כרעם המתגלגל

ריכאד חיר א־דין הוא בן דודו של מחמוד חיר א־דין, הקצין הבכיר מסיירת מטכ"ל שנפל בקרב ושמו הותר לפרסום השבוע. "כל הסימפוזיון בקשר לפרסום השם כשמעורבים אישים פוליטיים, לא עושה עלי רושם. מילים יפות לא עושות עלי רושם, במיוחד באווירה של בחירות", אמר ריכאד ל"ישראל היום". בעבר היה ראש מועצת חורפיש, והיום הוא ממלא תפקיד בכיר בשירות המדינה.

עם פרסום השם, חזר הדיון על הדרוזים וחוק הלאום. "מי שחשב על הנושא יכול היה להעלות את זה גם לפני חודשיים, ויכול היה להעלות את זה גם בעוד חודשיים. אני לא רוצה לקשור את זה למשפחה".

הנתון המרכזי נוגע לתמיכה החד־משמעית כמעט מקיר אל קיר של הדרוזים, כולל הצעירים, במדינת ישראל. "עשו סקר, אמין לחלוטין, מיד אחרי האמירה של איימן עודה שקרא גם לדרוזים 'תזרקו את הנשקים'. הסקר מראה בצורה אבסולוטית כי כ־93 אחוזים מהעדה מתנגדים לאמירה של עודה ומחזקים את התפיסה שמדינת ישראל היא מדינה יהודית", אומר חיר א־דין.

"אף אחד לא רוצה שתהיה כאן מדינה אחרת. אני לוקח אותך לעבר היותר רחוק. אם היית שואל את אבא שלי, שנפטר כבר לפני שנים - הוא היה אומר לך שבשבילו מדינת ישראל זה חלק מהגאולה. הוא נולד ב־1930. סבי נלחם באל־עלמיין. הוא עבד כשומר בחברת מקורות ונרצח בידי מחבלים ב־1963. אבי התגייס בתחילת שנות ה־50. התפיסה שלו היתה שזאת המדינה שאותה צריך לשרת ולפתח.

"אני עוד מאמין במה שהם - הדור הקודם - האמינו. בן אחד שלי בסיירת מטכ"ל, השני טייס בחיל האוויר. התפיסה הזאת נשברה בדור הנוכחי - וזה בגלל חוק הלאום. 95 אחוזים מזדהים עם העיקרון של מדינת ישראל כמדינה יהודית. מזדהים עם מייסדי הציונות. אפילו מטעמים דרוזיים נטו. אבל חוק הלאום היה בשביל הדור הצעיר הנוכחי אצבע בעין כלפי אלה ששירתו בצה"ל".

ריכאד מזכיר הסכם שדוד בן־גוריון רצה לכרות עם הדרוזים עוד בשנות ה־30 של המאה הקודמת. הדרוזים, משיקולים מוטעים לדבריו, שגו ולא חתמו, "אבל מדינת ישראל היא חלק מהאבולוציה של הדרוזים".

אמירות כמו של עודה או של אנשי שמאל נרשמות אצל הדרוזים ופוצעות. "בשמאל אמרו על השוטר הדרוזי שנרצח בחדרה, שהוא נלחם בשביל מטרות שלא קיימות", הוא אומר.

מול החשש שחקיקה מפורשת לטובת הדרוזים תגרור גרסה דרוזית של "חוק השבות" מג'בל דרוז בסוריה ומלבנון, אומר ריכאד: "אני רוצה מדינת ישראל חזקה ולא זכות שיבה. לא יהיה דבר כזה". ובכל מקרה הוא מתנגד לחוק יסוד בנושא, ובמקום זאת תומך בעיגונה של מגילת העצמאות במסגרת חוק הלאום כפי שהוא.

כרעם המתגלגל

אלמנת אחד מהנרצחים באלעד צועקת על ראש הממשלה ומחרפת אותו בשיחת טלפון. כ־500 מתושבי אלקנה מתקוממים נגד בואו של נפתלי בנט ליישוב השבוע. אלו שני סימנים המעידים שמשהו פקע במעבה החברה הישראלית.

יו"ר הליכוד, בנימין נתניהו, מגדיר את כניעת הממשלה לדרישת רע"מ להמשך תמיכתה בקואליציה כ"מכירת חיסול של המדינה למועצת השורא". בכירים בליכוד טוענים שמדובר בהכרה בבנייה הבלתי חוקית במספר לא קטן של יישובים בלתי חוקיים ברחבי הנגב. בנט, בנאום בכנסת השבוע, רמז שמתרחש משהו מעין זה, אבל הממשלה שומרת על עמימות ולא חושפת מה באמת תקבל רע"מ בתמורה להמשך חברותה בקואליציה.

"המדינה נשמטת מתחת לרגלינו", אמר נתניהו בישיבת סיעת הליכוד. הוא מבטא את מה שמרגישים רבים בציבור, בייחוד בימין. יש תחושה שישראל בדינמיקה הרסנית. מנסור עבאס יודע לחשב שההישג שלו תמורת הישרדות הממשלה שווה עוד כ־150 אלף תושבים בדואים בנגב.

ההשוואה, במקרה הטוב, היא לתקופה שלפני פרוץ האינתיפאדה השנייה. "ישראל מאוד חזקה כלפי חוץ עם היכולות החדשניות של צה"ל", אמר בכיר בליכוד, "אבל מבפנים היא חלשה. ברגע שהערבים ראו שיהודים מעדיפים מוסלמים על פני יהודים אחרים הם זיהו בזה סימן להיחלשות החברה בישראל". כל יום מביא איתו עוד ידיעות על אלימות משתוללת. השבוע - השתוללות מטורפת בבית החולים הדסה.

גם החולשה שבבסיס הקונסטרוקציה הפרלמנטרית למניעת ממשלה בראשות נתניהו, דומה לאיתותי החולשה ששידרה ישראל בחודשים שלפני פרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000. אבל המצב הנוכחי חמור יותר. בתקשורת הזרם המרכזי לא תפסו כך את מאורעות שנת 2000. בכך נמנעה התרעת הציבור הישראלי. אבל דווקא בהנהגת צה"ל באותה עת היו מוכנים (הרמטכ"ל מופז וסגנו יעלון).

מתקפת הטרור באה בעקבות הנסיגה החפוזה מרצועת הביטחון במאי 2000 והמשא ומתן על חלוקת ירושלים והריבונות על הר הבית בקמפ דיוויד. דווקא הניסיון מרחיק הלכת של אהוד ברק להגיע להסדר קבע גירה אצל הפלשתינים וחיזבאללה תחושה שהיהודים על סף התמוטטות ("קורי עכביש"). היום המצב גרוע יותר, משום שהגורם המרכזי לאלימות הוא ערביי ישראל. כל הגורמים צופים שאם תהיה התפרצות מעבר למה שכבר קורה בשטח, האלימות תהיה חמורה הרבה יותר ממאורעות שומר החומות לפני שנה. "מה שהיה לפני שנה ייראה כמו טיול שנתי", שמעתי מגורם שצופה על הדברים מקרוב.

לא פלא שכל העולם הערבי לוחץ על רע"מ ועל הרשימה המשותפת לשמור על הממשלה. נתניהו הוא קו אדום מבחינת אחמד טיבי. מעניין למה. למי שלא היה ברור, לממשלה יש רשת ביטחון. זאת הרשימה המשותפת שכמה מחבריה תוקפים שוטרים, משמשים סייעני שטח לחשודים שהמשטרה מנסה לעצור, וכמובן חולקים כבוד למחבלים.

בינתיים רה"מ בנט מכופף ושובר את כל הכללים הפרלמנטריים, ובראשם עקרון הפרדת הרשויות. החוק הנורבגי מאפשר לבנט מבחינה טכנית לפטר חבר כנסת. מי שמע על דבר כזה. הכל בחסות השמאל הליברלי. על מפלגת המנהיג הדיקטטורית, יש עתיד, אין בכלל מה לדבר. אלה שחששו מהפיכת המדינה היהודית לקורי עכביש, תמיד הזהירו שהתהליך ילווה בהרס הדמוקרטיה.

מי יבנה, יבנה בית

מצד אחד, תוכן הודעת הווטסאפ הוויראלית שהקריא בני גנץ בישיבת סיעתו הוא נכון - מבחינת המסר. זו הצהרת כוונות לפירוק המדינה, להשתלטות אסלאמית. "יש לנו שטח בנגב בגודל גוש דן", נכתב בהודעה המאיימת, "מלא פחונים עם ילדים בדואים קטנים. מה תעשו? זה שטח פלשתיני בפועל. בא טרקטור אחד - אנחנו נשתמש בארגוני שמאל כמו שלום עכשיו ובצלם, שיפנו לשליט האמיתי במדינה (בג"ץ)... הגליל בעזרת אללה, גם שלנו". פרטי נדל"ן בהמשך. הבעיה היא שהטקסט לא נשמע אותנטי. כאילו קופירייטר מיומן לחץ על כל הטריגרים של מי שעוד נותר בו זיק של ציונות.

הבעיה היותר גדולה היא שההסכמות עם רע"מ לחזרתה לקואליציה הן גרועות יותר מהאיום שגנץ השמיע לחבריו. הביקורת של נתניהו, עם כל חומרתה, מתונה לעומת המשמעות הקטסטרופלית שהולכת ומתבררת. תוספת התקציב לג'סר א־זרקא לאות תודה על ההשתוללות בהר הבית היא שוד של עוד עשרות מיליוני שקלים, נוסף על 40 מיליון שכבר תוקצבו. אבל העיקר בנגב: מדובר בשינוי מדיניות האכיפה "עד להסדרת קבע", כפי שכותבת מנכ"לית משרד רה"מ החליפי, סיגל מורן. לא יינתנו צווי הריסה של בנייה לא חוקית עד 70 מ"ר. זה כפוף לבקרה. אבל האם מישהו רואה צוותי מודדים עטים על היישובים הבלתי חוקיים כדי לבדוק איזה מבנה להרוס ואיזה לא, בגלל חריגה? זה למעשה חשבון פתוח לכל הבנייה הבלתי חוקית.

לגנץ, שר הביטחון, יש תשובה לאזהרה החמורה שהשמיע מול סיעתו: הוא לא יישב בממשלה עם נתניהו, ושישרפו הנגב והגליל.

המקרה המוזר של ממשלה שבה יש אגפים פוסט־ציוניים, הוא אישור לאזהרה של צ'רצ'יל כשרוב השרים שלו, ביחוד החשובים והבכירים, לחצו לשבת עם אדולף היטלר למשא ומתן על שלום ולצאת מהמלחמה ב־1940. המסר שלו היה: אם נשב איתו לשולחן המו"מ כבר לא נוכל לקום. רע"מ אינם צוררים, כמובן. יש להם רק מטרות הפוכות מאלה של הציונות. אבל הדינמיקה של המשא ומתן רלוונטית.

בייחוד מעניין לצפות בשני דוגמני הציונות, צביקה האוזר ויועז הנדל. דוגמנים במובן הפשוט, שבמשך השנים הארוכות שהם נמצאים על הבמה הציבורית הם היו מודל של ציונות עכשיו. התמקדו בדיוק בסוגיות עקרוניות של הגשמת הציונות בימינו ושימור ישראל כמדינה יהודית. הם התמקדו בריבונות ובבנייה בגולן. האוזר התמקד גם במופרעות הביורוקרטית שמסכלת מדיניות ממשלתית. הנדל היה ראש המכון לאסטרטגיה ציונית. עכשיו הם התיישבו לשולחן ונדבקו לכיסא. לא ייתנו להם לקום מהשולחן עד שיגמרו לבלוע את כל מה שהניחו להם על הצלחת.

בתקופתו של גדעון סער כשר החינוך נאספו מבחנים בגיאוגרפיה של סטודנטים במוסד אקדמי איכותי. התגלה שרבים מהסטודנטים אינם מסוגלים לשרטט אפילו באופן כללי את גבולות הארץ; הם לא ידעו לשרטט גודל יחסי משוער של רצועת עזה. לא מעט מהסטודנטים לא ידעו אפילו למקם את רצועת עזה או את ים המלח על מפת הארץ. צריך לקוות שיועז הנדל עוד זוכר איפה הנגב ומה שטחה של מדינת ישראל.

כסף קטן

אם אביחי מנדלבליט לא היה בורח מעסקת הטיעון עם נתניהו, אפילו בלי להשאיר רתק לאחור, היינו היום עם ממשלת ימין, כנראה בראשותו של ישראל כץ. אבל התנאים המשפילים של העסקה, כמו גם ההתפתחויות השערורייתיות במהלך המשפט, הפכו את נתניהו לאיש של הליכוד לראשות הממשלה ללא עוררין. זה הפך לעניין של עיקרון. כץ עצמו תומך בנתניהו בנושא הזה ללא תנאי.

הנתונים הגבוהים של הכלכלה, כפי שפורסמו לפני שבוע, והנתון המדאיג של ירידה בצמיחה ברבעון הראשון של השנה - כפי שפורסם השבוע - מחזקים את כץ ונתניהו. הם מחזקים מאוד גם את הנוסטלגיה לנתניהו ולכחלון, וכמובן לצמד הזכור שטייניץ ונתניהו. 12 שנים של כלכלה צומחת, יציבה, מטפסת לדירוג העליון באשראי העולמי, ואינפלציה אפסית. בן אדם לוקח משכנתא והוא יכול לתכנן את ההלוואות לטווח של שנים.

נראה שאדי הדלק האחרונים של כלכלת כץ ונתניהו הספיקו עד העברת התקציב של ליברמן, שהיה אמור להיות ראש ממשלת הפנים והמשק. לפי הנתונים, כלכלת ישראל נמצאת באותו מסלול של כלכלת ארה"ב. צמיחה מהירה ביציאה מהקורונה שנעצרת בתוך כמה חודשים בגלל תוכניות תקציביות מנופחות בצורה מטורפת. הטענה היא שבישראל סופגים את פגעי הכלכלה העולמית עם עליות המחירים שלה, ובראשן הדלק. באשמת הנשיא ביידן, בעיקר.

נחזור למארס 2009. ממשלת נתניהו קיבלה כלכלה שנפגעה קשות כמו שאר הכלכלות בעולם מהמשבר הפיננסי האדיר של ספטמבר 2008. נזכיר - בארה"ב נוצר מיתון שנמשך כמעט עשר שנים, על סף שפל כלכלי. כלכלות באירופה עמדו בפני חורבן טוטאלי. כלכלה אחת חוזרת לצמיחה מהירה בתוך חודשים ספורים עוד ב־2009, וזוהי כלכלת ישראל. ביבי ויובל שטייניץ, בחיזוק סטנלי פישר, פעלו הפוך מכולם; במקום הזרמות של תקציבים למשק, תקציב מרוסן, פירוק הריכוזיות במשק, תוכניות למתווה הגז ועוד.

כץ גאה בשמירת דירוג האשראי בזמן המגיפה והחזקת אלפי עסקים קטנים בחיים. זה מה שהביא לצמיחה המהירה ביציאה. הוא נותן קרדיט גם לבני גנץ בנושא התקציב השוטף. הטעות של ליברמן ובנט היתה העלאת מסים ותקציב מנופח, שברובו נתפר בידי פקידי האוצר. אינפלציה ועליית מחירי נדל"ן הן לא אסון טבע. אי אפשר להגיד 'ככה זה בכל העולם'; בכל העולם היה שפל ובישראל לא. מישהו לא חשב מספיק. מישהו חשב שלהעביר תקציב זה הישג בפני עצמו.