ספק אם יימצאו רבים שיידעו, ספריו של מי מבין הישראלים החיים הודפסו ברחבי העולם במספר העותקים הגדול ביותר. מרבית הקוראים יגיבו בוודאי באופן אוטומטי ויהמרו על עוז או גרוסמן - ויטעו. הסופר העונה על ההגדרה גר בבניין רב־קומות בנתניה, ואפילו שכניו לא מודעים לתהילתו הספרותית חובקת היבשות.
לגיבור החידה קוראים אדוארד טופול. הוא אינו מוכר לקורא העברי משום שספריו, אשר נכתבו כולם בשפה הרוסית, מעולם לא תורגמו לעברית. אלא שזה לא ממש מפחית מן היבול הספרותי שלו - שמונה עשרות של רומנים, מחזות ותסריטים לקולנוע. ספריו פורסמו במיליונים רבים של עותקים ותורגמו ל־18 שפות.
לאחרונה, באביב 2017, הסופר בן ה־79 עלה סוף־סוף לארץ. מדוע סוף־סוף? כי את האשרה ליציאה לישראל הוא קיבל משלטונות בריה"מ עוד בשנת 1978, אך בדרך העדיף לנשור - בדומה להרבה יהודים אחרים - לאמריקה. לטופול יש הסבר לכך, והוא לא קשור לשיקולים חומריים.
"בשנות ה־70 של המאה הקודמת היה לי חשוב לספר לאמריקנים, לבריטים ובעצם לכל העולם, מהי המפלצת הסובייטית, איך היא נראית מבפנים ואיזה עוול היא עושה לאנשים החיים בתחומה, ובפרט ליהודים. הבנתי שלעשות את זה אוכל רק ממרומי הבמה המרכזית, מארה"ב. ישראל היתה אז הרבה יותר חלשה ממה שהיא היום, והאפשרות שלה ללחוץ על האימפריה האדומה היתה מינימלית".
האם באמת יכולת לחדש משהו לציבור האמריקני, שכבר ידע באותן השנים דבר או שניים על מהותה של בריה"מ?
"בארה"ב רק שכבה דקה של מומחים ידעה את טיבו של המשטר בבריה"מ. נכון שתיאורי המשטר הקומוניסטי, למשל אלו של אלכסנדר סולז'ניצין, כבר הגיעו למערב לפניי, אבל מי הכיר אותם? הנגשתי את המציאות של בריה"מ לקורא ההמוני. הפכתי לסופר הראשון שכותב ברוסית, ושספריו יצאו בכריכה רכה - משמע במיליוני עותקים - בהוצאות לאור שמכוונות לציבור הרחב".
קולה של ההגירה
הוא נולד בשנת 1938 בעיר באקו שבאזרבייג'ן הסובייטית. במלחמת העולם השנייה שהה בסיביר, ואחריה עבר עם משפחתו לאוקראינה. את קסם הכתיבה גילה בגיל צעיר, והחל לפרסם כתבות בעיתונים שונים. בשנות ה־60 בחר סופית להפוך את הכתיבה למקצוע.
רומן המתח "כיכר אדומה" שכתב בשנת 1983, ועוסק בתככים בצמרת השלטון בקרמלין, היה לרב־מכר עולמי. בתוך שלושה חודשים הספר תורגם ל־16 שפות. בבריטניה לבדה פורסמו עליו ביקורות משבחות ב־30 העיתונים המובילים. בין היתר, הושווה לג'ון לה־קארה, ואף נכתב שבהבנתו ובהיכרותו את המציאות הסובייטית הוא עולה על לה־קארה.
ההצלחה לא סחררה את טופול. רגליו נשארו על הקרקע. נפתחה בפניו הכניסה לברנז'ה האמנותית של ניו יורק, אך היא לא קסמה לו. חיי הזוהר של כוכב ספרותי מצליח לא דיברו אליו. אפילו כשסרטו התיעודי "החצוצרן מרוסיה" זכה לפני כשש שנים בפרס הראשון של פסטיבל הקולנוע הנחשב ביוסטון, לא נסע לטקס.
הוא ראה את עצמו כמייצג של מיליוני היהודים הסובייטים, ואת התיעוד של גורלם - בבריה"מ, במהלך ההגירה לארה"ב ובמקומם החדש בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות - ראה כחובה של ממש. ארבעה רומנים שתיארו בצבעים עזים את התהליך ההיסטורי של עזיבת היהודים את בריה"מ והתאקלמותם באמריקה - הפכו את טופול ל"קול" של גל ההגירה הזה. מפתיע שגם בשיא פרסומו העולמי של טופול, כשהביקורות המפרגנות על יצירתו הופיעו ב"ניו יורק טיימס", ספריו לא ראו אור בעברית.
"תועמלן אמריקני"
נפילת המשטר הקומוניסטי בבריה"מ פתחה פרק חדש בחייו של טופול. אם עד אז הוא היה בעיני הרוסים "תועמלן אמריקני", מהגר ש"משחיר את המציאות הסובייטית" וסופר אסור, הרי הכל התהפך כמעט בן־רגע. מדמות מגונה הוא הפך בארץ הולדתו לכוכב, לסופר מבוקש, לאחד שהצליח במערב. התהילה האמריקנית תורגמה לתהילה רוסית. ספריו, שהיו אך לפני כמה שנים מחוץ לתחום, הודפסו במיליוני עותקים, רובם באופן פיראטי, בלי שהסופר ראה ולו חלק קטן מן התקבולים ממכירתם.
רוסיה שלאחר הקומוניזם היתה רעבה לספרים, שאפילו הפשע המאורגן שלח את זרועותיו לעסקי ההוצאה לאור, וכל הניסיונות של טופול להילחם במהדורות הפיראטיות עלו בתוהו. המכירה ההמונית של ספריו, שנערמו בדוכני רחוב ובפתחי תחנות רכבת תחתית, הביאה לכך שהפך לאחד הסופרים המוכרים ביותר במדינה.
בשנת 2004 הרומן "כיכר אדומה" עובד לסדרת טלוויזיה רוסית, וגם ספרים נוספים של טופול הפכו לסרטים. בתקופה זו בלט טופול לא רק בזירה הספרותית. זכורה במיוחד השערורייה שקמה כשפנה מעל דפי עיתון נפוץ לאוליגרכים ממוצא יהודי והאשים אותם בעשיית הון על גבם של הרוסים הפשוטים. היו שחשבו כי הפנייה נגועה באנטישמיות, וגם אם טופול לא התכוון להרע, דבריו סייעו לקבע דעות קדומות נגד היהודים.
טופול: "נדבקתי בז'בוטינסקי בחודשים האחרונים, אחרי עלייתי ארצה". זאב ז'בוטינסקי // צילום: מכון ז'בוטינסקי בישראל
היום טופול מספר שבזמנו שאל את ברזובסקי, האוליגרך הכל־יכול של תקופת ילצין, מדוע כל האוליגרכים ברוסיה יהודים. בתשובה טען ברזובסקי שהם מנסים לתקן את המצב הזה ולהעמיד בחזית אוליגרך רוסי. כך או כך, טופול עצמו היה לא פעם מטרה להסתה אנטישמית, במיוחד באינטרנט הרוסי. עכשיו כל זה, כאמור, מאחוריו. "עזבתי את רוסיה, היא כבר לא מעניינת אותי. זוהי ארץ חסרת חיים, ואין לה תקנה", מסכם הסופר שלא מסתיר את היחס החיובי לישראל. הוא מתעמל בכל בוקר בחוף הים של נתניה, ונהנה מכל רגע בשגרה שיצר כאן. אחרי ההתעמלות מתיישב לכתוב, ומקדיש לכך שעות ארוכות.
טופול אינו מחכה להשראה, הוא יוצר אותה בעבודה קשה: בתקופה האמריקנית של חייו נהג לכתוב במשך 14 שעות ביממה. מספר שעות העבודה אולי פחת, אבל הוא ממשיך להקדיש את כל כולו לכתיבה. טופול לומד להכיר את ישראל, ובעינו החדה הוא מבחין בעיקר באנשים: "יש בישראל כמות בלתי נגמרת של בני אדם מדהימים. אתה מוצא אותם בכל מקום, החל מתור בחנות מקרית או ברחוב. כולם דואגים, חמים ומרעיפים אהבה. רופא אחד אפילו סירב לקבל ממני תשלום כי אני עולה חדש, ולעולים, כדבריו, צריך לסייע ככל האפשר".
רבים מהישראלים דוברי הרוסית מכירים את הספרים של טופול. הוא פוגש קוראים נאמנים כמעט בכל מקום, ויש בהם כאלה שמייחסים לרומנים שכתב את הדחף הראשון לעזוב את בריה"מ. אולם, המגע האנושי אינו גורם לו לפספס את הרבדים העמוקים יותר, שלפעמים מוסתרים מהעין במרוץ החיים היומיומי.
"ישראל היא ארץ מיוחדת, ארץ הקודש. הרגשתי זאת כבר כשביקרתי כאן בפעם הראשונה בשנת 1979. באתי לאחותי שגרה בגילה בירושלים, אז רק נבנו בשכונה הזאת בתים ראשונים. קמתי בבוקר ויצאתי החוצה לכיוון בית לחם. סביבי היו טרסות חקלאיות עתיקות שהתמלאו בעשב, ופתאום ראיתי עליהן את אבותיי. ממש ראיתי אותם, תאמינו או לא. זאת היתה חוויה עוצמתית שאני נושא עימי מאותו רגע. דרך הקרקע הרגשתי ברגליים שהשורשים שלי צומחים מכאן. אין שום דבר דומה להרגשה הזאת. אני לגמרי מאושר לחיות בישראל".
בדרך להוליווד
כיום טופול שופע רעיונות חדשים, וכולם נוגעים להיסטוריה יהודית. נדמה שהוא שמח לחזור לשורשים ולזהות הראשונית והמודחקת שלו, אותה זהות שנשארה בצד כשאימץ בגיל צעיר מאוד את שמו הנוכחי, הרי טופול הוא שם עט שהשתרש. שם משפחתו האמיתי של הסופר היה טופלברג, אבל הוא נשמע יהודי מדי, זר מדי לאוזן הסובייטית.
בערב שלפני פגישתנו, הגה רעיון לסרט תעודה על גבורת החיילים היהודים בכל החזיתות במלחמת העולם השנייה. לטענתו, חלקם של היהודים בניצחון על הנאצים כמעט לא ידוע, ואת העוול הזה צריך לתקן. לפני שנתיים, כאשר קרא את הספר האוטוביוגרפי של הרב ישראל מאיר לאו, ונחשף לראשונה לסיפור ההישרדות של הרב כילד במחנה הריכוז בוכנוואלד, נדהם והחליט שצריך לעבד אותו לבני נוער.
כך נולד עוד רעיון מאתגר - לספר את קורותיו של הילד לוליק בגיהינום הנאצי מנקודת הראות של ילדים ובאופן שיתאים לילדים, וטופול עובד עליו כעת. במקביל, הולך ומתבשל תסריט קולנועי על המאבק לשחרור היהודים הסובייטים, אשר התנהל החל משנות ה־60 של המאה הקודמת על ידי אסירי ציון בבריה"מ, ונתמך על ידי דעת הקהל היהודית בארה"ב ובישראל.
אם לא די בכל אלה, טופול מתכנן לכתוב רומן על ז'בוטינסקי הצעיר, שיהיה לגולת הכותרת של יצירתו. מדוע דווקא ז'בוטינסקי? אמנם, גם הוא היה יהודי יליד רוסיה, כמו הרבה מגיבוריו של טופול, אבל הציונות עוד לא כיכבה בסיפורים שיצר.
"נדבקתי בז'בוטינסקי בחודשים האחרונים, לאחר עלייתי ארצה. קראתי את הרומן שלו 'חמשתם', סיפור מדהים על צעירים יהודים באודסה של תחילת המאה העשרים. סגנון הכתיבה של ז'בוטינסקי מלא בכישרון, קראתי והתמוגגתי מתענוג מכל מילה. כשגמעתי את הספר, עלה הרעיון למזג בין העלילה של 'חמשתם' לבין חיי ז'בוטינסקי, הרי הוא פעל באותה תקופה באותו מקום. אני מוקסם מן הקונפליקט, מן הסכסוך הפנימי שהיה יכול להיוולד במפגש הדמיוני של ז'בוטינסקי הצעיר עם מארוסיה, הגיבורה היפהפייה של 'חמשתם'.
"המשיכה הפיזית לרוסייה הצעירה מול רעיון העל של העיתונאי היהודי הצעיר להקדיש את חייו לעם היהודי. איזה יסוד ינצח בו? על מה יוותר? למה יבחר להתמסר - לאישה, שמסמלת את רוסיה שבה נולד, או למשימת חייו היהודית? זה כל כך תפס אותי, שאשתי מתלוצצת שז'בוטינסקי ממש גר איתנו עכשיו".
טופול משוכנע שהגישה הזאת - הפיכת ז'בוטינסקי לאיש בשר ודם, לצעיר בעל תשוקות והתלבטויות - תסייע להחיות את דמותו המיתולוגית של ראש בית"ר, תגרום לצעירים של היום להזדהות איתו ולהבין שז'בוטינסקי הוא הרבה יותר משלט רחוב.
הוא אפילו מעריך שבשלב הבא ספרו על ז'בוטינסקי יהפוך לסרט הוליוודי על "חבורת צעירים רומנטיים שמקימים מדינה", ובו גם דמויות נוספות יירדו משלטי הרחובות לגובה העיניים של הצופה - דיזנגוף וסוקולוב, בורוכוב וטרומפלדור. "אני חייב לעשות את זה", מסכם טופול בנחישות. ואם לשפוט בהסתמך על זיק עיניו ורוחו הצעירה, אין ספק שזה יקרה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו