הדיווח על המגעים לסגירת הסכם עד מדינה עם שלמה "מומו" פילבר, מנכ"ל משרד התקשורת המושעה, תפס את נתניהו בעיצומה של התייעצות שקיים עם פרקליטיו ויועציו בלשכתו. בחוץ הרוחות סערו. העובדה שפילבר יוצא נגד נתניהו טורפת מחדש את הקלפים, קבעו הפרשנים. הרי מדובר באדם הכי קרוב אליו, שותף לכל הסודות המלוכלכים, היס־מן שנשכר כדי להוציא לפועל את תוכניתו של ראש הממשלה להשתלט על התקשורת. אם הוא מתהפך עליו, הכל נגמר. אפשר לסגור את הבסטה.
זה לא שנתניהו מתרגש ממה שאומרים עליו או מההדלפות מחקירותיו. ההספדים עליו, כזכור, החלו להיאמר מייד לאחר שנבחר לראשות הממשלה ב־2009. ציפי לבני, כיו"ר מפלגת קדימה, לא נכנסה לממשלתו רק כי השתכנעה שזו תיפול בתוך שלושה עד שישה חודשים. אבל נתניהו, בדומה לכל צמרת הליכוד, חושש מעניין אחר: מהיווצרותה של מסה קריטית. מאותה נקודה שבה הליכודניקים ואנשי הימין יפסיקו לגשש אחרי נתניהו כעיוורים בחשיכה, ויתחילו לחשוב מה עושים ביום שאחרי. אולי להעלות אופציות חדשות.
אחרי שצלח ציבורית את כל תקופת החקירות וההדלפות, ואת ההמלצות החמורות בתיקי 1000 ו־2000, הגיע יום שלישי - על שלל תפניותיו ותהפוכותיו, ובראשן חתימת הסכם עד מדינה עם פילבר - ואיים למוטט את הכל. לזה נתניהו לא היה מוכן, וגרוע מכך, לא הכין את תומכיו לאפשרות שזה עומד להגיע. הוא לא הספיק לבצע הנמכת ציפיות, כפי שעשה להמלצות המשטרה בנאום מכונן אחד. הפעם המשטרה הקדימה אותו. השאלה לאן הולכים מכאן ריחפה בחלל החדר בגבעת רם.
לעו"ד יעקב וינרוט היתה תשובה נחרצת: לא עושים כלום. עצם הפיכתו של פילבר לעד מדינה לא אומרת שום דבר. צריך לראות מה הוא אומר, ואם יש לו בכלל חומרים מפלילים. לא מספיק שיציג גרסה נגד נתניהו, עליו לספק ראיות. רק בעוד כמה ימים, אמר וינרוט, נראה לאן זה הולך.
בינתיים הנרטיב שתחזק נתניהו בשנים האחרונות פועל לטובתו. בשמאל מתקשים להבין זאת, אבל בימין מסתובבים רבים בתחושה שנעשה כאן ניסיון לפגוע לא בנתניהו, אלא בהם. במחנה כולו. במשך שנים הצליח ראש הממשלה להפוך את הזדהות המחנה הלאומי להזדהות אישית איתו. המסר הוא שלא חייבים לאהוב אותו, אבל אסור שיהיה ספק: הרצון לפגוע בו נובע מכוונה להדיח את הימין מהשלטון, ולהעלות את השמאל. לכן המתקפות עליו הן בכל הגזרות.
מי שאמר שנתניהו מדרדר את ישראל מבחינה מדינית, הוא גם מי שטוען שהוא נכנע לחרדים ומנהיג מדיניות אנטי־חברתית. ועכשיו הוא אומר שנתניהו מושחת, או מציע שרק ייצא לשעה קלה לנבצרות זמנית, שאחריה יחזור ויתקבל בזרועות פתוחות ובחיבוק לבבי. המסקנה שנתניהו צריך ללכת נותרה, רק הסיבות מתחלפות.
פילבר: גלדיאטור מרצון
בשמאל, המייחל להחלפת נתניהו, מתוסכלים מצד אחד על החיבוק הגדול שהוא מקבל מימין, ומצד שני עושים את כל הטעויות שבזכותן יוכל להנציח את המצב הזה. הם הרי זיהו את נתניהו בתור מה שמכונה במודיעין הצבאי "מטרה איכותית", שבה יש לפגוע על מנת להחליף את השלטון. הם מניחים שגם אם הציבור ימני ברובו, סילוק נתניהו עשוי להגדיל משמעותית את יכולתם להביא למהפך. לכן כל החצים מופנים רק אליו. רק פתח קטן הם רוצים, איזו נבצרות זריזה, משהו שיאפשר להם להכניס רגל בדלת הסגורה. השאלה הגדולה היא אם מומו פילבר הוא האיש שיאפשר להם לקבל את הסדק המיוחל.
פילבר הוא מנאמני נתניהו הבולטים, מאלה שהלכו לצידו במשך שנים. מאלה שהאמינו שנתניהו הוא לא רק האיש הנכון במקום הנכון, אלא שהוא ואין בלתו, שאיש לא ישתווה לו כמנהיג. פילבר, נתן אשל, ארי הרו, נפתלי בנט בשעתו ועוד כמה בעבר ובהווה - הגיעו לנתניהו על רקע אידיאולוגי נטו. הם לא ציפו לדבר בתמורה, ולא ביקשו כלום לעצמם. הדבר היחיד שראו לנגד עיניהם הוא שליחות חזקה לסייע לו להוביל.
פילבר מעולם לא הסתיר זאת. טוענים שנתניהו משתמש בי? אדרבא, לכבוד הוא לי, היה אומר, בשביל זה אני כאן. רמת האמון בין השניים היתה כה גבוהה, שיהיה נכון לקבוע כי פילבר אכן נחשף לסודות ולמחשבות של נתניהו יותר מכל אחד אחר, לפחות בכל הנוגע לתחום התקשורת. השיח ביניהם התקיים על בסיס כמעט יומיומי.
כשמינה נתניהו את פילבר למנכ"ל משרד התקשורת, הוא לא חיפש רק לויאליות או ניסיון. לא משרת הוא רצה, אלא גלדיאטור. פילבר הושלך, מרצון כמובן, לאחת מזירות הלחימה הקשות ביותר מבחינת ראש הממשלה. לכן נזקק נתניהו לשועל קרבות ותיק כמוהו: מישהו שיוכל לעמוד מול טייקוני הענק, צבא עיתונאים עוין וביורוקרטיה בלתי אפשרית, כדי לסובב ולהנדס מחדש את מפת התקשורת הישראלית. בשמאל ראו בזה, ועדיין רואים בזה, ניסיון השתלטות. בפועל, נכון יותר לומר שמדובר בניסיון תיקון. עשרות שנים שהמצב מקולקל. לברנז'ה השלטת זה טוב. לציבור זה גרוע.
חלוקת העבודה בין השר הממונה נתניהו למנכ"ל פילבר היתה ברורה: נתניהו היה מגדיר את המטרה, ופילבר היה מוצא את כל הדרכים להגיע אליה. מלחמות אחרות כמעט לא עניינו אותו. משרד התקשורת עוסק באינספור תחומי תוכן, תשתיות, ערוצים, מועצות שידורים ועוד. 90-80 אחוזים מענייני המשרד לא העסיקו את נתניהו, וממילא גם לא את פילבר. גם אם מדובר בנושא שלגביו החזיק פילבר בדעה מוצקה, כשהתברר לו שההחלטה כרוכה במאבקים עם גורמי המקצוע במשרד - היה פשוט מניח לה.
במובן הזה, הוא נחשב במשרד התקשורת מנכ"ל נוח. הוא לא הציק לפקידים, והם בתמורה לא היו מבלבלים לו את המוח. את האנרגיה היה שומר למלחמות האמיתיות. כי כשהיה מדובר ב־20-10 האחוזים שמעניינים את נתניהו, פילבר לא היה רואה ממטר. הוא היה חושף שיניים, וגם גרזנים. לכן מבחינת המשטרה הוא עד מדינה מושלם. כל עוד ההערכה היא שפילבר הוא המוציא והמביא של נתניהו בעסקאות אפלות, שוחד וטובות הנאה מתחת לשולחן, הרי צריך לנצל כל הזדמנות לגרום לו לשפוך את צפונות ליבו.
שוחח עם נתניהו על בסיס כמעט יומיומי. שלמה פילבר בכנסת // צילום: פלאש 90
בלי קשר לתיק בזק ולפרשה הפלילית הקשורה בו, ההתערבות של נתניהו בענף התקשורת משקפת נאמנה את הלכי הרוח בציבור. עיתונאים, שדרנים ופרשנים יכולים לשבת כל היום באולפנים ולשכנע זה את זה שמצב התקשורת בארץ נהדר, ואף להביא פוליטיקאים ואנשי אקדמיה ורוח שחושבים כמוהם, ושיתקפו בחריפות את נתניהו על רצונו להשתלט על תוכני השידור ולהכניס בהם רוח חדשה ובלתי רצויה. רק בשבוע שעבר זכה לסיקור נרחב סרטון שצולם במזרח הרחוק, שבו נראה ישראלי חושף רשת חנויות סיגרים הנקראת "ביבי". לטענתו, הרשת קרויה על שם ראש הממשלה, בגלל פרשת הסיגרים ששמעה יצא למרחוק. לו היו בודקים ולא מסתערים כהרגלם, היו מגלים שאותו ישראלי הוא פעיל ליכוד ידוע, אריאל נחום שמו, שחמד לצון ושלח את הסרטון לחבריו.
אלה אותם כלי תקשורת שעובדיהם יצאו לרחובות כשסכנת סגירה ריחפה מעל ערוץ 10, ולאחר מכן מעל תאגיד השידור, אבל נותרו ספונים בחוריהם כשכמה פוליטיקאים העבירו את חוק "ישראל היום" בקריאה טרומית. אלה אותם עיתונאים ששתקו כשפוליטיקאי סגר את ערוץ 7 באמצעות בג"ץ, וששוב מילאו פיהם מים כשערוץ 20 נלחם על חייו. אחד הערוצים אף הגדיל לעשות ועתר לבג"ץ נגד שידור חדשות בערוץ 20. פלורליזם במיטבו.
חפץ: בכל צומת דרכים
ניר חפץ הוא לא מומו פילבר. למרות קרבתו הגדולה לזוג נתניהו, נאמנותו אליהם מקורה ברקע מקצועי, פחות אידיאולוגי. ואם פילבר נחשב אדם נעים ונוח לבריות, חפץ הוא ההפך הגמור.
לנתניהו תמיד היתה חולשה לעיתונאים שכותבים בעדו בכלי תקשורת שלרוב נוטים נגדו. מרגע שנודע לו על אחד כזה, הוא מייד מבקש להיפגש איתו, פגישות שמסתיימות לעיתים בהצעת עבודה. עוד לפני שהחלה כהונתו השנייה ב־2009 שם עין על חפץ. השמועות שהגיעו אליו הזכירו עיתונאי בכיר במערכת "ידיעות אחרונות" העוינת, האוחז בדעות של ליכודניק. זמן קצר אחר כך פרסם מוסף "7 ימים", שאותו ערך חפץ, כתבה גדולה ומפרגנת על נתניהו. לראש הממשלה זה הספיק. זמן קצר אחרי שנכנס ללשכת ראש הממשלה, הציע לחפץ להצטרף לצוות כמנהל אגף ההסברה והדוברות.
אבל היתה בעיה. לנתניהו כבר היה יועץ תקשורת באותם ימים, יוסי לוי. הוא ליווה אותו בקמפיין הבחירות, והתמקם באופן טבעי בחדר תקשורת רה"מ בקומה הראשונה במשרד ראש הממשלה, כמנהל האגף. חפץ לא ראה בכך בעיה. כבר ביומו הראשון קרא ללוי והורה לו לסלק את עצמו ואת כל חפציו מהחדר. מאותו רגע הפך לוי מיותר לחלוטין. חפץ ניהל הכל ביד רמה. ללוי נשאר רק לחמם את הכיסא. אחרי כמה חודשים פרש מתפקידו.
בזמן כהונתו כראש מערך ההסברה ויועץ התקשורת של נתניהו, צבר חפץ עוצמה רבה. לא היה צומת אחד שלא נכח בו. לא היה פורום חשאי שלא דרש - וגם קיבל - את זכות ההשתתפות בו. מהר מאוד הפך עצמו לחבר קבוע בישיבות הקבינט ובישיבות פורום השביעייה שהקים נתניהו. החלטות מדיניות וגם פוליטיות עברו דרכו. כשהתברר לו על פיסת מידע שלא חלקו עימו, היה מחולל מהומה, מאיים ומשתולל. מעטים בלשכה העזו לעמוד מולו ולהתעמת איתו.
מקרה אחד כזה התרחש בספטמבר 2009. היחסים בין נתניהו לפוטין היו בחיתוליהם, ונתניהו נאלץ להסתיר את נסיעתו לפגישה עם המנהיג הרוסי. היעלמותו של ראש הממשלה החלה לעורר חשד, ובעקבותיו החלה חרושת שמועות. בלשכת ראש הממשלה התעלמו משאלות העיתונאים בנושא, מה שעורר עוד יותר את סקרנותם. השמועות באינטרנט על היעלמות נתניהו התגלגלו לדיווחים במהדורות החדשות, ובלשכת ראש הממשלה הבינו שאי אפשר להמשיך להתעלם.
בלשכה דרשו מניר חפץ להוציא הבהרה לתקשורת, שלפיה נתניהו נמצא בהתייעצות ביטחונית חשאית. חפץ לא הסכים. הוא דרש לדעת היכן נתניהו נמצא באמת, אבל שותפי הסוד סירבו לספר לו. חפץ התפוצץ. המחשבה שהוא ממודר הוציאה אותו מכליו. בסוף מי שנתן את ראשו, וחתם על ההודעה השקרית בשמו, היה המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, אלוף מאיר כליפי. "המזכיר הצבאי של ראש הממשלה מוסר כי נתניהו מבקר במתקן ביטחוני בארץ - מאז שעות הבוקר", נמסר בהודעת הלשכה. כשנשאל חפץ על ידי העיתונאים מדוע היה צורך לצטט מישהו בהודעה, במקום להוציא הודעה רגילה בשם הלשכה, השיב ביובש כי הוא עצמו אינו יודע היכן ראש הממשלה - ולכן נתן למי שכן יודע לדבר. בכך ערער לחלוטין את אמינות ההודעה. העיתונאים לא הרפו מהסיפור, ואכן, ימים בודדים לאחר מכן דלף המידע על מקום הימצאו האמיתי של נתניהו.
עולם הפוך
בלשכה היו לחפץ יריבים רבים, שניסו כל העת לקעקע את אמינותו. לא את טובת נתניהו הוא רוצה, אמרו, אלא את טובתו שלו. הם השתמשו בתקרית הרוסית כדוגמה. יועץ תקשורת נאמן, אמרו, היה שוכב על הגדר, לא נלחם על מקומו על גבו של הבוס. מאוחר יותר הואשם חפץ גם בהדלפת הסיפור ל"ידיעות אחרונות", שבו עבד קודם לכן.
האשמת חפץ בהדלפות ליוותה כל הזמן את עבודתו בלשכה. כל מידע שיצא לעיתונאים העוינים מ"ידיעות", מ"מעריב" ומערוצים 2 ו־10 גרר תמיד לחישות על אוזנו של נתניהו: חפץ עשה זאת שוב. הם הצביעו על העובדה כי מבין אנשי הלשכה המושמצים והמותקפים, חפץ זוכה משום מה להתעלמות מבורכת. כשעזב את הלשכה וההדלפות חדלו, הם ראו בכך הוכחה ניצחת לנכונות האשמותיהם.
לימים חזר חפץ לעבוד עם נתניהו, הפעם כיועץ תקשורת אישי למשפחה. לדברי גורמים הקשורים לזוג נתניהו, חפץ הצליח לכבוש את ליבה של רעיית ראש הממשלה שרה נתניהו. הוא מקדיש שעות רבות להקשיב לה ולטענותיה על הקיפוח והעוינות של התקשורת כלפיה, ומביע הזדהות רגשית עם מצוקותיה.
אבל עכשיו הקלפים נטרפו. הנאמן הגדול לנתניהו הפך לעד מדינה נגדו, בעוד מי שהואשם בחוסר לויאליות העביר למשטרה חומרים המחזקים את טענות ההגנה של ראש הממשלה. עולם הפוך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
