עוד לבנה בחומה המתפרקת: שרי ימינה ותקווה חדשה הם המפסידים הגדולים מהמהלך של זועבי

באופוזיציה חששו שהקואליציה תנסה למשוך עריקים כדי לייצב את הממשלה, אבל המהלך הדרמטי של רינאוי זועבי טרף את הקלפים • פרישתה היא הפסד גדול לשרי ימינה ותקווה חדשה, שלא ניצלו את ההזדמנות להציל את עצמם כשעוד יכלו • ובימינה מבהירים לבנט שיש גבול עד כמה אפשר להפר הבטחות לבוחרים

באופוזיציה משוכנעים שרה"מ ומי שאמור להחליפו, הפנימו ששעון החול הולך ואוזל. בנט, לפיד וגנץ, צילום: אורן בן חקון

חברת הכנסת ג'ידא רינאוי זועבי ממרצ, שהודיעה על פרישתה מהקואליציה, היא לא סתם עוד לבנה בחומת הממשלה שנופלת ומתנפצת על הקרקע. המכתב ששלחה אל רה"מ נפתלי בנט ואל יאיר לפיד מפרט שורה ארוכה של מעשים שליליים, בעיניה, שהממשלה חוללה לציבור הערבי בתקופת כהונתה, וכל זאת - כשרע"מ עדיין בקואליציה. קואליציית ה־60 המקרטעת, שעוד בנתה על הרשימה המשותפת כסוג של רשת ביטחון, נקרעת לחתיכות. כי איך יוכלו אחמד טיבי ואיימן עודה לשתף פעולה עם ממשלה שכזו ולהאריך את ימיה, כשחברת כנסת ממרצ עקפה אותם משמאל?

ממשלות שרדו בעבר גם כממשלות מיעוט. אך ללא רשת ביטחון מבחוץ, הדבר לא באמת אפשרי לאורך זמן. ליצחק רבין היו כמה ח"כים ערבים שתמכו מבחוץ, והוא הצליח. לאהוד ברק, למשל, לא היו, ומהר מאוד נאלץ להודיע על פיזור הכנסת.

פרישת זועבי היא אולי ניצחון קטן לראש הממשלה בנט בקרב הסמוי בינו לבין לפיד על ראשות ממשלת המעבר - זועבי היא הרי תחת אחריות לפיד - אולם הפסד גדול לחברי הממשלה מימינה ותקווה חדשה, שלא ניצלו את ההזדמנות להציל את עצמם כשעוד היתה להם. עכשיו כבר מאוחר מדי. הממשלה הנוכחית גוועת, והם יחד איתה.

מאבק פנימי על ראשות ממשלת המעבר. בנט ולפיד, צילום: יונתן זינדל/פלאש90


העובדה שיחסי הכוחות בכנסת התהפכו ושהממשלה הפכה לממשלת מיעוט אמורה להאיץ תהליכים לפיזורה, וזאת אם זועבי תשתף פעולה באופן מלא עם האופוזיציה, למשל, בחוק לפיזור הכנסת. בשבוע שעבר נאלצו בליכוד למשוך את החוק בהיעדר רוב. יחסי הכוחות עדיין היו 60:60, אך כעת גדל הרוב ל־61, והחוק עשוי לעבור. המשותפת כבר הודיעה שתתמוך.

"נס ל"ג בעומר"

הפרישה של זועבי היא גם קצת פחות כאב ראש לעידית סילמן. מעתה, גם אם תיעדר - האופוזיציה תנצח. הדבר יקל עליה להתחמק מהכרזה עליה כפורשת מימינה, דבר שהיה קורה בוודאות אם היתה מצביעה פעם אחר פעם נגד הממשלה.

השאלה הגדולה היא עד כמה תהיה נחושה זועבי כחברת אופוזיציה? עד כמה מניעיה אכן אידיאולוגיים, כפי שהציגה במכתבה? האם תותיר פתח למו"מ עם הממשלה על החוק לפיזור הכנסת ועל התקציב? דבר אחד די ברור - על תפקיד הקונסולית בשנחאי, לשם ביקש לפיד להגלות אותה אחרי שעוררה קשיים בניהול הקואליציה, ויתרה בעצמה. כנראה הבינה רגע לפני שעלתה על המטוס לסין כי המחויבות שנטלה על עצמה, לארגן ולהשתתף בטקסי עצמאות וזיכרון, להציב בגאון את דגל ישראל ולשיר את ההמנון באירועים הממלכתיים הנדרשים ממנה, קצת גדולה מכפי שהיא באמת יכולה לשאת.

מכה קשה לקואליציה. זועבי, צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש 90
כאב הראש שלה ירד. סילמן, צילום: אורן בן חקון

פרישתה של זועבי נתנה מכה אנושה לקואליציה ביכולתה לגייס עריקים משורות הליכוד, מהלך שממנו חששו מאוד גורמים באופוזיציה. עד כדי כך, שנציגים חרדים באו לבנימין נתניהו ויריב לוין ושאלו אותם "מה עם פטין מולא?", שם קוד גנרי לעריק אופציונלי (אף שלא ידוע שהוא קיים מגעים עם הקואליציה או חשב לערוק). התנאי ההכרחי ללכידת עריקים הוא ממשלה יציבה. בלי זה - אף אחד לא יסכים לסכן את מקומו ומעמדו. ומעתה הממשלה אינה יציבה כלל. לא בפועל, ואפילו לא למראית עין, כפי שניסו להציג אותה ראשיה עד כה.

בסיעות החרדיות, שחששו מאוד ממאמצי הקואליציה, בעיקר של זאב אלקין, לזנב בליכוד ולמצוא פורשים פוטנציאלים, נרגעו אחרי פרישתה של זועבי. חלקם כינו זאת "נס ל"ג בעומר". מעתה, הכיוון ביחסי הכוחות בכנסת הופך לחד־סטרי. האופוזיציה יכולה רק לגדול. הממשלה יכולה רק לקטון.

והחיילים? שיחכו

התחושה באופוזיציה היא שהממשלה כבר נפלה. שהיא פועלת כעת רק מכוח האינרציה. זה לא רק שהיא הפכה לממשלת מיעוט, אלא גם שהדבק שחיבר בין המפלגות השונות שם כבר דהה, וזה רק עניין של זמן עד שתבוא הקריסה הגלויה, שאחריה ממשלה חדשה או בחירות.

אופוזיציה לא מפילה ממשלה, אלא הקואליציה מפילה את עצמה, הם אומרים, ונותנים כמה דוגמאות מאירועי השבוע: איילת שקד תקפה את יאיר לפיד על חוק הלאום, ובני גנץ את נפתלי בנט על נטילת הקרדיט ממנו במלחמה בטרור, ליברמן את גנץ על פגישותיו עם אבו מאזן, מיכאל ביטון את מרב מיכאלי על הרפורמה בתחבורה, יועז הנדל את עמר בר־לב על מדיניותו, אלי אבידר את שקד ולפיד על חוקי הנאשם, ועוד ועוד. וכל זה רק בשבוע אחד. ועוד לפני שידעו על תוכניותיה של זועבי.

נוסף על אלה, בהיעדר רוב, הכנסת משותקת כמעט לחלוטין. מתוך עשרות חוקים שהממשלה צריכה להעביר כדי לקדם את מדיניותה, הצליחה הקואליציה להעביר השבוע חוקים בודדים, ורק בהסכמת האופוזיציה. ביום רביעי הצביעה הקואליציה על שבעה חוקים בלבד, ארבעה מהם של ח"כים מהאופוזיציה.

כולם תוקפים את כולם. ממשלת ישראל, צילום: אבי אוחיון לע"מ

עם זאת, גם באופוזיציה מודים שבסופו של דבר מי שאמור להרים ידיים הוא מי מחברי הקואליציה שיתייאש מהמצב, אבל אין לדעת אם ומתי דבר כזה יקרה, ובמיוחד אם זה יקרה במושב הקרוב. כדי לזרז את התהליך, החליטו באופוזיציה לא להצביע יותר עם הממשלה על שום חוק, כולל חוקים פופולריים כמו חוק "ממדים ללימודים". שלא יבואו אלינו בטענות, אומרים בליכוד. מי שהקים ממשלה עם רע"מ, שלא תומכת בזכויות החיילים כי זו מפלגה אנטי־ציונית, יכול להאשים רק את עצמו.

בליכוד ניטש ויכוח עז סביב החוק, וההצבעה עליו תעניק רגע של מבחן משמעותי מאוד לאופוזיציה, ובעיקר לליכוד עצמה. ח"כים כמו יואב גלנט, אבי דיכטר, יובל שטייניץ וגילה גמליאל מתנגדים מאוד לקו ההתנגדות האוטומטית שמובילים לוין ונתניהו, וסבורים שיש לתמוך בחוק - אפילו שאת הקרדיט תקצור הקואליציה. ביום שני ינסו חברי הקבוצה לשכנע את האחרים, ותתקיים הצבעה בסיעה. הבעיה תתחיל אחרי ההצבעה, אם יוחלט להתנגד לחוק, וכלל לא בטוח שכל התומכים בו יופיעו לאולם על מנת להצביע. במפלגות החרדיות כבר הודיעו כי אם הליכוד לא יאכוף משמעת סיעתית, עשויים גם הם להתחיל להצביע עם הקואליציה, נגד עמדת האופוזיציה, על חוקים שנוחים להם.

אם תצליח הממשלה להעביר את שמונת השבועות הבאים ולצלוח את מושב הקיץ, יעברו הקרבות האמיתיים להתחולל על נושא התקציב. ההחלטה הקואליציונית להעביר את התקציב מוקדם, בתחכום נוסח נתניהו, תאפשר לממשלה זמן רב להיערך ולשאת ולתת עם כל מה שזז עד למועד האחרון לאישור התקציב, במארס 2023.

ההבהרה שתצא בקרוב לח"כ עידית סילמן היא כי התנגדות לתקציב תגרור את פרישתה מימינה. סילמן לא רוצה שיכריזו עליה כפורשת, על מנת שתוכל להתמודד לכנסת הבאה בליכוד או בציונות הדתית, אולם הכרזה עליה כפורשת היא אפשרות שהביאה בחשבון כאשר החליטה לנטוש את הקואליציה. אבל דווקא אחרי הכרזה כזאת, אם תהיה, תוכל סילמן לחבור באופן מלא לאופוזיציה, והאצבע שעוד מוענקת פה ושם לממשלה על ידיה תילקח לתמיד.

יש לנו על מי להישען?

אחרי סילמן, ינסו בקואליציה למצוא שותפים נוספים. בעדיפות ראשונה - פורשים מהליכוד או ח"כים חרדים. בעדיפות אחרונה - ח"כים מהרשימה המשותפת. שיתוף הפעולה בין הממשלה לרשימה המשותפת כבר קיים בפועל. לא רק לפיד, שהסביר בריש גלי שאין כל בעיה לעשות זאת, אלא גם ח"כים ממפלגות הימין בממשלה מודים שקיים כזה בנושא חקיקה.

ומה לגבי הבטחתם לא להישען על המשותפת? כאן יש להם תשובה מוכנה. יש הבדל בין ממשלה שנשענת על המשותפת לבין שיתוף פעולה בנושאי חקיקה. זה דבר מקובל, הם אומרים, גם הליכוד משתפת פעולה עם המשותפת בנושא חקיקה.

לגבי התקציב - העניין קצת יותר מורכב. תקציב הוא החוק היחיד שאם אינו עובר הממשלה נופלת. הישענות על המשותפת לאישור התקציב היא לא עוד שיתוף פעולה בנושא חקיקה, אלא הישענות של ממש - אותה הישענות שהתחייבו לא לאפשר.

באופוזיציה משוכנעים שהקרב האמיתי שנותר כעת, לפני שהממשלה מתפרקת, הוא בין לפיד לבנט, על ראשות ממשלת המעבר. שהשניים, לצד העובדה שאינם מעוניינים שהממשלה תיפול, כבר הפנימו ששעון החול למעשה הולך ואוזל. זה גם ההסבר שלהם לשינוי המדיניות שהחל בנט להנהיג בימים האחרונים, של התקרבות מחודשת לימין ולערכיו.

בימינה אומרים כי אכן חל שינוי. הם מייחסים זאת לשלושה דברים שאירעו לאחרונה: הראשון הוא גל הטרור - בנט תמיד היה ימינה ממערכת הביטחון ודרש תגובה תקיפה ונחרצת יותר, וכך גם הפעם. אמנם כראש הממשלה הוא חייב לגבות אותה, אבל היה רוצה גם לדרבן אותה לפעולות יותר תוקפניות.

שלושה אירועים שינו את התמונה. ימינה בערב הבחירות, צילום: יוסי זליגר

האירוע השני הוא פרישתה של שמרית מאיר. האחרונה לא באה מחוגי הימין, אבל האוזן הקשבת שזכתה לה מצידו של בנט, גם בנושאים פוליטיים ותקשורתיים, הובילה אותו מהימין למרכז, לנאומים באנגלית על "הגדה המערבית" ולהימנעות מחיכוך עם המשפחות השכולות. בכלל, הם אומרים, מאיר מנעה ממנו מפגש בלתי אמצעי עם קהל הבייס שלו, זה שרותח על עצם הקמת הממשלה, והובילה אותו להתנתק מהם ולחפש בסיס מצביעים אחר, שעד כה לא נמצא.

ה"אירוע" השלישי הוא חברי הסיעה. גם איילת שקד, גם אביר קארה וגם ניר אורבך הבהירו לבנט ששתיקתו בנושאים הימניים, והעובדה שהוא מאפשר לגנץ לנהל את נושאי ההתיישבות ביו"ש, וללפיד להודיע בקולי קולות שהוא מדבר עם המשותפת - לא מקובלות עליהם. הם דרשו ממנו לא לזנוח את התחייבויותיהם לפני הבחירות, ואמרו כי גם ככה הישיבה בממשלה עם רע"מ והשמאל מקשה עליהם. ראש הסגל, טל גן־צבי, עודד את בנט להקשיב לחברי סיעתו ולא להמשיך לדחוק אותם לפינה, כפי שנעשה עם עידית סילמן.

שקד עושה שרירים

את המסר שהיא רצינית ולא מוותרת הראתה השבוע שקד, כאשר הבהירה במפורש שלא תאפשר להעביר שום שינוי בחוק יסוד הלאום, ולא תאפשר את אישור חוקי הנאשם. על פי ההסכמים הקואליציוניים, לגבי חוקי יסוד יש למפלגות בקואליציה זכות וטו. חוקי הנאשם גם הם חוקי יסוד, מאחר שהם משנים את חוק יסוד הממשלה. אלי אבידר, שהיה אמור להביא את חוקי הנאשם להצבעה בשבוע הבא על חשבון מכסות החוקים של יש עתיד (מאחר שסיעתו, ישראל ביתנו, לא מאפשרת לו מכסה משלו), נאלץ לראות את לפיד מתקפל בפני שקד, ולא מביא את החוקים לאישור ועדת השרים לחקיקה.

אבידר תקף את לפיד והבהיר שיעלה את החוק בכל מקרה, באמצעות מכסה של מפלגה אחרת התומכת בחוק, ככל הנראה הרשימה המשותפת. אם לפיד ומפלגות השמאל בקואליציה יתנגדו בהתאם למשמעת הקואליציונית, בכוונתו של אבידר לנהל קמפיין נגדם ולהאשים אותם בכך שיביאו לחזרתו של נתניהו לראשות הממשלה. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר