ספק אם יש ספר עכשווי אחד, שיאפשר לקורא בעוד כאלף שנים להבין את עולמנו המורכב - על המלחמות שבו ועל תפיסות האמונה, הלאומיות, התרבות, המוסר והמגדר הנפוצות בתקופתנו. לפני שאתם משתכנעים שהמשימה לתמצת תקופה, כל תקופה שהיא, בחיבור אחד, היא בלתי אפשרית - מומלץ להציץ ב"אָלֶקְסִיָאדָה", האפוס ההיסטורי שנכתב על ידי הנסיכה הביזנטית אנה קומננה באמצע המאה ה־12.
"זהו אחד הספרים החשובים בהיסטוריה של ימי הביניים", מסביר ד"ר שי אשל, מומחה להיסטוריה ביזנטית ואיש הספרייה הלאומית. אשל יזם וביצע את תרגום הספר מיוונית לעברית (הוצ' כרמל), ועומק ידיעותיו, שמתגלה כאשר הוא מספר על אנה קומננה וחיבורה הגדול, כה מרשים - עד שנדמה לרגע שהוא ממש ישב לידה אי שם בארמון הקיסר בקונסטנטינופול, וסייע לה לשמר לעולם את הדרמות של הביזנטיון בחילופי המאות ה־11 וה־12. ודרמות לא חסרו.
בתקופה מכרעת זו התחוללו התמורות שתוצאותיהן ניכרות עד היום, ושראויות לכותרת הבומבסטית "התנגשות הציביליזציות הראשונה": מסע הצלב הראשון מחד, ותחילת הפלישה של השבטים הטורקיים לאסיה הקטנה. המאבק המשולש הזה עיצב במידה רבה את תולדות העולם במילניום שחלף מאז. ההד לאירועי "האלקסיאדה" לא נעדר אפילו מחדשות האקטואליה - לדברי ד"ר אשל, מי שמחפש בסיס לחשדנות ולקרע בין מזרח אירופה למערבה, ימצא אותו בספר של קומננה.
ממשיכי הדרך של רומא
אנה קומננה נחשבת להיסטוריונית הראשונה במערב (המקרה היחיד של כתיבת היסטוריה בידי אישה לפניה התרחש בסין, במאה הראשונה לספירה). מטבע הדברים, היא לא כליל האובייקטיביות - הרי במרכז האפוס עומד אביה, הקיסר אלקסיוס קומננוס. דמותו המשתקפת בחיבור היא דמות מנהיג נוצרי אידיאלי, אידיאלי מדי: נחוש (ועם זאת רחום ונדיב לב כלפי אויביו הנוצרים), שקול וחכם - וכמובן אמיץ לב.
"הקיסר אלקסיוס המשיך להילחם במקומו כמגדל של יציבות, אף על פי שאיבד רבים מאנשיו", מפציעה ההיסטוריונית בתיאור אופייני של אחד מיני אינספור קרבות קשים שידע אביה בחייו הארוכים, ומייד מוסיפה לו נופך דרמטי ואוהד עוד יותר: "חרבו שלופה בימינו, פניו שותתות דם וראשו גלוי, שערו האדמוני הבוהק נופל על עיניו ומפריע לו, הצליח הקיסר בכל זאת לשמור על קור רוחו ככל האפשר ולהשיב מלחמה ליריביו".
האם אהבת הבת לאביה גרמה לה להגזים לא בפרטי קרב הרואי זה או אחר, אלא בעצם הערכת פועלו של אלקסיוס? לא בהכרח. שמו של הספר מעיד בבירור על שאיפתו להידמות ולשאוב השראה מן האפוס הגדול של התרבות היוונית והמערבית - האיליאדה מאת הומרוס. אבל בניגוד אליו, קומננה לא המציאה את הסיפורים, ויצירתה אינה שיר הלל גרידא.
"היא היתה עדה למסע הצלב הראשון וראתה את מנהיגי הצלבנים שבאו לארמון, ובנוסף היתה לה גישה לארכיון, למכתבים, להסכמים ולמסמכים", מפרט ד"ר אשל את שיטות עבודתה. "אמנם אנה קומננה מעולם לא יצאה מבירת האימפריה, אולם כנסיכה רמת מעלה ובעלת מעמד וסמכות - היא שמעה את הדיווחים מפי מי שעשו את ההיסטוריה במו ידיהם".
בדומה למקורות היסטוריים מן העבר הרחוק, "האָלֶקְסִיָאדָה" בוודאי לוקחת צד, מסכים אשל, אך הצלבת המסופר על ידי קומננה למקורות אחרים - אישרה את מהימנות הכרוניקה שלה. ניתן ללמוד מן הספר פרטים רבים על התקופה ולהתרשם כיצד היוונים של ימי הביניים ראו את האחר, בין שזהו צלבני פרנקי (צרפתי), מנהיג שבטי הסקיתים או לוחם משבטי הטורקים.
הכינוי הנפוץ שלה עבורם הוא "ברברי".
"בהחלט, היא רואה את כל אלה, כולל הנוצרים מן המערב, כברברים. אם נזכור מה הם עשו ליהודים באירופה או מה הם עשו בארץ ישראל אחרי כיבוש ירושלים, נראה מידה של צדק בדבריה. היא לא חוסכת בתיאור האכזריות שלהם כדי להדגיש את הערכים שבעיניה הם ערכים יווניים ביזנטיים, כמו חמלה על שבויים.
"היא מנגידה את הבורות שלהם מול ההשכלה של העילית הביזנטית. עם זאת, ניתן להפריד בין הבעת הדעות שלה - שאותן אפשר לקבל או שלא לקבל - לעובדות. 'האָלֶקְסִיָאדָה' היא פתח לעולם שכבר לא קיים, ושדי הועלם מן התודעה. להסתכלות של היוונים הביזנטיים על עצמם כממשיכי הדרך של רומא וכעליונים על יריביהם מבחינה תרבותית היה בסיס מוצק.
"קונסטנטינופול היתה עיר של חצי מיליון תושבים בזמן שבפריז התגוררו רבבות בודדות, ובלונדון אולי עשרת אלפים איש. מדינת היוונים בימי הביניים היתה מדינה מתקדמת, מתפקדת ומסודרת - בעצם, המדינה היחידה במרחב שבין הודו לאוקיינוס האטלנטי, חוץ מהח'ליפות האסלאמית".
"האָלֶקְסִיָאדָה" מספקת קריאה מעניינת, במיוחד אם אתם חובבי היסטוריה של מלחמות וגיאופוליטיקה. האם היא מציעה גם מבט נשי, ששונה מן ההסתכלות של היסטוריון גבר? בעיני ד"ר אשל, התשובה לשאלה הזאת מורכבת. מצד אחד, הקרבות והפוליטיקה מהווים את החלק הארי של "האלקסיאדה".
מצד שני, הוא משוכנע לגבי חלקים אחרים שספק אם היו נכתבים בידי גבר: "היא מתארת בפרוטרוט את הסבתא שלה אנה דלסנה, ששלטה על האימפריה הביזנטית בזמן שאלקסיוס בנה יצא למלחמות; היא מתארת בפירוט גדול את אמה איריני דוקאינה ואפילו את אשתו של אויבם הגדול, רוברט גיסקארד הנורמאני, שאותה היא מציגה כלוחמת עזת נפש. ההתמקדות בדמויות הנשיות אינה אופיינית לכתיבת ההיסטוריה באותם הימים. תוסיפו לזה את תיאור הגסיסה של אביה בסוף החיבור: כיצד הנשים מטפלות בו, הפן הרפואי וסממנים של אבל. הרושם הוא שהכותבת חשה שבכותבה היסטוריה 'רגילה' של קרבות היא עוברת על קו מגדרי, ונזקקה להדגיש את ההיבטים הרגשיים, למשל את ההתאבלות שלה על מות בעלה. היסטוריון גבר לא היה מבליט את דמעותיו".
המוכשרות והמיוחסות
"אי אפשר להעריך את 'האָלֶקְסִיָאדָה' בלי להבין את דמותה של אנה קומננה, אחת הנשים המשכילות והמוכשרות ביותר בזמנה", אומרת ד"ר מילכה לוי רובין, מרצה במכון שכטר ובעברה אוצרת אוסף מדעי הרוח בספרייה הלאומית.
"היא השתייכה לנשים מן המעמד הגבוה, בנות החצר האימפריאלית ובעלות השפעה. חלק מן הנשים האלה היו קיסריות ושליטות ממש. בניגוד למה שמקובל לחשוב, לצד הקבוצה הזאת היתה עוד קבוצה ראויה לציון - קבוצה של נשים משכילות, ובמקרים מסוימים, כמו המקרה של אנה, קבוצה זו הצטלבה עם קבוצת הנשים המיוחסות. אנה קומננה יועדה לרשת את אביה אלקסיוס, ורק לידת אחיה יואנס דחקה אותה לשוליים במובן השלטוני. היסטוריון בן זמנה אף טען שהיא קשרה קשר לתפוס את מקומו, אך כשלה. לנשים המיוחסות היה כוח, הן יכלו לבטא את עצמן".
המציאות הזאת רחוקה מן התפיסה המקובלת, שעל פיה הנשים לא שיחקו תפקיד עד העת המודרנית?
"הנשים בקיסרות הביזנטית עסקו בחסד - במקצועות רפואיים, בבתי כלא, בבתי ספר. ככלל, הגישה הביזנטית ירשה מתקופת הקדם את הדעה שראתה באישה את החולשה העלולה להחטיא את כל החברה. סברו שאת הנשים יש להרחיק, כדי למנוע פיתוי, אלא שלכלל הזה היו יוצאי דופן, ולא רק נשים בעלות מעמד או בנות אצולה משכילות. חריג נוסף היו דווקא נשים קלות דעת, שרבות מהן הוצגו על ידי הנצרות כמי שהתפכחו, עברו מהפך רוחני והפכו למרטיריות קדושות".
