אתר ההנצחה בקיגאלי לרצח העם הנורא שבוצע ברואנדה בבני המיעוט הטוטסי, לפני 24 שנים, מזכיר מאוד את "יד ושם". הוא ממוקם בין גבעות מוריקות ויערות רגועים, המעבירים תחושת אידיליה מנוגדת באופן מוחלט לזוועה המחרידה המתוארת באתרי ההנצחה הללו.
יש רק שוני גדול מהותי בין שני האתרים: אתר ההנצחה בקיגאלי מהווה גם קבר אחים עצום. שרידי גופותיהם של כ־250 אלף איש ואישה - כרבע מאלה שנרצחו במהלך 100 ימים בלבד לפני כרבע מאה - קבורים במתחם האתר. המוזיאון לרצח העם הרואנדי ממוקם בלב זירת הרצח, ולא במרחק אלפי קילומטרים ממנה. מבצעי רצח העם ברואנדה גם לא מצאו לנכון לחסל בשיטתיות חולנית את הראיות לפשעים שביצעו. גם לא היה להם זמן לכך. הם הובסו בעיצומה של אורגיית המוות שהם תכננו מראש בקפידה, וחלקם ברח למקומות מסתור מעבר לגבול - שם הם עד היום.
שלשום בבוקר נערך באחד מחלקיו של אתר ההנצחה טקס אזכרה מרגש ביותר לרגל יום השואה הבינלאומי. מארגני הטקס, הנערך זו השנה הרביעית ברציפות, הם שגרירות ישראל באתיופיה, האמונה עדיין גם על הקשרים עם רואנדה, שגרירות גרמניה בקיגאלי ונציגות האו"ם המקומית.
סגנית השגריר הישראלי, טל בן־ארי, נשאה נאום מרגש על קורות משפחתה בשואה ותהתה אם היא עצמה, לו היתה חיה באותם ימים, היתה יורדת למחתרת או מעמידה פנים כאילו דבר אינו קורה. חלקו המרגש ביותר של הטקס היה דו־שיח בין הסופרת הגרמנייה הצעירה שרה שטריקר, שבחרה לגור בישראל, לכותבת־יוצרת הרואנדית אודיל גאקירה קאטזה, שהעלו קווי דמיון בין דרך השמדת היהודים באירופה לחיסולם השיטתי של בני המיעוט הטוטסי, שהגיע לשיאו ב־1994. לדוגמה, היהודים הוצגו על ידי הנאצים כעכברושים; הטוטסי היו "מקקים" בלשון התעמולה של ממשלת הרוב מבני ההוטו.
דברים רבים קושרים בין רואנדה וישראל, מעבר להיסטוריה הזוועתית ולטראומה העמוקה שחוו שני העמים.
אך דומה כי בישראל זכתה רואנדה לתשומת לב רק לאחר ששמה נכלל ברשימת "המדינות השלישיות", שאליהן אמורים להיות מורחקים אלפי מהגרים לא חוקיים שהגיעו לישראל, בעיקר מאריתריאה ומסודאן. סיפורי אימה של קומץ מורחקים שכבר הועברו לרואנדה לפני כמה שנים הפכו לתחמושת בידי מתנגדי ההרחקה, המציירים את רואנדה כמדינה מסוכנת, המתעמרת במורחקים, שוללת מהם מסמכים, גוזלת מהם כספים ומאלצת אותם לעזוב את שטחה - ולהפקיד את חייהם בידי מבריחי אדם, ולעיתים קרובות בידי המוות. "אתמול בערב", סיפר לי בתום הטקס הונורה גאטיירה, מנהל אתר ההנצחה לרצח העם, "התקשר אלי חבר מתל אביב ושאל אותי: זה נכון מה שאומרים לנו, שרואנדה מסוכנת למגורשים, שחייהם בסכנה שם?"
חוצות עיר הבירה של רואנדה, קיגאלי
ומה ענית לו?
"שאחרי כל מה שעברנו, אחרי הניסיון הנורא שהיה לנו עצמנו, הטענות שרואנדה מסוכנת לאפריקנים שבאים אליה הן דמיוניות. למדנו מה זו הומניות, ולא נוכל לסבול מצב שבו אנשים שמגיעים אלינו יחיו בתנאים לא טובים".
נציג רשמי שנכח בטקס הגיב על הטענות במילים ברורות יותר: "הסיפורים על סכנת חיים שנשקפת ברואנדה למורחקים מישראל הם שקרים. סיפורי בדיות. צריך להבין: המשכורת החודשית הממוצעת ברואנדה היא 300 דולר. המורחקים היו רגילים להרוויח בישראל הרבה יותר. אז מבחינתם זו ירידה ברמת החיים. לכן, הם ממשיכים מכאן הלאה ומנסים את מזלם להגיע לאירופה, שם הם יוכלו ליהנות שוב מרמת חיים גבוהה יותר. אחרים חוזרים לאריתריאה או לסודאן. הם עוזבים מרצונם. אלו אינם פליטים מסכנים, אלא מהגרי עבודה. פליטים אמיתיים, שמגיעים לכאן, שמחים להישאר פה. רואנדה זו לא אפריקה. זו מדינה שונה מאוד - מסודרת, נקייה, בטוחה ביותר, מלאה אנשים הגונים שעומדים במילתם. נכון שיש כאן בעיית תעסוקה, ושיעור האבטלה הוא כ־16%. אבל מי שרוצה לעבוד מסתדר, ואיש אינו גווע כאן ברעב. הממשלה דואגת לכך שאנשים יטפחו סמוך לבתיהם גינות ירק, כדי שיוכלו לספק לעצמם מזון בריא בסיסי".
לא חולמים על אירופה
אין דבר פשוט וקל יותר מלהעלות אסוציאציות שואתיות בנוגע לרואנדה, כפי שנעשה במסגרת הקמפיין למניעת הרחקת מסתננים למדינה. רואנדה נצרבה בתודעה הקולקטיבית שלנו כגיהינום עלי אדמות בגלל רצח העם הנורא שבוצע כאן - רצח העם האכזרי והנרחב ביותר, עד כה, בעידן שלאחר תום המלחמה הקרה; רצח עם שאירע לעיניה של הקהילה הבינלאומית, שלא נקפה אצבע כדי למנוע אותו. בריחת משקיפי האו"ם מרואנדה בעיצומם של מעשי הטבח החייתיים מסמלת עד היום את נכותו המובנית של הארגון בעיתות חירום. העבר הנורא ההוא מאפשר להפיץ סיסמאות כ"גירוש לרואנדה = מוות", ולגרום לאנשים להאמין בהן.
אלא שההפך הוא הנכון: רואנדה עברה ב־24 השנים האחרונות מהפכה של ממש. תהליך פיוס פנימי אפשר לרואנדים להתגבר על השנאות והמתחים, על הטינה והרצון לנקום - והפך אותה, באופן יחסי, לאי של ביטחון ויציבות.
מאות אלפי פליטים, שברחו מרואנדה מאז תחילת רדיפות בני המיעוט הטוטסי, שבו בשנים האחרונות למולדתם ונקלטו בה. ביום האחרון לשנת 2017 ביטל האו"ם רשמית את מעמד הפליטים לאזרחי רואנדה. מעבר לכך, רואנדה הפכה מוקד לקליטת פליטים ממדינות אחרות: יותר מ־173 אלף פליטים - רובם מבורונדי ומהרפובליקה הדמוקרטית של קונגו השכנות - מצאו מקלט על אדמת רואנדה. "עבור הפליטים הללו", אומר אחמד באבא פאל, נציג סוכנות האו"ם לפליטים ברואנדה, "ניסיון להגיע לאירופה אינו חלום כלל. הבעיה המרכזית שמפניה הם נמלטו היתה חוסר ביטחון אישי: בריחה מרדיפות או מהפרת זכויות אדם. הם בכלל לא חושבים להמשיך לאירופה כדי ליהנות מחיים טובים יותר. זו הסיבה לכך שרובם נשארים כאן, בתקווה שהמצב ישתפר בארצות שמהן באו. עד כה רואנדה היא מקום בטוח לפליטים. מצבם טוב. הממשלה אחראית להעניק להם ביטחון, לא תעסוקה. בכל הקשור לתעסוקה, העדיפות הראשונה של הממשלה היא כמובן לאוכלוסייה המקומית. אנחנו מדברים על פליטים ולא על מהגרי עבודה". ההבחנה הזו היא, מן הסתם, גם ההסבר העיקרי לכך שרוב המורחקים מישראל שהגיעו לרואנדה העדיפו להמשיך הלאה, ולא להישאר כאן.
"סכנה? היינו שומעים על זה"
קבוצה נוספת של זרים התחילה להגיע לאחרונה לרואנדה: מדובר במהגרים שניסו להגיע לאירופה, ודרכם לשם נחסמה בלוב. לנוכח המצב הקשה במחנות המהגרים במדינה זו - התעמרות, התעללות, מכירה לעבדות, אונס - החליט האיחוד האירופי להעביר לרואנדה כ־30 אלף איש. אם גם ברואנדה חייהם היו בסכנה, האירופאים לא היו בוחרים באופציה זו. אך נראה שרק המורחקים מישראל נתקלים בסכנת חיים באחת המדינות הבטוחות ביותר באפריקה.
"רואנדה היא מדינה קטנה למדי", אומר לי עיתונאי מהיומון "איג׳יהה" ("זמן"), הנפוץ ביותר ברואנדה, "אם דברים נוראים היו קורים לאפריקנים שהגיעו מישראל - שוד, מעצרים, רשתות מבריחים - היינו מדווחים על זה. בינתיים שמענו רק על הסכם לכאורה בין ממשלות ישראל ורואנדה, שממשלת רואנדה מכחישה את קיומו, ועל ההפגנות בתל אביב נגד ההסכם".
דידיה רוטאגונגירה, בן 34, נולד בבורונדי השכנה. הוריו, בני המיעוט הטוטסי, ברחו ממולדתם כבר בסוף שנות ה־50 של המאה הקודמת. לאחר שהמדינה הכריזה על עצמאותה, המתח בין המיעוט הטוטסי להוטו - בני קבוצת הרוב - עבר לפסים אלימים. בתחילת שלטונם ברואנדה טיפחו הבלגים את הטוטסי, שנחשבו עשירים ו"מפותחים גזעית" יותר, על חשבון ההוטו. לקראת סיום שלטונם הפכו הבלגים את הקערה על פיה, וקידמו את בני ההוטו לעמדות מפתח. ההוטו החלו לנקום בטוטסי על עשרות שנות אפליה מצידם של הבלגים.
משפחתו של דידיה שבה לרואנדה כמה חודשים לאחר שהושם קץ לרצח העם, באמצע שנות ה־90.
שגריר גרמניה ברואנדה וסגנית שגריר ישראל באתיופיה, טל בן־ארי, מניחים זר בטקס לציון יום השואה הבינ"ל // צילום: אלדד בק
"הוריי תמיד אמרו שיום אחד נחזור למקום שממנו באנו. הם לא רצו להיות פליטים. ברגע שהם ראו שאחרים מתחילים לשוב לרואנדה, הם אמרו שאין כל סיבה שנישאר בבורונדי. הם שמעו סיפורים על בני משפחה שנרצחו, רצו לראות מי נשאר בחיים ולקבור את המתים שהיה אפשר לאתר".
כיום דידיה עובד באתר ההנצחה לרצח העם. "מה שקרה כאן שינה מאוד את ראיית רואנדה בעיני העולם", הוא מסביר, "אידיאולוגיה של הפרדה ושנאה גרמה לכל מה שקרה כאן. מעציב שאנשים בעולם עדיין רואים את רואנדה כמדינה שבה אנשים הורגים אחד את השני. רואנדה היום נבנית מחדש. קמנו מהאפר. אנחנו עוזרים לאנשים לזכור את מה שקרה, אבל גם לקבל אחריות לעתיד ולמנוע מהעבר לחזור על עצמו.
"העובדה שרואנדה מקבלת היום פליטים היא שינוי עצום", הוא מדגיש, "הרואנדים חשים אמפתיה רבה כלפי הפליטים. הם מבינים מה זה להיות פליט. הם רוצים שאלו שסבלו ימצאו מקום מקלט טוב, שבו ירגישו בטוחים. מה שרואנדה עברה ב־24 השנים האחרונות זה נס. אתה רואה משפחות של רוצחים חיות לצד משפחות של נרצחים, ילדי רוצחים מתחתנים עם ילדי קורבנות. זו מציאות כמעט בלתי נתפסת. ההנהגה מילאה תפקיד חשוב בכך שהראתה לאנשים שהם יכולים לחיות יחד, למרות מה שקרה, ושאם הם רוצים לחיות טוב יותר, הם צריכים למצוא את מה שמאחד אותם ולא את המפריד. כשאני חושב על הזהות שלי אני לא חושב במונחים של שייכות אתנית, אלא במובן של זהות רואנדית. אני לא חושש שאיאלץ לברוח מכאן בעתיד".
היתה ברירה?
עמדתה הרשמית של ממשלת רואנדה היא שלא נחתם כל הסכם חשאי עם ישראל על קליטת המורחקים. "מדיניותה של רואנדה ביחס לאפריקנים המחפשים בית, זמני או קבוע, היא מדיניות של דלת פתוחה", אומרים במשרד החוץ המקומי.
גורמים אחרים מדברים על היערכות לבנות בתים שבהם ישוכנו המורחקים, שלא יהיו בעלי מעמד של "פליטים" אלא יקבלו אשרות שהייה. הרשויות ברואנדה שומרות על חיסיון קפדני בכל הקשור לתנאי המעמד שיקבלו המורחקים. ההערכה היא שלא יישארו ברואנדה אלפי מורחקים; רבים מאלו שהגיעו לכאן בעבר העדיפו להמשיך למקומות אחרים, בכלל זה לחזור גם לארצות מוצא מסוכנות כאריתריאה וכסודאן.
במשרדי סוכנות הפליטים של האו"ם אומרים כי ב־2014 ו־2015 פנו אליהם 29 מורחקים אריתריאים וסודאנים, שביקשו להכיר בהם כפליטים ולקבל מקלט. הם הקימו מאהל מחאה מחוץ למשרדי הסוכנות, בטענה שנותרו ללא כסף לשלם עבור מגורים או מזון.
"הענקנו להם במשך תקופה קצובה סיוע כספי מינימלי", מפרטת עובדת בכירה בסוכנות, "בין השאר, להרמת מיזמים עסקיים קטנים. חלק הצליחו, חלק לא. הבהרנו להם שאנחנו לא יכולים לתמוך בהם לאורך זמן. שלחנו אותם לרשויות, והם קיבלו מסמכים של פליטות זמנית לשלושה חודשים, מסמכים שלא חודשו עם תום התקופה הזו. 7-6 מתוכם נמצאים ברואנדה עד היום.
"הוועדה הלאומית לקביעת מעמד פליטות טרם החליטה לגבי המעמד שלהם", היא ממשיכה, "שמענו דיווחים שחלקם ניסו להגיע לאיטליה. מדובר בדיווחים בעיתונות, בשמועות, אין לנו אישור לכך. המידע היחיד שיש לנו הוא מאלו שפנו אלינו. לפי דבריהם, הם לא קיבלו את מלוא סכום הסיוע שישראל הבטיחה להעניק להם בתמורה לעזיבתם. חלקם הוציא את כל הכסף שקיבלו לאחר יום של שהייה במלון. אין לנו אישור לכך. חלקם אומרים שמסמכי הזהות שלהם נלקחו מהם בנמל התעופה".
ממשלת רואנדה הבהירה שהיא לא תקבל מישראל אנשים שחויבו לעזוב. "האם יש סיבה להאמין שכפו עליהם עזיבה?" אני שואל את עובדת סוכנות האו"ם. "לפי מה שהם סיפרו, הם היו במחנה מעצר (חולות; א"ב)", היא ענתה, ״והוצגו בפניהם שלוש אפשרויות: הראשונה, להישאר לנצח במעצר; לחזור לאריתריאה או לסודאן, היכן שציפו להם רדיפות וגרוע מזה; והעברה למדינה שלישית. מול הברירה הזו אני לא בטוחה שאפשר לדבר על בחירה מרצון. זה פתוח לפרשנות אם יש כאן בחירה חופשית או כפייה, לנוכח האפשרות של החלטה אם להעביר את החיים במעצר, או לחזור למדינה שבה חייך בסכנה.
"אנחנו שואלים את הרשויות ברואנדה מה המעמד שלהם, ולא מקבלים תשובות", ממשיכה עובדת סוכנות האו"ם. ״הממשלה הרואנדית צריכה להבהיר מה המעמד שלהם. לדברי חלק מאלה שפנו אלינו, היו מקרים שעצרו אותם כי לא היו להם מסמכים. אין לנו סיבה לא להאמין לכך שלקחו מהם מסמכים, או לחשוב שהם השמידו את המסמכים שלהם. כדי להיכנס לרואנדה, אין מצב שהם לא עברו ביקורת דרכונים. האם נלקחו מהם המסמכים? מדוע? צריך לשאול את הממשלה. הרי אין בזה היגיון".
לפי סוכנות האו"ם, מבין הבודדים שנותרו ברואנדה לאחר שביקשו מקלט, כמה עובדים בחוות באזורים כפריים, אחרים חיים בערים, בתנאים דומים לאלה של שאר הרואנדים, "לפעמים פחות".
"אנחנו לא יודעים כמה אנשים הגיעו מישראל לרואנדה או כמה אנשים נשארו ברואנדה", מדגישה עובדת האו"ם, "אחרי 2015 לא היו אלינו פניות נוספות. האם הם הפסיקו להגיע? האם הם המשיכו למקום אחר? האם מנעו מהם להגיע אלינו? אנחנו לא יודעים.
"ממשלת רואנדה נוקטת צעדים משמעותיים להילחם בתופעה של מבריחי אדם. המשטרה המקומית עובדת על כמה מקרים כאלו, בעיקר של הברחת אזרחים מבורונדי לאמירויות המפרץ. זה נושא שמטפלים בו כאן ברצינות. אין לנו מושג אם יש רשתות מבריחים, שמטפלות במיוחד באנשים שמגיעים מישראל. אין לנו מידע על ניסיונות להוציא את הפליטים, שנמצאים כאן, לאירופה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו