הלב עם חמאס, הראש עם ישראל

ביציאה מהבר של מלון אינטרקונטיננטל, אחד ממקומות הבילוי החביבים על בכירי חמאס, שמעתי עברית בפעם היחידה בביקורי בקטאר. שני אנשי עסקים שהמתינו למונית ודיברו ביניהם בשקט, והיו קצת נבוכים כשאורח לא צפוי חייך לעברם.

זה היה מבט חטוף של ממתיקי סוד, אבל סוד גלוי: ישראל נוכחת בקטאר הרבה יותר מכפי שנראה לעין. לא רק בקשרים הדיפלומטיים והמודיעיניים שמאחורי הקלעים, אלא גם בקשרים הכלכליים. בטכנולוגיה, בחקלאות, במסחר. "אל תתרגש מזה יותר מדי", הבהיר גורם מקומי. "אנחנו עובדים עם כולם".

האסטרטגיה הזאת - "עובדים עם כולם" - מסבירה כנראה את המעמד המיוחד שצברה לעצמה קטאר בשנים האחרונות. מצד אחד שותפה של איראן, חמאס וטורקיה, מצד שני מקיימת קשרים הדוקים עם המערב ועם ישראל. רק השבוע פורסם כי שליט המדינה, האמיר תמים בן חמד אל־ת'אני, ייצא לטהרן ואחר כך ידלג בין בירות אירופה, בניסיון לקדם את החתימה על הסכם הגרעין המחודש - עדות נוספת לעוצמה שצוברת המפרצית הקטנה.

זה קרה בזכות יכולת ניווט גיאו־פוליטית מרשימה שהחלה בתקופתו של האמיר האב, שייח' חאמד, וממשיכה אצל בנו שירש אותו בשלטון לפני כמעט עשור. בדרך אמנם איים החרם שהטילו עליה סעודיה והאמירויות לרסק את קטאר, אבל היא יצאה ממנו חזקה מתמיד. כיום, בזכות הזינוק החד במחירי הנפט והגז, יכולה קטאר לעשות כמעט ככל העולה על רוחה, בכל תחום. וזה בדיוק מה שהיא עושה.

המקומיים הם בעלי הבית

העוצמה הכלכלית - מקום 7 בעולם בתוצר לנפש - היא רק מחצית מהעוצמה שמחזיקה קטאר. המחצית השנייה היא תודעתית. בזכות אל־ג'זירה, הפכה קטאר למעצבת דעת הקהל העיקרית בעולם הערבי. השפעתה של התחנה עצומה, בעיקר על ההמונים; בעוד ההנהגה בדוחא מנהלת, כאמור, דיפלומטיה סבוכה של "עובדים עם כולם" - התחנה שהיא מממנת חיה בעולם הרבה יותר פשוט של טובים ורעים.

ישראל שייכת במובהק לקבוצה השנייה. השבוע, למשל, היו עיתונאים ברשת שצייצו בשבח הפיגוע באלעד. אף אחד מהם הוא לא קטארי: בדיוק כמו ביתר מדינות המפרץ, גם בקטאר המקומיים הם בעלי הבית. העובדים - בסופר, ברחוב או בטלוויזיה - הם זרים. עובדי הלואו־טק מגיעים, כתמיד, ממדינות עניות (בעיקר מהודו ומפקיסטן, ובאחרונה גם ממזרח אפריקה), והעובדים "הנחשבים" יותר - מהמערב. במקרה של אל־ג'זירה, העיתונאים הם ברובם לבנונים, מצרים וסורים, שלא בדיוק התחנכו על ברכי האהדה לישראל.

שלשום הפכה אל־ג'זירה לסיפור בעצמה, לאחר שכתבת הרשת באזור, שירין אבו עאקלה, נהרגה במהלך פעולת צה"ל במחנה הפליטים בג'נין. ברשת מיהרו לטעון כי היא נהרגה מירי מכוון לראשה מצד חייל צה"ל. בצה"ל מכחישים וטוענים כי היא נורתה בידי חמושים פלשתינים במחנה, אבל לגרסה הישראלית אין במקרה הזה שום סיכוי: סביב אבו עאקלה נבנה נרטיב שלם, שמשרת את הסיפור הגדול שאל־ג'זירה משווקת נמרצות כבר שנים, על ישראל האכזרית והרצחנית.

"זאת לא המדיניות של השלטון, אבל הוא חי איתה בשלום", מסביר המקומי. כך, הוא יכול להתנהל בנוחות מול כולם; מצד אחד לארח את הנהגת הטליבאן הגולה בשנות הנוכחות האמריקנית באפגניסטן, ומצד שני לאפשר לאמריקנים (ולבריטים, לגרמנים ולעוד מדינות) לחלץ את האזרחים שלהם ועוד אלפי אפגנים ברכבת אווירית מקאבול לבסיס האווירי האמריקני בקטאר.

תרומתה הזאת לנסיגה המערבית מאפגניסטן זיכתה את קטאר במעמד מיוחד, המכונה בישראל "מג'נונה" - Major non Nato ally - מדינה שאינה חברה בנאט"ו אך מחזיקה במעמד מיוחד. גם לישראל יש מעמד ייחודי כזה. לקטאר הוא מאפשר, שוב, לשחק ב"גם וגם": גם לאפשר למל"ט האמריקני להמריא משטחם כדי לחסל את קאסם סולימאני, וגם להגיע מייד אחר כך לטהרן עם מזוודות של דולרים כדי לפייס את השלטונות.

יחסים? "עוד לא הגיע הזמן"

איראן היא כיום המחסום העיקרי מפני התקדמות משמעותית ביחסי ישראל־קטאר. בשנות החרם הסעודי־אמירותי, היתה איראן שער היציאה היחיד של קטאר לעולם. כאשר שכנותיה במפרץ החרימו אותה אווירית, ימית ויבשתית (סעודיה אפילו השתעשעה לרגע ברעיון לחצוב תעלה כדי לנתק יבשתית את קטאר ממנה), יכלו הקטארים לטוס או לייבא רק דרך איראן. דוחא לא שכחה את זה לטהרן; גם העובדה ששתי המדינות חולקות אינטרס כלכלי משותף עצום - שדה הגז הגדול בעולם - מהדקת את החיבור ביניהן, ומרחיקה את האפשרות שקטאר תחבור בגלוי לישראל.

באופן טבעי, לישראל יש עניין רב להפוך את הקשרים בין המדינות לגלויים, בהמשך להסכמי אברהם. בשנתיים האחרונות גם נעשו לא מעט ניסיונות גישוש מול הקטארים, שדחו אותם בנימוס. גם השבוע אמרו גורמים בדוחא ש"עוד לא הגיע הזמן" - ביטוי מכובס לכך שהנושא לא נמצא כרגע על השולחן. מתי הוא יהיה? בצמרת המדינית־ביטחונית בישראל משוכנעים שזה יקרה (אם זה יקרה) רק אחרי שסעודיה תעביר את הקשרים שלה עם ישראל לפסים גלויים.

בעבר החזיקה קטאר ביחסים גלויים עם ישראל. לשתי המדינות היו משרדי אינטרסים כלכליים, שנסגרו ביוזמה קטארית במהלך מבצע עופרת יצוקה ב־2009. ישראל זעמה אז על הקשר ההדוק של ההנהגה הקטארית עם חמאס בעזה, ובאופן חריג החילה את זעמה גם על הקשרים המודיעיניים בין המדינות. בהנחיית ראש המוסד דאז, מאיר דגן, שמה ישראל איקס על קטאר; החרם הזה הוסר כעבור כשנתיים, ובתקופת יורשו של דגן, תמיר פרדו, חזרו היחסים לפרוח - מתחת לרדאר כמובן.

אין איש בצמרת הישראלית שלא ביקר בקטאר במרוצת השנים, כולל האחרונות. רק מקצת מהביקורים האלה פורסמו (למשל כאשר יוסי כהן הגיע לדוחא עם אלוף פיקוד הדרום דאז, הרצי הלוי, בניסיון להביא לרגיעה ברצועה). לו היתה נחשפת רשימת המבקרים המלאה, או עומק הקשרים בין המדינות, היה מתאפשר להבין את מארג האינטרסים והקשרים הסבוך באזור בכלל, ובין המדינות בפרט.

כשהאמיר הרגיע את סינוואר

העניין הישראלי המיוחד בקטאר נובע מכמה סיבות. העיקרית שבהן - מרכזיותה הגוברת בעולם בכלל, ובמפרץ בפרט. העושר המופלג הפך את קטאר לשחקנית משפיעה בכל מגרש אפשרי. זאת היתה האסטרטגיה של האמיר־האבא: להשקיע הרבה, ובתבונה, כדי להפוך לשחקן מרכזי.

הדוגמה הטובה ביותר היא כמובן המונדיאל, שיתקיים בחורף הקרוב בקטאר, אבל יש מאות דוגמאות נוספות; רשות ההשקעות של קטאר (QIA - Qatar Investment Authority) השקיעה במהלך שני העשורים האחרונים מאות מיליארדי דולרים בנדל"ן, בנקאות, טכנולוגיה, אנרגיה, תעשייה ושלל אפיקים אחרים. בשנות שלטונו של דונלד טראמפ - שנטה באופן מובהק לטובת הסעודים והאמירותים - הסיטה קטאר השקעות לעסקים במדינות רפובליקניות בארה"ב, כדי לייצר השפעה פוליטית על הממשל. השיטה עבדה, וממשל טראמפ מילא תפקיד בהסרת החרם מעל קטאר.

למעורבות הקטארית בסכסוך הישראלי־פלשתיני יש גם סיבות נוספות. חלקן אינטרסנטיות: מי שדחק בקטאר לסייע לחמאס היתה דווקא ישראל, שראתה בדוחא (ובכסף הקטארי) גורם ממתן ומייצב. לקטארים היה אינטרס לעשות זאת גם כדי למצוא חן בעיני האמריקנים, שכתמיד מעריכים סיוע הומניטרי למסכנים באשר הם. ממילא, הסכום שמועבר - כ־30 מיליון דולר בחודש - הוא אפילו לא גרעינים עבור קטאר; מבחינתה מדובר בעוד השקעה שמאפשרת לה עמדת השפעה חשובה.

במהלך ההסלמה בחודש האחרון שוחח האמיר הקטארי בטלפון עם אבו מאזן ועם יחיא סינוואר, בניסיון להרגיע את הרוחות. יש הטוענים שמאחורי השיחות עמדו גורמים ישראליים (שפעלו במקביל גם בקהיר ובעמאן). ההשפעה הישראלית הזאת בדוחא נוצלה גם כדי לשנות את מנגנון העברת הכספים לרצועה; אם בעבר השליח הקטארי לעזה, מוחמד אל־עמאדי, היה מגיע לרצועה עם מזוודות דולרים במזומן - היום מתבצעת ההעברה דרך שוברים של האו"ם לכ־100 אלף משפחות עזתיות בחודש (כל משפחה מקבלת 100 דולר).

גם רכישת הסולר לתחנת הכוח בעזה מתבצעת במימון קטארי (כ־10 מיליון דולר בחודש), דרך האו"ם, כדי למנוע את גניבת הכספים בידי חמאס וניצולם למטרות התעצמות צבאית.

קטאר גם הקימה עם מצרים מנגנון להכנסת דלקים לעזה דרך סיני. גם המנגנון הזה הוקם ביוזמה ישראלית, ובניסיון לקדם את המצב האזרחי בעזה - ובמשתמע לייצר בלמים מפני הסלמה צבאית. הקטארים מעורבים בעוד שורה של פרויקטים הומניטריים - מהקמת בית חולים באזור רפיח, דרך הקמת שכונות מגורים, ועד רכש תרופות וציוד רפואי דוגמת פרוטזות לילדים ומבוגרים - ומחזיקים ברצועה משרד אינטרסים קבוע תחת השם "הוועדה הקטארית".

אבל למעורבות הזאת יש גם סיבות אידיאולוגיות: קטאר, בדיוק כמו חמאס, משתייכת לאחים המוסלמים. היא מארחת בשטחה את האב הרוחני של התנועה, השייח' יוסוף קרדאווי, שנחשב במשך שנים לסמכות הרוחנית החשובה באסלאם ומי שאחראי ללא מעט פתוות ששימשו עילה לפיגועי טרור רצחניים. קרדאווי הוא אחד המתנגדים הבולטים והקולניים של ישראל, ומצדד גלוי בג'יהאד ובטרור; במשך שנים הוא החזיק בתוכנית טלוויזיה פופולרית באל־ג'זירה, ובמכון מחקר שממומן בידי השלטונות בקטאר.

גם הנהגת החוץ של חמאס ממוקמת בדוחא. באופן רשמי אין לכך סימן: כל ניסיון לאתר משרדים של הארגון בעיר עולה בתוהו. בעבר נהג חאלד משעל, בתקופה ששימש ראש הלשכה המדינית של הארגון, לפעול ממלונות הפאר בעיר - ארבע העונות, ריץ קרלטון ואינטרקונטיננטל. בשנים האחרונות הוא פועל בעיקר מהווילה שלו, שממוקמת בשכונת אל־ראיין היוקרתית בדוחא. הוא מתנייד עם שומרי ראש, וחולק את זמנו בין פוליטיקה ועסקים; יש הטוענים כי ההון שצבר בשנים האחרונות מגיע למאות מיליוני דולרים.

קל להבין את צמרת חמאס, שמעדיפה לחיות בדוחא ולא בעזה (משעל עבר לדוחא מדמשק). החיים בבירת קטאר מפנקים: המלונות ומסעדות הפאר, הבתים המרווחים, המשרתים הפרטיים, הנגישות לעולם, החינוך האיכותי לילדים והאפשרות לצבור עושר פרטי - סיבות מעולות לתמוך במאבק הפלשתיני מרחוק. איסמעיל הנייה ונוספים מקרב צמרת הארגון שהתקנאו במשעל, מנהלים גם הם את עיקר זמנם כיום בקטאר.

יש לכך גם סיבה פרגמטית. בכירי חמאס יודעים שבקטאר הם מוגנים מפגיעה ישראלית. בגלל רגישות וחשיבות היחסים בין המדינות, ישראל לא תעז לחסלם על אדמת קטאר (בטח אחרי הלקח מפרשת חיסולו של מחמוד אל־מבחוח בדובאי). זה לא אומר שישראל חיה עם הפעילות הזאת בשלום; כאשר סלאח ערורי - בכיר החמאס שאחראי למאמצי הארגון להקים תשתית טרור בחו"ל - התמקם בדוחא, הפעילה ישראל לחץ עצום עד שהוא הורחק מהמדינה. ערורי עבר לטורקיה, שגם עליה מופעלים כעת לחצים דומים, ובאחרונה הוא פועל בעיקר מלבנון. תשתית הטרור שהוא הקים במחנות הפליטים בצור ובצידון היתה אחראית לשיגור הרקטות לישראל בחודש שעבר.

המונדיאל הבטוח בהיסטוריה

האירוח החם ליריבי ישראל אינו נגמר בחמאס. מי שקיבל חסות בדוחא הוא עזמי בשארה, חבר הכנסת לשעבר ומייסד מפלגת בל"ד, שנמלט מישראל לפני 15 שנה לאחר שנחשד בריגול ובסיוע לארגון חיזבאללה במהלך מלחמת לבנון השנייה. בשארה מנהל את "המרכז הערבי למחקר ולימודי מדיניות" בדוחא - שממומן בידי ממשלת קטאר - ומשמש יועץ אישי לאמיר. הוא מתנייד בעולם באמצעות דרכון דיפלומטי קטארי, שמעניק לו חסינות.

כפי שנחשף שלשום ב"ישראל היום", בשארה משקיע כעת מאמץ עצום בניסיון לטרפד הגעה של ישראלים למונדיאל הקרוב. הוא מנסה לנצל את קשריו הקרובים עם השלטונות כדי למנוע מישראלים לקבל אישורי כניסה לקטאר, מחשש שהם יהוו גשר להתקרבות בין המדינות. שלא לייחוס, אמר השבוע גורם ישראלי כי הוא מעריך שהנושא ייפתר, משום שקטאר התחייבה בפני התאחדות הכדורגל העולמית לאפשר לקהל מכל מדינה להיכנס לתחומה במהלך המשחקים. ועדיין, הוא הודה, מדובר באתגר רציני, שעומדים מאחוריו גורמים רבי כוח ועניין, שבשארה הוא המרכזי ביניהם.

המונדיאל יחייב את ישראל וקטאר לתיאום קרוב. חלקו ביטחוני, על רקע החשש שהועלה מפני פיגועי טרור או חטיפות של ישראלים במהלך המשחקים. בדוחא מבטלים את האיום הזה כליל. "אלה יהיו המשחקים הבטוחים בהיסטוריה", קבע גורם מקומי. יש בדבריו לא מעט היגיון, משום שספק אם איראן או גורם אחר ירצו להסתבך עם כל העולם במרכזו של האירוע החשוב בעולם.

ממילא, כאמור, מחזיקה קטאר בקשרים טובים עם כלל הגורמים והארגונים באזור, והיא שימשה בעשור האחרון המתווכת והמממנת בכמעט כל אירוע של שחרור בני ערובה שנחטפו בידי דאעש ואל־קאעידה או גורמים קיצוניים אחרים.

אפשר להניח ששיתוף פעולה ביטחוני כזה בין ישראל וקטאר כבר מתקיים, על רקע היחסים הקרובים בין הממסדים הביטחוניים של שתי המדינות. סביר שלישראל גם יהיה אינטרס לשתף את הקטארים בכל מידע מודיעיני שיתקבל, גם כדי להציל חיי אדם וגם כדי לזכות בנקודות אצל השלטונות בדוחא. ממילא מדובר גם באינטרס קטארי מובהק; אחרי שהואשמו כי שיחדו חצי עולם כדי לזכות באירוח המשחקים, ואחרי שספגו ביקורת עצומה לאחר שאלפי פועלים נהרגו במהלך בניית האצטדיונים, יש לקטאר כל אינטרס שהמשחקים יהיו מוצלחים ויעברו בביטחון מלא.

אבל הביטחון הוא רק צד אחד לתיאום שמתבקש בין המדינות לקראת המונדיאל. אלפי הישראלים שכבר רכשו כרטיסים למשחקים (ההערכות מדברות על 30-15 אלף) יחייבו ויזות, סידורי לינה, טיסות, תקשורת, אוכל כשר ועוד. גורם ישראלי אישר השבוע כי מאחורי הקלעים כבר מתקיימים מגעים דיפלומטיים בין המדינות, בהשתתפותם של גורמים בינלאומיים שונים. כתמיד, אפשר להניח שהעניינים ייסגרו רק ברגע האחרון, או כפי שהגדיר זאת הגורם המקומי: "הגביע העולמי מתחיל בנובמבר. יש עוד זמן עד אז".

המודל: ישראל

קטאר מסבירה פנים למבקרים בה. היא מתחנפת ומנקרת פחות מהאמירויות, והרבה פחות פתוחה מבחריין. הקטארים ישירים יותר: "We mean business", ביטא זאת היטב גורם מקומי. ממילא, קטאר אינה משופעת באטרקציות (למעט, אולי, סיורי מדבר), ותיירים ממעטים להגיע אליה במיוחד. הקטארים מקווים שהמונדיאל ישנה את זה, וישים גם אותם על מפת התיירות העולמית.

כדי שזה יקרה, קטאר תצטרך להיות מסוגרת פחות - וספק אם יש לה אינטרס כזה. אחרי הכל, מדובר במדינה דתית, שבה אלכוהול או בשר חזיר אסורים (מותר לשתות רק בברים במלונות; לקנות אלכוהול מותר רק לזרים, וגם זה רק בחנות מיוחדת שנמצאת במתחם סגור ומאובטח, עם תעודה אישית שמקבלים מהשלטונות), ורוב הנשים מסתובבות כשהן עטויות ברעלות; רק בטיסה מחוץ למדינה הן מחליפות בגדים לג'ינס וטי־שירט מערביים - עד לחזרה הביתה.

אבל קטאר פרגמטית, ורוצה להתקדם. היא רואה בישראל מודל לחיקוי: מדינה קטנה ושברירית, כמותה, שהצליחה להפוך למעצמה אזורית. שלא לייחוס מכנים את ישראל בדוחא "פלא"; מדינה שבניגוד לכל הסיכויים מצליחה ללהטט ולהיות חזקה ועוצמתית. גם קטאר שואפת להיות כוח משמעותי כזה באזור, ומעבר לו.

למרות התחרות החזקה שמציבות לה שכנותיה למפרץ - בעיקר סעודיה והאמירויות, אבל גם בחריין שמתחרה איתה על אירוח הבסיסים האמריקניים (בקטאר ממוקם הבסיס האווירי האמריקני המרכזי במפרץ; בבחריין הבסיס הימי) - היא מצליחה למצב את עצמה כגורם שצריך להביא אותו בחשבון. כך, היה האמיר הקטארי השליט הערבי הראשון שעימו נפגש ג'ו ביידן, לאחר שנכנס לתפקידו כנשיא.

עדות להצלחת השיטה הקטארית אפשר למצוא דווקא בשכנותיה־יריבותיה, סעודיה והאמירויות. גם הן, כמו קטאר, אימצו באחרונה את מדיניות ה"גם וגם"; גם לדבר ולעשות עסקים עם המערב, אבל גם לתקשר עם הגורמים העוינים להם, ובראשם איראן. את ישראל זה משמח פחות, אבל לפחות בהקשר הקטארי כדאי לראות את הדברים כמו שהם: בלב הם באופן מלא ושלם עם חמאס; בראש הם מבינים שישראל היא נכס - דיפלומטי, ביטחוני, כלכלי - ולכן הם מקפידים לשמור על יחסים טובים איתה.

מי שפעלו מול קטאר בשנים האחרונות מעידים שהיא הוגנת. "אשפית מו"מ קשוחה ועניינית", כהגדרת אחד הגורמים. זאת התמונה שעולה גם משיחות עם גורמים מקומיים בדוחא; כמדיניות, אין להם אינטרס לבחור צד, והם מעדיפים לעבוד עם כולם, מעל או מתחת לשולחן. היחסים עם ישראל הם נכס אסטרטגי עבור הקטארים, ואין להם אינטרס שהם ייפגעו.

אפשר להניח שקטאר תנסה להעצים את מעמדה בשנים הקרובות, בין היתר תוך ניצול הפוקוס העולמי בתקופת המונדיאל. צפויים לה בדרך לא מעט אתגרים: היריבות האזורית עם סעודיה והאמירויות, הצורך לתמרן בין איראן למערב ולישראל, הביקורת על החסות שהיא נותנת לגורמי הטרור, ושורה ארוכה של סוגיות מדיניות וכלכליות נוספות.

מנגד, יש לה הון מופלג (שגדל דרמטית בשנה האחרונה על רקע הזינוק במחירי הנפט והגז כתוצאה מהמלחמה באוקראינה), והשפעה משמעותית (תוצאה של המדיניות המושכלת שניהלה, ושל הבעלות על אל־ג'זירה על שלוחותיה בערבית ובאנגלית).

בדוחא רואים בכל אלה הזדמנויות. האופן שבו הם ניהלו את ענייניהם האסטרטגיים בשנים האחרונות - ובעיקר האופן שבו הם הפכו את החרם עליהם, שאיים למוטט אותם, לניצחון עוצמתי - מחייב לקחת אותם ברצינות. זה ניכר, אגב, גם בדרך שבה הם הפכו את דוחא, שהיתה נחשלת יחסית מבחינת התשתיות, למתקדמת ביותר: בחסות המונדיאל נסללו אוטוסטרדות והונחו מסילות רכבת, שהקלו מאוד את התנועה בעיר. בהיבט הזה, למי שיגיע למשחקים צפויה חוויה, משום שהקרבה בין האצטדיונים תאפשר להתנייד בקלות ולראות כמה משחקים ביום.

בישראל מקווים שהמונדיאל יהיה גשר נוסף לביסוס היחסים בין המדינות. כאמור, ספק אם לקטאר יהיה אינטרס להעביר אותם לפסים גלויים, וממילא - משיחות בדוחא (ובירושלים) ניתן היה ללמוד השבוע שהיחסים יציבים וחזקים כבר כעת, הרבה מעבר למה שהעין יכולה לראות והתקשורת יכולה לפרסם.