סונטה זוגית לדו־קיום

בשנת 1999 הקימו מאסטרו דניאל בארנבוים וידידו פרופ' אדוארד סעיד את התזמורת הסימפונית "דיוואן מזרח־מערב", כ"פרויקט נגד הבורות", כפי שהגדיר בארנבוים. בתזמורת משתתפים נגנים מכל העולם, אך הדגש הוא על נגנים יהודים וערבים, ובהם פלשתינים, לבנונים, סורים, מצרים ועוד. מטרת התזמורת לעודד יצירה משותפת של אמנים ממדינות עוינות בסכסוך הישראלי־ערבי, וכן להופיע בכל אותן מדינות. "התזמורת הוקמה משום שחיוני להכיר את האחר ולהבין מה הוא חושב ומרגיש, בלי להסכים איתו בהכרח", אמר בארנבוים - ולא ידע (ואולי כן?) שהתזמורת שהקים תוביל גם ליצירת קשר מהסוג העמוק ביותר בין שניים מנגניה.

תכירו את עדי ובשארה הרוני. הוא פסנתרן ערבי מנצרת, היא כנרת יהודייה מרמת גן. המפגש ביניהם ב־2007 הוביל לזוגיות, אישית ויצירתית, שפרחה בברלין, המשיכה בברצלונה ובשנה האחרונה התמקמה בנצרת, ליד בית משפחתו של בשארה. אך שניהם בכלל לא מבינים מה הדרמה הגדולה: אולי זו התזמורת מקרבת הלבבות שבה הכירו, אולי אלו הערים הקוסמופוליטיות שבהן חיו ועדיין חיים ואולי זה שילוב של כל אלה, אבל הם מבהירים: "הזוגיות של ערבי ויהודייה היא לא אישיו מבחינתנו, ואף פעם לא היתה".

בכל זאת, נתקלתם בוודאי בתגובות סימפטיות פחות, בהרמות גבה.  

"אנחנו לא מרגישים שהזוגיות שלנו שונה כאן, כמו שלא הרגשנו שהיתה שונה בחו"ל. אולי זה מכיוון שכאשר הגענו לארץ, היינו כבר מנוסים ובזוגיות יציבה ובוגרת. אפילו לא חשבנו אם אנחנו מיוחדים או לא. גם המשפחות שלנו מקבלות אותנו כמובן כמו שאנחנו, והדבר היחיד שמיוחד הוא שפתאום רוצים לראיין אותנו".

למה חזרתם לנצרת, ולא לרמת גן או לתל אביב?

עדי: "חשבנו שהדבר הנכון יהיה לקחת קצת את הזמן ולחזור לארץ בתור סוג של מנוחה, וזו תחושה טובה. הרבה שנים לא גרנו ליד המשפחות שלנו. את רמת גן ואת תל אביב אני מכירה, ואני חושבת שנצרת היא מקום מרתק בשבילי - כי אחרי שחיינו בברלין ובברצלונה, ערים כל כך תוססות ומעניינות, הרגשתי שאני רוצה להיחשף וללמוד עוד תרבויות. נצרת מספקת לי ולנו חוויה חדשה". 

בשארה: "כמובן שרציתי להיות קרוב למשפחה שלי, אבל מה שהכי חשוב בנצרת זו קבוצת הכדורגל שלי, הקבוצה הכי טובה במזרח התיכון!"

כמו יד שלישית

בשארה, היום בן 34, נולד וגדל בנצרת והתחיל לנגן כבר בגיל 7. "איך ששמעתי פסנתר בפעם הראשונה, נדלקתי", הוא נזכר, "ומאז האש הזאת לא כבתה. הפסנתר והמוזיקה הם פשוט חלק מהגוף שלי, כמו עוד יד". בגיל 12 הוזמן בפעם הראשונה לנגן בחו"ל, בקונצרט בבריטניה. מאז ניגן על במות דוגמת קרנגי הול, וגם בבנייני האומה בירושלים. כחלק מלימודי המוזיקה עבר בגיל התיכון לפנימיית בית הספר למדעים ואמנויות בירושלים, שם נחשף לראשונה לחברים יהודים בני גילו. "החוויה היתה קצת קשה בהתחלה, אבל עם הזמן היא הפכה למעניינת ולמאתגרת", הוא נזכר, "הרגשתי שכל תלמיד בבית הספר מיוחד במשהו משלו, והחיבור בין כולנו יצר משהו מיוחד עוד יותר. בתיכון התחלתי לקבל קונצרטים, והמעבר למה שנקרא 'מוזיקאי מקצועי' פשוט קרה באופן טבעי".

עדי, בת 33, נולדה ברמת גן. גם היא התחילה לנגן בגיל צעיר. "כשהייתי בת 12 הגעתי ללנה מזור, שהיתה המורה הראשונה שבאמת כיוונה אותי כך שהרגשתי שזה יותר ממשחק או חוג, שזה עניין רציני יותר", היא אומרת, "כמו שבשארה אומר, זה מקצוע שבוחר אותך. אתה מתחיל לנגן בגיל שבו אתה לא מודע למה זה מקצוע או מה זו עבודה, אלא מתחבר לכלי כילד ופשוט ממשיך להתמסר לו ולמוזיקה".

לצד המוזיקה למדה עדי גם אנתרופולוגיה, משחק ואפילו את אמנויות הקרקס, "אבל תמיד חזרתי לכינור, לא יכולתי בלעדיו. כל מה שלמדתי בדרך הוסיף לגישה שלי לנגינה עוד רבדים ובעצם הרחיב את הפעילות היצירתית שלי. לימודי המשחק נתנו לי היבט אחר על הפרפורמנס עצמו, וגם על הגישה הטכנית לכלי ולעבודה של הגוף איתו. הרבה טכניקות מהמשחק עזרו לי בכל מה שקשור לחיבור שבין הופעה ויצירתיות".

אחרי החזרה לארץ ולנצרת, נולדו מתוך הזוגיות של עדי ובשארה שני פרויקטים תרבותיים שממלאים היום את זמנם. הראשון, שזכה לשם "מייד אין נצרת", הוא פרויקט שבמסגרתו מתקיימת בכל מוצאי שבת הופעה בעלת אופי שונה. "מדובר בפרויקט שכולל הקרנת סרטי קולנוע בליווי מוזיקה חיה, מחול מכל הסגנונות, קרקס ומוזיקה מגוונת", מספר בשארה, "בנינו 35 מופעים, וזה משהו שלא היה אף פעם בנצרת ואולי בכל המגזר הערבי. בשבת האחרונה הופיעו כאן מוזיקאים מברצלונה, ובשבת שלפני כן הופיע חליל אבו ניקולא, שהוא זמר ערבי ידוע מאוד". 

הפרויקט השני הוא ליווי מוזיקלי חי של סרטים קלאסיים, דוגמת "אורות הכרך" של צ'ארלי צ'פלין, שאיתו יופיעו ביום רביעי במסגרת פסטיבל הפסנתרים שיתקיים בשבוע הקרוב (23-20 בדצמבר) בתיאטרון ירושלים. במהלך הפסטיבל יקיימו בני הזוג מופע נוסף, "מרתון בטהובן לאור ירח", שבו ינגנו את סונטת האביב לכינור ולפסנתר. 

אתם כותבים את המוזיקה שאיתה אתם מלווים את הסרטים?

בשארה: "אנחנו מרכיבים אותה מקטעים שונים. מביאים וגם משנים יצירות מוכנות, אפילו את הכי קלאסיות, כמו בטהובן, ומתאימים אותן לסרט". 

"אורות הכרך" מספר על אהבתו של צ'פלין הנווד למוכרת פרחים עיוורת. מזכיר לכם את עצמכם?

עדי: "אני הרבה יותר חירשת מאשר עיוורת... אנחנו עושים מוזיקה לסרטים נוספים, למשל 'הנער' ו'הקרקס' של צ'פלין, או 'זריחה', סרט רומנטי מאוד של הבמאי הגרמני פרידריך וילהלם מורנאו. כל סרט שבחרנו מציג פן אחר מהזוגיות שלנו".

מה עושה הנגינה לזוגיות וליצירה שלכם?

עדי: "הנגינה שלי השתנתה מאוד. אני לומדת מבשארה כל הזמן, הוא מוזיקאי פנטסטי והאישיות שלו עוברת בכל דבר שהוא עושה במוזיקה. המעקב אחרי הדינמיות הזו בנגינה דורש ממני גמישות, ואני לומדת מזה המון על עצמי ועל הנגינה שלי".

כשמביטים בהם מנגנים יחד, ההתמסרות של שניהם לצלילים ממוססת את ההגנות; יוצרת משהו גדול מסך חלקיו, אבל פשוט ונכון. בפרפראזה על מילותיו של זמר שובה לב אחר: הוא פסנתר והיא כינור.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו