה שהובילה לניצחון על הנאצים. בשנות ה־70 התברר שהגיבור היה פוליטרוק זוטר בשם אלכסיי יריומנקו. ציורים ופסלים נוצרו בהשראת הצילום, ובקונגו הנפיקו בול מיוחד בדמותו. ב־2012, לרגל יום השנה ה־70 לאירוע, שוחזר הקרב למרגלות פסל ארד של הקצין, המוצב במקום מותו המשוער של יריומנקו.
הצלמים הסובייטים הגדולים היו - מי מרצון ומי מכורח המציאות - שותפים בניסוי החברתי האכזר, שהחל ברוסיה לפני 100 שנה. הם האמינו במהפכה מחשבתית דרך הצילום, ושירתו מהפכה אחרת שטחנה מיליוני קורבנות תמימים במלתעותיה. לצד זאת אי אפשר להכחיש את תרומתם ליצירת שפה ויזואלית חדשה, שהשפעותיה הצורניות הגיעו הרחק מבריה"מ והורגשו גם כאן, בצילומי מדינת ישראל הצעירה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו