"השחקנים בתיאטרון הרפרטוארי הם בשר תותחים"

איזה מין שחקן שונא להצטלם? כשמגיע הצלם יהונתן לסטודיו של חברי קבוצת תיאטרון רות קנר בכפר אז"ר אי שם במזרח רמת גן, ניכרות בחברי הקבוצה דריכות ומבוכה. "אנחנו לא כל כך אוהבים להצטלם", מתוודה עדי מאירוביץ'. טלי קרק חוששת שהם נראים "כמו בקייטנה", ושירלי גל נאנחת: "זה מגוחך!" לבסוף מחליטים חברי הקבוצה נגד תצלום פרונטלי "רגיל" ומעדיפים לשחק מול המצלמה כמה סצנות מתוך הצגותיהם לאורך השנים. "צריך לראות אותנו באקשן", אומר רונן בבלוקי; והיוצרת ומייסדת הקבוצה, רות קנר, נעמדת לצד הצלם ומביימת את השחקנים. בהדרגה הופך הצילום לחזרה קטנה, או לתצוגת תכלית של קבוצת תיאטרון שאינה מוכנה לשחק את המשחק הרגיל של יחסי ציבור, קידום מכירות וריצוי הקהל, ולאמיתו של דבר, גם אינה יודעת איך עושים זאת.

מעט לפני שהצלם ממשיך לדרכו הוא נזכר שכלל לא צילם את רות קנר ושוב חוזר הניגון, והחברים שאינם מוכנים או מסוגלים להצטלם סתם כך, רוקמים תמונת תיאטרון קטנה, ולצלם יהונתן לא נותר אלא לתעד אותה ממרחק.

בשנה הבאה תציין קבוצת תיאטרון רות קנר 20 שנות פעילות, והשנה התבשרו שחקני הקבוצה על זכייתם בפרס לנדאו לאמנויות. זו הפעם הראשונה בתולדות הפרס - המחולק מדי שנה מ־2001 - שקבוצת שחקנים זוכה בפרס. 

גל מספרת כי מנהלת העמותה, שרית רמתי, הגישה את השחקנים לפרס בלי להודיע להם, כדי למנוע תחושת אכזבה אם לא יזכו. לפני כמה חודשים, בפגישה עם אנשי העמותה, נודע לשחקנים דבר הזכייה. "זה היה מאוד מרגש ומספק", אומרת גל, "אנחנו אמנם לא זקוקים לאישור חיצוני על העבודה שלנו, אבל זה מאוד משמח אותנו שהעבודה הקשה שלנו זוכה להדהוד ולהערכה". רמתי מספרת לי מאוחר יותר כי "השחקנים ממש בכו מאושר כשהודענו להם על הזכייה".

הקבוצה קמה ב־1998 בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. שתיים מתלמידות החוג, טלי קרק ושירלי גל, ביקשו מרות קנר, המרצה בחוג מ־1990 ועד היום, לעבוד איתן על פרויקט משותף. שיתוף הפעולה הראשוני הזה, שממנו נוצרה ההצגה "ורק לזאת לא נשאר", המשיך, ובמשך השנים יצרו חברי הקבוצה הצגות ופעילויות רבות, והצליחו לנסח בנוף התיאטרון המקומי לא רק שפת במה מקורית אלא שיטות עבודה וגישות מקצועיות רדיקליות החורגות בתכלית מהנורמות הרגילות בעולם התיאטרון. 

"אנחנו לא שחקנים"

תיאטרון שוליים? פרינג'? קנר לא אוהבת את הכינויים האלה. "'שוליים' ו'פרינג'' הם מונחים מתועבים בעיניי", היא טוענת, "אין לי שום קשר אליהם. שוליים נשמע כמו משהו 'פחות חשוב', ואני חושבת שהדברים שבצד, מחוץ למרכז, הם החשובים ביותר. הסטודיו שלנו בכפר אז"ר משקף יותר מכל את הקבוצה: מקום חרב בסוף העולם, אין כאן אף אחד, מחוץ לבִּיצה, עם שקט יצירתי מוחלט, כאן אנחנו יכולים להעניק ביטוי למה שבצד, זאת המשימה שלנו.

"אנחנו עובדים פי מיליון יותר משחקן בתיאטרון רגיל", היא ממשיכה. "אנחנו עובדים חודשים רבים, וגם אחרי שההצגה עולה אנחנו ממשיכים לעבוד. זה לא נגמר. ההצגה בעצם אף פעם לא מוכנה, תמיד בתהליך, אנחנו במקצוע אחר, אין לו שום קשר למה שעושים בתיאטראות". 

 

"הדברים שמחוץ למרכז הם החשובים ביותר". רות קנר, יוצרת ומייסדת הקבוצה // צילום: יהונתן שאול

 

"אנחנו לא שחקנים", מוסיפה קרק, "זה לא מה שאנחנו עושים. אנחנו פועלים. עובדים מאוד קשה, שעות על גבי שעות, והעבודה לא נגמרת פה בסטודיו, היא מלווה אותנו הביתה, היא בעצם החיים שלנו, אין לנו לא זמן פיזי ולא זמן מנטלי לדברים אחרים. המילה 'שחקנית' לא מספיקה כדי לתאר את העבודה שלנו".

ואם מחר בבוקר הסוכן שלכם מסדר לכם אודישן ל"גברתי הנאווה" בקאמרי, לא תלכו?

מאירוביץ': "בחיים לא. אין לי בכלל סוכן".

בבלוקי: "אחרי הלימודים הלכתי לאודישנים והרגשתי נורא מאיך שבוחנים אותי ומודדים אותי. לא רציתי להיות שם. פה בקבוצה אני יכול להתפתח ולחקור ולא לרדוף אחרי התפקיד הבא. אני יכול להיות בתוך הדבר עצמו, בתוך היצירה".

"השחקנים בתיאטרון ה'אחר' הם בשר תותחים, עם מדוכא", אומרת קנר, "הם בתחתית ההיררכיה של עולם התיאטרון, תמיד נתונים במתח להשיג תפקידים, לרַצות את הבמאי ואת הקהל. זה נורא ואיום".

מתי בפעם האחרונה צפית בהצגה של תיאטרון רפרטוארי רגיל?

"בארץ? שנים לא. אני כבר לא יכולה".

המצב רע עד כדי כך?

"אני לא יודעת כי אני לא רואה. אולי קורים דברים נורא טובים שאני לא מודעת אליהם".

הפער בין עולם התיאטרון הרגיל, זה שקנר מכנה אותו באירוניה "התיאטרון האחר", לבין תפיסות הבמה של הקבוצה נחשף גם בעולם המושגים של החברים. "כפי שהם לא 'שחקנים', אני לא 'במאית', אומרת קנר, "אני לא סובלת את המילה הזאת. במאי זה מישהו שמפיק פונה אליו ואומר לו: 'אתה מוכן אולי לביים בשבילי את המלט?' אני לא כזאת. אני יוצרת וחוקרת. אנחנו בעצם קבוצת מחקר".

אתם גם כמעט לא מעלים מחזות מן המוכן.

"נכון. וכאשר אנחנו כן מעלים מחזה כזה, אנחנו מחרבים אותו. יש מחזות שאני מעריצה מאוד, באוניברסיטה אני מלמדת מחזות גדולים, איבסן, לורקה וצ'כוב, טקסטים מדהימים באמת, אבל באופן אישי לא מעניין אותי להעלות אותם כפי שהם על הבמה".

הקבוצה מעדיפה לעבד לבמה טקסטים ספרותיים, למשל מאת ס' יזהר שאותו הם מרבים לבצע, ואף חומרים דוקומנטריים, כמו בהצגה "גֹּעַל" (2007). "סיפור או חומר דוקומנטרי מעניקים חופש אינסופי", אומרת קנר, "אפשר לעשות איתם מה שרוצים. עם מחזה החופש מוגבל. חוץ מזה יש משהו מעט מגוחך באנשים שמעמידים פנים על הבמה שהם מישהו אחר. זה מופרך, מטופש, זה פורים בשבילי. ואם אנחנו כבר עובדים עם מחזה מן המוכן, אני תמיד מנסה לערער על העמדת הפנים או להנכיח אותה. ב'גֹּעַל', למשל, השחקניות גילמו המון דמויות, אך החילופים בין דמות לדמות לא התרחשו מאחורי הקלעים אלא על הבמה. הקהל ראה את השחקניות מורידות את התלבושת ולובשות סט חדש. חשפנו את המנגנון של העמדת הפנים, את האופן שבו שהבגדים מכוננים את הדמות". 

"אנחנו תמיד עולים לבמה כמו שאנחנו", אומר בבלוקי, "ב'גילוי אליהו' (לפי ספרו האחרון של ס' יזהר; מ"א) אנחנו עומדים על הבמה עם הבגדים שבאנו איתם מהבית, ורק אחרי שהקהל מתיישב במקומו אנחנו מורידים את הבגדים ולובשים את התלבושת, שהיא מעין וריאציה על מדים".

"כך הקהל רואה כיצד השחקנים לוקחים על עצמם את התפקיד של לייצג חייל", מסבירה קנר, "זה קריטי בשבילי: לא חייל שעולה על הבמה, אלא דמות שמייצגת חייל. השחקנים משילים משהו מהזהות שלהם ולוקחים על עצמם לייצג את המהות של חייל. בגלל זה שמות של דמויות מעצבנים אותי. אני מעדיפה כינויים בסיסיים: 'גבר', 'אישה', לא שמות פרטיים".

נייר לקמוס חברתי

המושגים "חוקרים" או "קבוצת מחקר" עולים כמה פעמים במהלך השיחה עם הקבוצה, והעבודה לקראת ההצגה "גֹּעַל" מדגימה היטב את דרכי העבודה המחקריות של הקבוצה. במהלך העבודה על ההצגה יצאו חברות הקבוצה לרחוב ביאליק ברמת גן, "הרחוב הכי ממוצע בישראל", אומרת קנר, ושאלו עוברים ושבים שאלה אחת: "מה מגעיל אותך?" 

"זה היה כמו קידוח נפט, קידוח לתת ההכרה האישית והקולקטיבית של הישראליות. הקלטנו, תמללנו וצילמנו את הראיונות שערכנו, וזה מה שהעלינו בסופו של דבר על הבמה", אומרת קנר.

אז מה מגעיל את הישראלים? 

"זה התחיל מג'וקים, שיער גוף והמשיך הלאה להומואים, לשמאלנים, לנשים לא מטופחות ולערבים. כל הרעל והטינופת יצאו. גועל הוא תחושה המתקשרת גם לבוז ולסולם ערכים, שאלת הגועל כרוכה באופן שבו אנשים תופסים את העולם, ולמה הם בזים. ההתבצרות בתחושת הגועל היא מסוכנת, היא מגבה גזענות, שאלת הגועל היא נייר לקמוס לתת ההכרה של החברה. אנחנו ניסינו לפרום את גבולות הגועל שלנו".

 

בבלוקי ומאירוביץ', מתוך "ימי יזהר" // צילום: מרים צחי

 

בתקופת העבודה על "גֹּעַל" השתתפו בבלוקי ובן זוגו, רמי פולצ'ק, בריאליטי "רצים לדירה", הגיעו לשלב הגמר ואף זכו בדירה המיוחלת. פרק הסיום של התוכנית העמיד את בבלוקי ופולצ'ק במצבי קיצון של גועל שהדהדו את העבודה על ההצגה. "בן זוגי רמי שכב בארון קבורה מזכוכית, מוקף בהמוני ג'וקים ועכברים ואני הייתי כבול בידיי וחיפשתי בעזרת פי את המפתח לארון", משחזר בבלוקי. 

"הייתי בהלם כשראיתי את זה", נזכרת קנר, "אבל באופן טבעי זה התקשר אצלי להצגה, והחלטנו לשלב את רונן בהצגה אף על פי ש'גֹּעַל' תוכננה מראש כהצגת נשים בלבד, הרי נשיות תמיד נתפסת כ'מגעילה'. בתוך כל הגועל, רונן עולה לבמה, חצי ערום, נושא טלוויזיה על גבו שבה מוקרן פרק הסיום של התוכנית, והוא מדקלם את תמלול הפרק".

"זה היה עוד צד עגום ומגעיל של האנושות, של הטלוויזיה, וגם שלי", אומר בבלוקי, "עד כמה הייתי מוכן להקריב בשביל לזכות בתוכנית, עד לאן הייתי מוכן ללכת כדי לספק את הצורך שלי להיות הכי טוב או הכי חזק. אבל הצדדים המגעילים האלו הם בסופו של דבר חלק מאיתנו, לא צריך למחוק אותם אלא להתמודד איתם".

בשנה האחרונה מעלה הקבוצה את הצגת הילדים "עלילות חומית", גם היא מאת ס' יזהר, שהקבוצה חוזרת שוב ושוב לספריו. בעבודה על ההצגה המגוללת את סיפורה של הנמלה חומית, ערכה הקבוצה כהרגלה מחקר מעמיק. 

"נפגשנו עם פיזיקאי ממכון ויצמן שחוקר נמלים כדי לבחון מודלים שונים של פתרון בעיות. למדנו דברים מדהימים על נמלים, וזה התקשר לנו לעבודה של הקבוצה", מספרת קנר. "למשל, רוב הנמלים הן בעלות 'אידאה', מכוונות לאיזה כיוון, יש להן מטרה ברורה. לעומתן 30 אחוז מהנמלים 'עושות שטויות'. הן כביכול אינן יעילות, אבל דווקא בזכותן הנמלים מוצאות את הדרך הטובה ביותר לעקוף מכשולים. כשמסלקים את הנמלים שעושות שטויות, הקבוצה לא מתפקדת טוב. לפעמים לא צריך להינעל על מטרה אחת בלבד, אלא צריך לבחון ולשכלל כל מיני אפשרויות. אנחנו קצת כמו הנמלים האלה. אנחנו מרשים לעצמנו לעשות שטויות, אנחנו לא מכווני מטרה, אין לנו יעדים חיצוניים כמו להצליח, לעשות כסף או לעשות משהו שייחשב 'טוב', וזאת החירות שלנו. שחקני הקבוצה הם אנשים שעובדים קשה, שלא מחפשים תהילה או כסף. כאן כל אחד חושב איך להעצים את השני. השותפות העמוקה אצלנו ייחודית, בארץ אין דבר דומה, ובעולם - מעט. 

"המוסכמה בעולם התיאטרון היא שהשחקן צריך להיראות, הוא רוצה שיראו אותו. אצלנו איש לא מחפש להתבלט. בתיאטרון 'האחר' חשוב שיהיה נרטיב ברור, שהקהל יבין, ואילו אנחנו מחפשים אופני הבנה אינטואיטיביים יותר ופחות שכליים. האמנות שרויה במקום הפחות מעוצב וסדור, שבו אני רואה את זיכוך מעשה האמנות, במקום שבו אנחנו פורמים את מה שנדמה לנו שצריך להיות תיאטרון. כששחקני הקבוצה מופיעים, הם משדרים לקהל מסר שהוא מעבר לטקסטים ולמשמעות, משהו בוויברציות של השחקניות משדר את מה שחשוב לנו: לעודד את הקהל למצוא איזה גרעין של חירות שלא עושה חשבון".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו