מבין כותרותיהם של עשרות העיתונים, שמוכר העיתונים המזוקן ושחום העור פרש בקפידה על המדרכה המאובקת והשבורה - זה על זה, זה לצד זה - בלטה לעיניי מייד כותרת ראשית אחת. היא הודפסה באותיות אדומות שאי אפשר להתעלם מהן: "נורמליזציה עם ישראל היא המגמה הכללית של מדינות ערב".
התקשיתי להאמין. אני נמצא בחרטום, ששמה יצא לפניה כבירת ההתנגדות לציונות ולתוצאתה המעשית: הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל, בלב העולם המוסלמי. בסוף אוגוסט 1967, שבועות ספורים בלבד לאחר ניצחונה של ישראל במלחמת ששת הימים, כונסה בחרטום פסגה ערבית ביוזמת נשיא מצרים דאז גמאל עבד אל־נאצר. שם גובשו עקרונות מדיניות הסירוב שהנחו את גישת רוב העולם הערבי לישראל במשך עשרות שנים: לא להכרה בישראל, לא למו"מ עימה וגם לא לשלום - מדיניות שכונתה "שלושת הלאווים", ודחתה כל קשר עם מדינת היהודים.
חרטום. בירתה של מדינה ששימשה מסדרון הברחת נשק מאיראן לחמאס ולג'יהאד האסלאמי, ולפי פרסומים זרים, בשל כך תקף חיל האוויר הישראלי בשטחה כמה פעמים; דיקטטורה צבאית־אסלאמית זה כ־30 שנה, שהעומד בראשה עומאר אל־באשיר, וגם כמה מהמקורבים לו, מבוקשים על ידי בית הדין הבינלאומי בהאג באשמת ביצוע רצח עם, פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה; מדינה ששמה מככב ב"רשימה השחורה" של המדינות התומכות בטרור ושהעניקה מקלט, בין השאר, לאוסאמה בן לאדן ולקרלוס "התן", הטרוריסט הנודע שהטיל בשנות ה־70 וה־80 את חיתתו על העולם המערבי. והנה, לעיני כל, מונחת כותרת עיתון המדברת בטבעיות על נורמליזציה עם ישראל, ואיש אינו מוחה או מעלה באש את הגרסה הסודאנית של קיוסק העיתונים.
נחתי בסודאן ימים ספורים לאחר שהממשל האמריקני החליט על צעד דרמטי למדי, שלא זכה לתשומת לב עולמית: הסרת חלק מהסנקציות הכלכליות שהוטלו על המדינה הערבית־מוסלמית ב־1997, וחנקו את כלכלתה במשך 20 שנה. סודאן נהגה לארח כנסים של נציגי הארגונים האסלאמיים הקיצוניים ביותר לתיאום פעילות נגד המערב, ואפשרה לארגוני טרור שונים להקים על אדמתה מחנות אימונים.
במהלך שהיה עשוי להפתיע רבים ממבקרי הנשיא האמריקני הנוכחי, החליט דונלד טראמפ לא לנקוט מדיניות חוץ מנוגדת לגישת הפיוס עם סודאן שבה החל קודמו, ברק אובאמה, אלא להמשיך ואף להאיץ את התהליך. וזאת אף שנגד נשיאה תלוי ועומד צו הסגרה בינלאומי. לפי מקורות בחרטום, הסרת שמה של סודאן מרשימת המדינות התומכות בטרור היא עניין של ימים. מרשימת המדינות המוסלמיות שאזרחיהן מסורבי כניסה לארה"ב היא כבר הוסרה.
חיים בהפליה
ההחלטה האמריקנית על הסרת הסנקציות הכלכליות התקבלה בסודאן כמעט כמו הכרזה על הופעתו מחדש של "אל־מהדי אל־מונתזר" (המשיח המיוחל), שהוביל בסוף המאה ה־19 את הג'יהאד נגד הכיבוש הזר העות'מאני־מצרי ומעורבותה של בריטניה בענייניה של סודאן, והביא להקמת המדינה האסלאמיסטית הראשונה בסודאן.
העיצומים הכלכליים האמריקניים הפכו את סודאן, העשירה באוצרות טבע, למדינה ענייה ולא מתפתחת, שנאלצת לחזר על הפתחים בבקשות סיוע. החרם הבינלאומי על סודאן בעקבות מעורבותה במלחמות השמד נגד האוכלוסייה הנוצרית ועובדי האלילים בדרום סודאן (שזכתה בינתיים לעצמאות), ונגד המוסלמים האפריקנים בדרפור ובמחוזות אחרים, החריפו את מצבה הכלכלי הקשה של המדינה.
"הם טובעים בדם, ואצלנו המצב דווקא מתייצב". פליטים מדרום סודאן חוצים לאוגנדה // צילום: אי.פי
הסנקציות גם הגבירו את תלותה בבעלי הברית הספורים שנותרו לה: בהתחלה היו אלה עושה הצרות העולמי, שליט לוב מועמר קדאפי, ואיראן; אך אחרי שהראשון סיים את חייו באופן טרגי, הבין המשטר הסוני בחרטום כי עדיף לו להתרחק מאיראן השיעית, ולהתקרב לסעודיה ולנסיכויות המפרץ. גם טורקיה הסונית מושקעת מאוד בסודאן, ודגלה חקוק על מאות מפעלים, מיזמים ועסקים שנתמכים בכספים טורקיים ברחבי המדינה. החזרה לחיק העולם הסוני סללה את הדרך לפיוס ההדרגתי עם ארה"ב.
מצבה הכלכלי הקשה של סודאן ניכר היטב בחוצותיה של הבירה ומחריף באזורי הכפר והספר. בכמה שכונות במרכז חרטום אפשר לראות וילות מהודרות, מכוניות חדישות ונוצצות (בעיקר מתוצרת אסיאתית), מסעדות מלאות, בנייני משרדים שחזיתות הזכוכית המפוארות שלהם נראות למרחקים וחנויות שופעות סחורה. כאן מתגוררת צמרת השלטון הערבית של סודאן. וגם עשרות אלפי פליטים סורים, שנמלטו מפני זוועות מלחמת האזרחים בארצם והחליטו להתיישב דווקא פה, במדינה למודת מלחמות האזרחים הנוראיות.
בין השאר, מספרים לי מקומיים, מאחר שרשויות סודאן החליטו להעניק לפליטים הערבים אזרחות סודאנית. הנדיבות הזו היא חלק ממדיניות שינוי הדמוגרפיה במדינה הרב־עדתית, שבה הפליה היא חלק מחיי היומיום: המיעוט הערבי השולט, שגודלו כ־30 אחוזים מכלל האוכלוסייה, מפלה את הרוב האפריקני, המוסלמי והלא מוסלמי. הרוב האפריקני המוסלמי מפלה בתורו את האפריקנים הלא מוסלמים, שמספרם קטן לאחר התנתקותה של דרום סודאן ב־2011. נציגי המשטר הסודאני מצביעים בגאווה על קתדרלות קופטיות וקתוליות, שמקשטות את קו הנוף של מרכז חרטום. אך רבבות הנוצרים, שבחרו להישאר במדינה האסלאמית שבה מופעלים, לפחות רשמית, חוקי השריעה, חיים מאחורי חומות בפחד מתמיד.
מאז עצמאותה של סודאן ב־1956, פעל המיעוט הערבי השולט באלימות - בכוח החרב, התותחים, האונס ומעשי הטבח ההמוניים - לכפות על שאר אוכלוסיות המדינה את התרבות הערבית ואת דת האסלאם. ועדיין, הערבים - צאצאי שבטים מסעודיה ומצרים, שחלקם עסק בעבר בסחר עבדים, נותרו מיעוט.
הגעתם של הפליטים הסורים נחשבת נס דמוגרפי. הם יכולים להיכנס לסודאן ללא ויזה ומקבלים הטבות רבות. מספרם מוערך בין 100 אלף ל־250 אלף - טיפת מים בקרב אוכלוסיית סודאן, המונה כ־40 מיליון איש - אבל כל תוספת של דם ערבי מחזקת את האליטה הערבית השלטת.
הסורים העבירו לסודאן את הונם, פתחו כאן מסעדות, חנויות בגדים, מספרות, ותרמו את חלקם להחזקת הכלכלה המקומית בחיים. ניתן לפגוש בהם בלילות הסתיו החמים מאוד, מעשנים נרגילות בבתי קפה שנראים כמעט מערביים. הם ניכרים מייד לעין בחזותם הלא דתית: הנשים אינן עוטות כיסויי ראש ומסתירות את גופן תחת שמלות שחורות, כמנהג לא מעט מהנשים הערביות המקומיות, והגברים אינם מתהלכים בגלביות לבנות כשלראשם כיפות מבהיקות, ולא מקפידים על גידול זקן. הם מרוצים, על פי רוב, מחייהם החדשים; אך מתגעגעים מאוד למולדתם, הכה שונה מהארץ המדברית, הלוהטת, הנחשלת והמסוכסכת עם עצמה שבה נקלטו.
רק 600 תיירים בשנה שעברה
הזוהר של מרכז חרטום, לא הרחק ממשרדי הממשלה הראשיים והסיטי של הבירה, דועך כשעוברים לשכונותיה האחרות של העיר ונעלם לחלוטין כשעוזבים אותה. חרטום היא נקודת המפגש בין הנילוס הכחול (שמימיו למעשה חומים) לנילוס הלבן (שמימיו כחולים). מכאן הופכים שני הנילוסים לאחד, שממשיך צפונה לעבר מצרים.
קהיר ידעה להפוך את גדות הנילוס למושבת מועדונים פרטיים, מסעדות, בתי קפה, מעגן לאוניות פאר המשיטות תיירים כמעט בכל שעות היממה; אבל על גדות נהרות הנילוס בחרטום שולטות עזובה וזוהמה. כמה בתי קפה עלובים, שנבנו כאן לפני עשרות שנים, עומדים נטושים. בשעות הלילה אין כאן חגיגות המוניות. ככלל, כשיורד הלילה מסתגרים רוב תושבי העיר בבתיהם.
המצב הכלכלי הקשה ניכר היטב. תושבי סודאן // צילום: אלדד בק
לחרטום קצב חיים שונה מאוד מזה של קהיר: בירת סודאן נעדרת את ה"זחמה" - ההתגודדות ההמונית והקולנית של אנשים וכלי רכב בחוצות העיר בכל שעות היממה. בקושי שומעים כאן נהגים מצפצפים, והסודאנים אינם נוהגים להטריד את אלה שנראים כזרים.
למען האמת, הסודאנים כלל אינם רגילים לראות בארצם זרים, כלומר מערביים. סודאן עדיין סגורה למדי לעולם החיצון, ואינה מאפשרת כניסה המונית לשטחה. אשתקד ביקרו בה כ־600 תיירים בלבד, ובכל המדינה יש לא יותר מ־15 מדריכי תיירים. איכותם של המלונות הספורים במדינה, למעט כמה מלונות חמישה כוכבים, ירודה ביותר. אספקת המים אינה מובטחת כל הזמן. המעליות המיושנות נתקעות בין הקומות. האוכל בסיסי למדי.
והחשדנות כלפי זרים - רבה. במדינה שחיה תחת שלטון צבאי מדכא וחרם עולמי רחב, ושרוב שנות קיומה עברו עליה במלחמות אזרחים עקובות מדם, זרים נתפסים כסוכנים פוטנציאליים. בכל פעם שאני רוצה לצלם דבר מה, צריך לוודא שאין בקרבת מקום מבני ממשל, אתרים "אסטרטגיים", עמדות משטרה או חיילים. גברים מקפידים שלא אכוון את עדשת המצלמה לנשים, גם אם חלקן מעוניינות להצטלם. לאורך הכבישים מלאי המהמורות שחוצים את חרטום, או את נופה המדברי השדוף של סודאן, מוצבים אינספור מחסומי פיקוח של המשטרה, שבהם נדרשים הנהגים להציג אישורים מיוחדים, המונפקים לזרים המבקרים בסודאן ונעים בשטחה.
אזורים שלמים של המדינה אינם נגישים כלל לזרים, כמו אזורי העימות בין המשטר לקבוצות אתניות אפריקניות במערב ובדרום - דרפור, דרום קורדופאן והרי חבל הנובה, או שטחי המריבה עם מצרים בצפון המדינה. ביישובים בצפון המדינה שבהם גדלו נשיא המדינה וכמה משריו, המבוקשים על ידי בית הדין הבינלאומי בהאג, חל איסור מוחלט לצלם - בטענה האבסורדית שהצילומים עלולים לשמש חומר מפליל עבור "רודפיהם" של הבכירים הסודאנים.
הכותרת בדבר הנורמליזציה עם ישראל, שהופיעה בעמודו הראשון של היומון הנפוץ "אלווטן" ("האומה"), יוחסה לאחד משרי הממשלה הסודאנית, צאדק אל־האדי. מתחתיה הופיעה ידיעה צנועה מאוד, שלפיה ראש הלשכה המדינית של חמאס, איסמעיל הנייה, בירך את נשיא סודאן על הסרת הסקנציות האמריקניות. עולם הפוך במונחים סודאניים.
זו לא היתה הפעם הראשונה שבכיר סודאני העלה לדיון את סוגיית כינון הקשרים עם ישראל. בחודשים האחרונים משוגר אחת לכמה שבועות בלון ניסוי פומבי בעניין: באוגוסט הביע שר ההשקעות הסודאני, מוברכ אל־פדיל אל־מהדי, תמיכה בכינון יחסים עם ישראל, ואמר כי החלטה זו צריכה לנבוע מהאינטרסים של סודאן ולא מרגשות. אל־מהדי הוסיף שלפלשתינים יש אחריות גדולה למה שקרה להם בסכסוך עם ישראל, וכי הם עצמם נרמלו את יחסיהם עימה וחיים עם הישראלים.
לסודאנים אין ספק שמשהו נרקם בין ישראל לארצם מאחורי הקלעים. "הישראלים מילאו תפקיד חשוב בשכנוע האמריקנים להסיר את הסנקציות על סודאן", אומר לי מוחמד, סטודנט ליחסים בינלאומיים, "יש דיבורים על עסקה מדינית גדולה לסיום הסכסוך הישראלי־ערבי, שהולכת ומתגבשת בחסות הסעודים. סודאן התקרב מאוד לסעודיה בשנתיים האחרונות. זה הביא לניתוק היחסים הדיפלומטיים עם איראן בינואר 2014, ולשיגור חיילים סודאנים למלחמה בחות'ים בתימן.
"הסעודים עמדו מאחורי תחילת ההתקרבות בינינו לבין האמריקנים, בהסבירם שסודאן יכולה לסייע במאבק הבינלאומי נגד דאעש ואל־קאעידה בקרן אפריקה, בצפון אפריקה ובאזור הסאהל. הסעודים גם שכנעו את הישראלים לתמוך בגיוסה של סודאן לחיק האומות הנלחמות בטרור".
זוכרים את הטוב ואת הרע
עם זאת, סוגיית היחסים עם ישראל עדיין מעוררת סערת אמוציות בקרב סודאנים רבים. חלק מהם מברכים על סיועה, לדבריהם, ביצירת דיאלוג בונה עם וושינגטון ובסילוק מחסומים פוליטיים ודיפלומטיים שמנעו את הסרת הסנקציות עד כה; אך יש הטוענים שהמחיר לכך יהיה "מכירת" זכויות הפלשתינים וויתור סודאני וערבי על רעיון הקמת מדינה פלשתינית. לא מעט.
"אנחנו גם לא שוכחים לישראל את התמיכה שהיא העניקה לדרום סודאן ואת העובדה שהיהודים היו אלו שהביאו לקריעת דרום סודאן משטחנו", אומר לי בן שיח אחר, "והנה, דרום סודאן טובעת היום בדם מלחמות שבטים. מיליון איש נרצחו שם בשנה שעברה, ודווקא אצלנו המצב מתייצב, ורבבות פליטים מתחילים לחזור לדרפור".
האיש ממהר להזכיר לי שנשיא סודאן, אל־בשיר, לחם בשורות צבא מצרים במלחמת יום הכיפורים, הנתפסת כאן כמו במצרים כניצחון ערבי ראשון על ישראל. הסודאנים גם מתגאים בכך שהצלחת ההפתעה במתקפה על ישראל התאפשרה הודות לשימוש באחת השפות הסודאניות: במהלך שהותי במדינה, דיווחה התקשורת הסודאנית על עיטור כבוד שנשיא מצרים העניק ביום השנה ה־44 לפרוץ מלחמת יום הכיפורים לאחד אידריס, קצין במילואים ממוצא נובי, שאפשר למיפקדת הצבא המצרי להערים על חיל המודיעין הישראלי.
שבוע לפני תחילת הקרבות, היה ברור למצרים שצה"ל הצליח לפענח את צופן המסרים החשאיים שלה. ראשי הצבא המצרי חיפשו באופן נואש צופן חדש, שיאפשר להם להעביר את ההוראה על שעת השי"ן בלי שהדבר יובן על ידי ישראל. אידריס הציע להשתמש בנובית עתיקה, שהיתה ידועה בעיקר לזקני העדה הנובית הגרים בגבול מצרים־סודאן. ההצעה הועברה מייד לידיעת הנשיא סאדאת, שאימץ אותה. אידריס שמר על סודו עד לאחרונה. עתה, משנחשף הסיפור, אימצה סודאן את גיבור המלחמה.
בסודאן יותר פירמידות מבמצרים. מתחם הקבורה באתר מרואה // צילום: אלדד בק
היריבות ההיסטורית בין מצרים וסודאן, שכנות שאוהבות לשנוא האחת את השנייה, נובעת גם מהתחרות בין השתיים על תואר "ערש הציביליזציה הפרעונית". ארכיאולוגים והיסטוריונים קובעים שיש ראיות לתרבויות מתפתחות, שהיו קיימות בסודאן 5,000 שנים לפני אלו של מצרים. בסודאן יש יותר פירמידות מאשר במצרים; במתחם הקבורה באתר מרואה, בירת ממלכת כוש, שוכנות עשרות פירמידות בנוף קדומים מדברי, שעדיין לא נהרס בידי תעשיית התיירות.
אבל אתריה הארכיאולוגיים הנדירים של סודאן נתונים להרס מסוג אחר: מקומיים חורטים את שמותיהם על קירות, מקדשים פרעוניים ששרדו אלפי שנים; שרידים ארכיאולוגיים מפוזרים בשטח האתרים, וכל המעוניין יכול לאסוף אותם, ללא כל פיקוח ושמירה ראויים. ההיסטוריה פרוצה לכל דכפין. קבוצת משקיעים טורקית חשפה במהלך עבודות סלילת כביש קבר פרעוני עתיק. הטורקים שדדו את כל מה שמצאו, העלו את הביזה על מטוסים לטורקיה ונעלמו בלי שסיימו את בניית הכביש.
הסודאנים תולים בהסרת העיצומים האמריקניים תקוות עצומות. במדינה שבה יותר מ־60 אחוזים מכלל האוכלוסייה חיים מתחת לקו העוני, והמשכורת החודשית הממוצעת היא כ־150 דולר, אנשים משוועים להשקעות חיצוניות. זו, מן הסתם, גם הסיבה לכך שהמשטר מכין את העם לאפשרות של נרמול יחסים עם ישראל: הסודאנים לא זקוקים רק לתמיכה ישראלית בוושינגטון. הם היו רוצים שישראל תסייע להם לשקם את התשתיות של כלכלת ארצם, ולבנות סודאן משגשגת ופורחת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו