מסמל משמעות

"כשהייתי ילד, בשנות ה־40 של המאה הקודמת, נהגתי ללכת עם אבי בשבתות למוזיאון בית הנכות בצלאל, שפעל אז על יד בית הספר לאמנות בצלאל בירושלים. בגיל 8 פיסלתי בפיסת גיר שמצאתי ליד לוח הכיתה את קבר רחל, על פי פסלון שהיה נמכר אז במערת צדקיהו בעיר העתיקה ובדוכני מזכרות שונים, כולל בקבר רחל עצמו. בביקורנו הבא בבית הנכות בצלאל הגנבתי את הפסל לתוך אחד מארונות התצוגה והפניתי את תשומת ליבו של אבי ל'יצירה'. הוא הגיב בהתפעלות, ולהפתעתו הוצאתי את הפסל מהארון והתוודיתי על מעשה הקונדס שלי לקול צחוקו וגאוותו". 

בשבעים השנים שחלפו מאז אותו "מעשה קונדס" יצר האמן והמעצב אליעזר ויסהוף (79) אלפי יצירות העוסקות בנושאים רבים ומגוונים - ירושלים שהיא כור מחצבתו, היסטוריה של ארץ ישראל מימי התנ"ך ועד ימינו, דיוקנאות של אנשי הארץ, בעלי חיים ועוד ועוד. יצירותיו כוללות פסלי ענק המוצבים במקומות מרכזיים בארץ, עוברות דרך פסלים, רישומים, ציורי שמן והדפסי משי, וממשיכות במאות בולים, מדליות, סמלים וכרזות. חלק קטן מעבודתו, "אולי 20 אחוזים", לדבריו, רוכז לאחרונה בספר "יצירות לאורך הדרך" (הוצאת ידיעות ספרים) המסכם את יצירתו עד כה, שכן ידו עוד בהחלט איתנה ונטויה.

ויסהוף, יליד 1938, נשוי לאלה, שאותה הוא מגדיר כ"אהבת חיי, הצועדת לימיני לאורך הדרך ועינה הבוחנת מאירה את יצירתי באור יקרות". לשניים שתי בנות ושני נכדים. הוא נולד בשכונת מחנה יהודה בירושלים, לזוג הורים שעלו ארצה מפולין בשנת 1934 עם אחותו הבכורה רות, שהיתה אז בת 6. אביו היה מסגר ואמו עקרת בית. 

 

עיצוב לוגואים, אמנות לכל דבר. מגוון הסמלים שוויסהוף עיצב

 

"בילדותי נחשבתי ל'צייר' של הכיתה, וציוריי פורסמו גם בעיתון 'דבר לילדים'", הוא נזכר, "בגיל 12 החליט אבי שיש להתייחס ברצינות לכישרונו של הבן והביא אותי לפגישה אצל האמן רודולף להמן. אני זוכר שנכנסנו לביתו והתפעלנו משלל היצירות, שבהן היו גם פסלי קרמיקה של רעייתו הדוויג גרוסמן, שהיתה אמנית ידועה גם היא. לאותה פגישה הבאתי פסלון של עכבר קטן שפיסלתי מעץ זית ולהמן, שהיה גבר מגודל, עטור זיפי זקן, בחן את הפסלון ואמר, 'זה עשוי בכישרון, אבל...' - ושמט אותו מאצבעותיו. הפסלון נפל על הרצפה וזנבו של העכבר נשבר, ואני לא ידעתי את נפשי. להמן, שהיה חייכן ומסביר פנים, הסביר לי: 'אתה רואה את סיבי העץ שבפסל? היה עליך להתחשב בהם. לו היית מפסל על פי זרימת הסיבים היה הפסל מחזיק מעמד ולא נשבר, ויתרה מזו, היית יכול לנצל את תצורת סיבי העץ". 

ביאליק בציפורן

בעקבות המלצתו של להמן החל ויסהוף כבר בגיל 16 ללמוד בבצלאל. הוא סיים את לימודיו שם בגיל 20 ובהצטיינות, כאשר עבודת הגמר שלו, הסיפור "אלוף בצלות ואלוף שום" של ביאליק שאותו כתב בציפורן ואייר, הוצגה במקום כעבודה לדוגמה במשך שנים רבות. בהמשך חזר לבצלאל, הפעם כמורה. 

את שירותו הצבאי עשה כמאייר וכותב במערכת העיתון "במחנה גדנ"ע", לצד יוצרים לעתיד כגון יורם טהרלב, רחל חלפי, יוסי גמזו, אביטל מוסינזון ויוסי שריד. עם שחרורו מהצבא, בשנת 1961, החל לאייר את שערי השבועון "מעריב לנוער" ובמשך השנים עסק גם באיור ספרי ילדים, למשל הסדרות "חבורת האמיצים" ו"דני דין הרואה ואינו נראה". 

בשנת 1962 הקים את הסטודיו שלו, שבו הוא עסק ועוסק בעבודות אמנות, עיצוב וגרפיקה ובהקמת ביתנים ותערוכות. אחת העבודות הגדולות הראשונות שביצע היתה בשנת 1964, אז נשלח על ידי מכון היצוא ומרכז הירידים להונגריה כדי להציג את הישגי ישראל בתעשייה, בחקלאות ובתרבות בתערוכה שהתקיימה בבודפשט. זה היה הדוכן הישראלי הראשון שהוצג במדינה קומוניסטית.

בשנת 1967 הציג ויסהוף בגלריית "צ'מרינסקי" בת"א את תערוכת היחיד הראשונה שלו, שכללה ציורי שמן ורישומים. באותה שנה, לקראת מסעו של בן־גוריון לארה"ב, הופיע הספר "ימיו של דוד בן־גוריון" (Days of david Ben Gurion), שוויסהוף התבקש להית עורכו הגרפי. "הוצאת הספר היתה עבודה מרוכזת וקשה, בלחץ זמן גדול, כי להפקתו היו ימים ספורים בלבד", הוא מספר, "שמעון פרס, שהיה אז עוזרו של בן־גוריון, ביקש ממני לרכז את כל התמונות בביתו של בן־גוריון בת"א, וכשהגעתי לשם קיבלה את פניי רעייתו פולה. היא משכה ארגז מצעים מתחת למיטה, ולעיניי המשתאות נגלו ערימות של צילומים בשחור־לבן שמהם היה עלי לבחור את התמונות לספר. באותה הזדמנות פגשתי גם את בן־גוריון עצמו, והוא אפשר לי לרשום את דמותו בפחם. הרישום ההוא הודפס בכמות קטנה של עותקים ובן־גוריון לקח אותם עימו לארה"ב וחילק אותם כשי לצד הספר לאישים שפגש".

אחד מ"סמליו המסחריים" של ויסהוף הם פסלי הענק שלו, המוצבים במקומות רבים בארץ. בעמק הארזים שבכניסה לירושלים, במרכז כיכר שגם אותה עיצב ויסהוף, מוצבת אנדרטה שיצר בשנת 2009 לזכר הנספים בפיגוע במגדלי התאומים בארה"ב. "האנדרטה היא למעשה פסל ברונזה של קפלי דגל ארה"ב, היוצרים מעין לפיד זיכרון", מספר ויסהוף, "הפסל מוצב על גבי קונוס מאלומיניום, שבתוכו חלון שממנו נשקף חלק מהריסות המגדלים המוצב בבסיס הפסל ונשלח במיוחד למקום על ידי עיריית ניו יורק. לאנדרטה זו הוקדשו גם מדליה ממלכתית ובול דואר שעיצבתי, והיא גם האנדרטה היחידה מחוץ לארה"ב שבה מופיעים שמותיהם של כל הנספים בפיגוע". 

"חוק ויסהוף" באו"ם

פסל ידוע נוסף של ויסהוף הוא מנורת "שבעת המינים" שיצר וניתן כמתנת קק"ל לכנסת ישראל לרגל 50 שנה להיווסדה. מכל אחד משבעת קניה של המנורה, הניצבת במשכן הכנסת ועשויה ברונזה ועץ זית עתיק, יוצא אחד משבעת המינים. 

פסל נוסף הוא "אנדרטת השלום" בראשון לציון, המציג כלי עבודה חקלאיים ה"צומחים" מתוך כלי מלחמה. "כשיצרתי את הפסל מצאתי לנכון לשאוב ממקורות התנ"ך ושילבתי בו את הפסוק מספר ישעיהו 'וכיתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה'", מסביר ויסהוף, "להמחשת הפסוק יצרתי פסל יצוק מברונזה, שממנו כמו צומחים כלי עבודה חקלאיים ומסביבם כלי מלחמה מנותצים ושבורים. בזמן הקמת האנדרטה הוחלט להקדישה ליצחק רבין". 

ואם כבר רבין, אחד הפסלים שעליהם גאוותו של ויסהוף הוא פסל ברונזה של ראש הממשלה הנרצח, שאותו יצר זמן קצר אחרי הרצח והוענק על ידי לאה ודליה רבין לנשיא ארה"ב לשעבר ביל קלינטון. 

 

האנדרטה לזכר קורבנות אסון התאומים

 

תחום אחר שבו עסק ויסהוף רבות הוא עיצוב בולים, גם לשירות הבולאי בישראל וגם לגופים בינלאומיים ובהם האו"ם. "את הבול הראשון עשיתי ב־1963 והוא נקרא בול הראשונים", הוא נזכר, "יש בו מעדר שפותח תלם ירוק בשדה קוצים, כאשר בפעם הראשונה הסכימו בשירות הבולאי להצעתי ושילבו את שם המדינה במרכז הבול. היתה לי מלחמה קשה להיכנס לשירות הבולאי. חלמתי לצייר בולים, הם לא רצו לקבל אותי וקראו לי 'קריקטוריסט' כי ציירתי ספרי ילדים והם אמרו שציור בולים זה מקצוע רציני".

איך הגעת ליצירת בולים עבור האו"ם?

"האו"ם עורך מפעם לפעם תחרות עיצוב בולים בנושא מסוים, או יותר נכון תחת כותרת מסוימת, למשל 'שלום'. זכיתי בתחרות הזו חמש פעמים ברציפות ואז הם החלו לפנות אלי באופן קבוע. אחד הבולים המיוחדים שיצרתי עבור האו"ם מופיע כדור עולם צהוב וצחיח הנפגש בטיפה כחולה. מקום המפגש יוצר את הצבע הירוק, המסמל פריון. זה היה בול לרגל ועידת המים הבינלאומית ב־1977. בול אחר שיצרתי לבקשת האו"ם היה לפני שמדינת נמיביה קיבלה עצמאות, כחלק מקמפיין לשחרור המדינה. אגב, אחרי הזכייה החמישית שלי יצא חוק שנקרא על שמי, חוק ויסהוף, שלפיו מי שזוכה לא יכול להשתתף בתחרות שלאחר מכן". 

יצירה נוספת של ויסהוף, שאותה נשאו כמעט כולם בכיסם ומיששו בידיהם, היא שטר 50 השקלים עם דיוקנו של ש"י עגנון שהונפק ב־1988 והוחלף בשנים האחרונות. "בשטר הזה ציירתי פורטרט של עגנון על רקע הספרים שבהם הגה, שבתוכם ציירתי פתקאות כפי שהוא עצמו היה נוהג להניח", מסביר ויסהוף, "בגב השטר נתתי ביטוי לעיירת הולדתו בוצ'אץ', לנוף הירושלמי מחלונו ולשמות גיבורי ספריו, כאשר הוספתי בכתב זעיר גם את שמות כל ספריו".

כחלק מאמנותו עסק ויסהוף גם בעיצוב סמלים וכרזות לגופים ולחברות שונות ובהם סמלי הספארי, חברת משכית, רשות שמורות הטבע והגנים ועוד. אחד הסמלים המוכרים ביותר שיצר הוא של חברת קוקה קולה בעברית, הדומה בעיצובו לסמל המוכר באנגלית. "יצרתי את הסמל באותיות עבריות בכתב ראי, כי ראיתי שכך אני יוצר דמיון מדויק כמעט לסמל המפורסם באנגלית", מסביר ויסהוף, "עיצבתי את הסמל הזה כחלק מקמפיין הכניסה של קוקה קולה לישראל, שבמסגרתו הוספתי גימיק בדמות כובע טמבל שהולבש על הבקבוק".

ומהיכן נולדו הסמלים ה"ישראליים" יותר שיצרת במהלך השנים?

"הסמליל (לוגו) של רשות הטבע והגנים, עם היעל, נולד כשהאלוף אברהם יפה שימש מנכ"ל רשות שמורות הטבע. הוא הכריז על תחרות עיצוב סמל הרשות, ובתחרות זכה מישהו שעשה סמל שלא מצא חן בעיניו. אברהם בא אלי ואמר לי, 'שמע, לייזר, אני שילמתי לו בעד הסמל אבל לא אשתמש בו. אני רוצה שתיקח את היעל, שהיא לדעתי החיה שהכי מייצגת את הרשות, ותעשה ממנה סמל. וכך היה".

 

כריכת ספר של ויסהוף, "יצירות לאורך הדרך" 

 

למרות העושר הרב של יצירתו, ולמרות העובדה שרבים נחשפו אליה, שמו של ויסהוף אינו מוכר מאוד בציבור הרחב. הסיבה לכך היא, אולי, השילוב בין אמנות הנחשבת "גבוהה", כגון פיסול וציור, לבין יצירות "מסחריות" כגון סמלים לחברות או כרזות. להפרדה הזו מתנגד ויסהוף נחרצות, ומגדיר את מכלול עבודותיו כיצירות אמנות לכל דבר. 

"בלי להיתלות באילנות גבוהים מדי, עבודות בהזמנה היו גם מנת חלקם של לאונרדו דה וינצ'י ושל קטנים ממנו", הוא אומר, "לאף יצירה שלי אני לא קורא 'אמנות שימושית' או 'מסחרית', וזו גישה שהתעוררה אצלי לאחר שראיתי פעם בעיתון שוויצרי בשם 'גרפיס', שליכד בתוכו יצירות אמנות משדה הגרפיקה, ויצירות מתערוכה של האמן הנס ארני, שהוא גם צייר בולים ומעצב מטבעות. ארני הציג שם סדרה של ניירות טואלט שעשה, באותה גאווה כמו שאר יצירותיו. בארץ לצערי מקובל לזלזל ביצירות כאלה. אני הייתי יו"ר אגודת המעצבים והגרפיקאים במשך שבע שנים וניסיתי להרים את המקצוע הזה לרמה של אמנות. הודעתי לכולם שאנחנו כן אמנים". 

 

***

 

רגע לפני שאני עוזב את הסטודיו שלו ביפו, אני שואל את ויסהוף מה תוכניותיו לעתיד, והוא עונה בחיוך שיש עוד רבות כאלה. "מישהו שאל אותי איך עשיתי כל כך הרבה, ועניתי שזה עוד כשמפריעים לי", הוא צוחק, ובעיניו ניצת אותו זיק של הילד בן ה־8, שיצר את פסל קבר רחל והכניס אותו בהיחבא לארון התצוגה במוזיאון. גם כשהוא רגע לפני הכניסה לעשור התשיעי לחייו, נראה שבאמתחתו של ויסהוף עוד "מעשי קונדס" רבים - וטובים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו