בעשורים הראשונים לחידוש ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, במחצית השנייה של המאה ה־19, התלוו למפעל האדיר דפוסי התנהלות בלתי חוקיים ובלתי מוסריים מתוך רצון עז לגאול קרקעות ולקדם את ענייני המתיישבים הראשונים בארץ ישראל. ראשי החברה לקניית אדמות יריחו במיזם משנת 1872 נאלצו לשלם שוחד לפקידים רוסים על מנת שניתן יהיה להוציא מרוסיה את הכספים שנועדו לרכישת הקרקע מיד העות'מאנים. בכספי סיוע שהוענקו על ידי הברון רוטשילד השתמשו לשחד את השלטונות בקושטא כדי שיאפשרו את התפתחות ההתיישבות היהודית המתחדשת. בשנת 1895 אנשי העלייה הראשונה שהתיישבו בחורן לא הצליחו לאסוף מספיק כספי שוחד עבור השלטונות העות'מאניים ונאלצו לפנות את המקום. כעבור שנות דור התברר כי תשלומי שוחד "חלוציים" בשם אידיאל גאולת הארץ, התרחבו לאפיקים בלתי ראויים בעליל.
ניצול אסון לטובת בצע כסף
מאיר דיזנגוף (1936-1861), ראש עיריית תל אביב, שלח בערב ראש השנה תרצ"ו איגרת ברכה לעובדי העירייה: "הפרוספריטי הידועה העבירה הרבה מתושבי עירנו על דעתם והביאה אותם לידי ירידה מוסרית ותרבותית שיש להצטער עליה ולהתבייש בה... בחוגים מיוחדים של הצבור שלנו כאילו מורגש חוסר כל מרכזים מעכבים, חוסר כל משמעת מוסרית, צבורית ונימוסית, כאילו כל מטרתנו היא - לרכוש כסף בכל האמצעים ולעשות מה שלבנו חפץ". הירידה המוסרית השפיעה גם על עובדי העירייה שנטלו תשלום מהציבור על שירות שממילא היו מחויבים לעשותו על פי תיאור תפקידם. דיזנגוף חשש מאוד שהשחיתות שפשתה בקרב עובדי העירייה עלולה לפגוע בפיתוח ובקידום העיר העברית הראשונה.
חיים נחמן ביאליק, המשורר הלאומי, בשנת תרצ"ד, ערב צאתו לטיפולים רפואיים באוסטריה, נפרד מבאי "עונג שבת", במה לתרבות, יהדות ורוח שאותה הקים בתל אביב, בדברים הבאים: "הנני יוצא חוצה לארץ מפאת מחלה. הנני מרגיש כי גם תל אביב שלנו והישוב בכלל חולים בשעה זו. סימני המחלה נתגלו בזמן האחרון, קודם כל ביחס לאחינו פליטי החרב, האסון מגרמניה ומארצות אחרות. במקום לדאוג להם להכין פינה וצל, קורה של דירה בכלל, ולוא יהא בצריפים, נצלנו את אסונם למען בצע כסף... כיצד קבלנו אנחנו את אחינו פליטי החרב? העלינו את שכר הדירות וגזלנו מהם את פרוטותיהם האחרונות. הסימן השני למחלה הוא - הספסרות הבזויה האוכלת אותנו כעש. ברק השטן של הזהב סמא את עינינו. אנו מתפארים בגאות ופריחה, במקום שיש רק מהומה ריקה של ספסרות. דונם אחד עובר עשר פעמים מיד ליד וכל פעם עולה מחירו, ואנו חושבים שזוהי עלייה וגאות.
"אין ערך לקרקע מלבד מה שהיא יכולה ליתן לבני אדם למזונותיהם בשעת חרום וסכנה. אנו עושים בקרקע מה שהספסרות בשעת המלחמה והמהפכות היתה עושה בלחם. שק הקמח היה עובר עשרות פעמים מיד ליד ויש היה מגיע שוב ושוב לאותה היד, ומחירו היה עולה ומגיע לסכומים מבהילים. אבל, סוף סוף לא היה זה אלא שק קמח. ה'מליונים' המרמים התנדפו כעשן... והנה הסימן העקרי למחלת השעה - ההתפוררות הפנימית האיומה, ריבות המפלגות, שנאת אחים, האוכלת בנו בכל פה, מעשי ההרס והחרבן הפנימי של המפלגות הקצוניות, כפי שהם מתגלים מסביב למשפט הידוע. חולה הוא הישוב, וחולה תל אביב שלנו ואני מברך אתכם ואותי שאזכה לראות בשובי אל הארץ סימנים של הבראה".
אלו דברים קשים שיכולים להיחשב כצוואתו הרוחנית של אחד ממשוררי שיבת ציון הגדולים. הבחנות חשובות המלוות את חיינו ונראה כאילו נכתבו בימים אלה ממש.
דוד בן־גוריון, ראש הממשלה הראשון, משהתבררו לו ממדי תופעת ביזת רכוש ערבי במהלך מלחמת השחרור, זעק מהמיית ליבו, בישיבת מרכז מפא"י ביולי 1948: "לא היה במלחמה זאת שום דבר בלתי צפוי מלבד שני דברים... ענין השוד והביזה... אנשי העמק גנבו! החלוצים שבחלוצים, הורי ילדי הפלמ"ח! והשתתפו בזה כולם... וזו מכה כללית. אני יודע מדריכים של קבוצות הכשרה מסרפנד, ששלחו את הבחורים שלהם לרמלה לגנוב למען ההתיישבות... בשביל הקיבוץ שלהם הלכו לגנוב!... איזה ליקוי יסודי וזה נתגלה לא מעכשיו, אתם זוכרים את שהיה פה בימי מלחמת העולם השנייה, איך גנבו נשקים מהצבא הבריטי, אבל אז היה תירוץ... עכשיו גונבים מממשלת ישראל! עכשיו גונבים מצבא ישראל!"
המעבר המהיר ב־1948 משלטון מנדטורי לשלטון עצמי לא הופנם, בעיקר באשר למשמעויות הערכיות והנורמטיביות. בחוט השדרה הלאומי ובעוגן החברתי המרכזי התגלו תופעות שהטילו צל כבד על טוהר האידיאל. מעשים שליליים שקיבלו לגיטימציה אידיאולוגית מכוח ההרגל, הפכו לנורמטיביים בעיני מבצעיהם.
חזון הגנב העברי
המשורר נתן אלתרמן (1970-1910) כתב בשנת 1949: "היה זמן וחלמו ציונים נודעים/ על העם כי יקום מחליו והבריא/ ויופיעו בו כל סימני החיים/ ובתוכם הגנב...הגנב העברי". כעבור שלוש שנים התברר שחזון הגנב העברי הולך ומתגשם במדינה הצעירה, "מרובים ושונים הם צרכי הציבור, ורבים העוסקים בהם באמונה - אך בזמן האחרון, כך ממשיך הסיפור, מתבלטים קצת קוים חדשים בתמונה... אין ספק שישנה גם דיבת מתנכלים וישנה גם פסיכוזה של הוללות, אבל יש גם אמת, ובעיקר: יש אקלים, בה נחלית החברה ולמשכב נופלת, יש אקלים המכסה בארסו הטחוב, את קירות הבנין כלי מצור לא יכלו לו, יש אקלים שתפקיד ייבושו הוא דחוף, וחשוב מייבוש החולה". אלתרמן מוטרד מחולי חברתי שמכרסם באושיותיה ומסכן את קיומה, הוא אינו רואה בשחיתות אך מפגע אישי, אלא גם ובעיקר ביטוי תרבותי להתנהלות חברתית קלוקלת.
בעבור שישים שנות עצמאות למדינה, התבטא בראיון עיתונאי, לקראת פרישתו, המשנה לנשיא בית המשפט העליון ד"ר מישאל חשין: "הארץ עוברת היום טלטלה קשה, האדמה רוחשת לפני שהר געש מתפרץ ואם הדבר יתפשט, אנו נאבד כעם וכחברה... האדם מרגיש שהשחור נמצא לו מול העיניים, הצטברות החשדות לשחיתות יוצרת משקע שכבר קשה לנשום ויש הרגשת מחנק".
עטיפת ספרו של חיים שיין, "באר השחת"
בטקס הפרידה מבית המשפט העליון בשנת 2006 הוא מתריע: "הילחמו בשחיתות בכל עוז, אל תניחו למלחמה יומם ולילה, בנפשנו הדבר, בנפשה של המדינה ובנפשו של העם". השחיתות נתפסת בעיניו כסכנה מוחשית, היכולה להוביל לאובדן המדינה.
תקוות חידוש הממלכתיות העברית בארץ ישראל והקמת חברה ישרה ושוויונית התנפצו אל קרקע מציאות קשה. חברה מגויסת שבאה למולדת חדשה־ישנה שיעבדה את עצמה ואת כל משאביה ליצירת יש מאין. הקמת מדינה, קיבוץ גלויות, ביטחון, חינוך והקניית ערכי תרבות היו במרכז העשייה הלאומית. בחלוף עשורים מעטים נחשפו אזרחי המדינה למציאות שבה פערים חברתיים מתגבהים, מרחב ציבורי מתמלא בהתנהלות מושחתת, מינויים פוליטיים בשירות הציבורי פוגעים באמינותו והציבור מואס בפוליטיקה ובפוליטיקאים על רקע פגיעתם בטוהר המידות. הנשיא לשעבר משה קצב הורשע בעבירות מין חמורות, לנשיא עזר ויצמן ושמעון פרס נערכו תשאולים וחקירות. ראשי הממשלה אהוד ברק, אריק שרון, אהוד אולמרט ובנימין נתניהו נחקרו, אולמרט הועמד לדין והורשע, ברק ושרון נחלצו בזכות שתיקת מקורבים, והרשימה עוד ארוכה.
ארכיטיפ הלוחם נדחק
בציבור, למרבה הצער, יש הבנה לעיקום המידות ולצורך להסתדר תוך כדי עיגול פינות. רבים בציבור אינם מוקיעים את המושחתים ומתייחסים בהבנה סלחנית לאלה שיודעים לנצל את משאבי כוח המשרה לטובתם האישית, גם אם היא נעטפת בטובת תושבי העיר.
אובדן הבושה של נבחרי הציבור והשלמת בוחריהם עם הפרת נאמנותם הם תעודת עניות לחברה הישראלית. שופטת בית המשפט העליון עדנה ארבל כתבה בנוגע לראש עיריית רמת השרון שנחשד בפלילים: "אבקש להזכיר שיש עניינים שההכרעה בהם ראוי לה שלא תגיע אל אולם בית המשפט אלא תיעשה בין אדם לבין עצמו. הציפייה מנבחר ציבור, בוודאי לתפקיד כה רם כראש רשות מקומית, היא כי הוא יכיר באחריותו לא רק לנושאים שעליהם הוא מופקד כשהוא ממלא תפקיד ציבורי או מתמודד על תפקיד שכזה, אלא גם באחריותו לשימור וקידום אמון הציבור ברשויות; חשוב שיבין כי עליו להוות בהתנהלותו אות ומופת לציבור כולו ולעובדי הציבור בפרט, וכי מייצג הוא בתפקיד זה את הציבור כולו. שומה עליו להכיר בכך שכל עוד חשרת עבים בדמות כתב אישום חמור מרחפת מעל ראשו, יש קושי בכך שימלא תפקיד ציבורי או יתמודד אליו".
עמוס אילון בספרו "הישראלים" כתב: "מייסדים ובונים מזהה הסכם גנבים ג'נטלמני בין נבחרי ציבור ואנשי רשות לבין הציבור, הסכם המכיר בלוליינות נורמטיבית ובהבנה להפרות חוק ולזלזול בערכי יסוד נדרשים למינהל ציבורי תקין".
דברי השופט מ' חשין ורבים אחרים בציבוריות הישראלית מבטאים את שבירת המיתוס והאתוס הציוני גם יחד. הצבר הישראלי, ארכיטיפ של מהפכן, חולם ולוחם, המעצב במו ישותו את גבולות קיומו - נדחק הצידה. הצלחת הצבר לשנות את מהלך ההיסטוריה היהודית, שלוש שנים לאחר השואה ולנצח במלחמת העצמאות יצרה השראה לאומה שלמה. גם כאלה שהיו רחוקים מעולם המושגים המיוחס לציונות הסוציאליסטית, ראו בצבר דגם יהודי חדש. פני המולדת החדשה היו כקלסתר פני הצבר. בשירו "רסיסי לילה" כתב המשורר דוד שמעוני "כי יקום דור חדש/ עברי ברוחו, בניבו, במשא הנפש של חוזיו... תמים ואמיץ, וישרים גם גבו גם לבו גם מוחו". דא עקא, הגשמת החזון הציוני בהקמת מדינה יהודית ואימוץ מוחלט של רוח הניאו־ליברליזם מחקו במהירות את רוח המהפכנות הצברית. הכוחות הסטיכיים האדירים שאפיינו את התנהלות היהודים לאורך אלפי שנות גלות, או בנוסח אחר תרבות הגטו, הכניעו את רוח הצברים לבלי הכר. יפי הבלורית והתואר, אחודי הרעות, התבררו כלא רלוונטיים בחברה שקידשה את העכשווי וחיש מהר גם הם עצמם הצטרפו לחגיגת התיאבון והממון. המשבר הכלכלי, החברתי והדמוגרפי בתנועה הקיבוצית, במהלך שנות השמונים של המאה העשרים, היה ביטוי למפולת הערכית. אידיאולוגיה קפיטליסטית שנתפסה כמשחיתה בשנות המדינה הראשונות, ניצחה במערכה על דמותה וערכיה.
אתוס הצבר הישראלי שאמור היה להיות דמות ניגודית ליהודי הגלותי, התברר כניסיון כושל. האמונה שקידשה את החיוניות הצברית מול התלישות הגלותית נראית היום כמקסם שווא. הפרא האציל, המרדן ומגשים החזון נשבר ונעלם כלא היה.
בישראל אפשר לזהות תהליך שיבה אל התנהלות גלותית. פוליטיקאים, עובדי ציבור ואנשי עסקים נכנסים בנעלי גבאים, כלי קודש ופרנסי שטעטל. רק מצור חיצוני מצליח ליצור חיבור בין רבדים שונים בחברה. השבטיות העברית הקדומה שינתה צורה והיא מתגלית במדינת ישראל, שהיתה אמורה לחסל אותה לתמיד.
גילוי נאות: הכותב הוא פובליציסט ב"ישראל היום"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו