ההפתעה האמיתית השבוע היתה שכבוד השופט עלאא מסארווה לא שחרר את כל העצורים בבזק בעקבות חשיפת הוראות הבימוי של ההצגות בבית המשפט. איכשהו, הדברים שאמרה השופטת הילה גרסטל כאשר פנו אליה לערוך עימות עם אלי קמיר, לא קיבלו את ההבלטה הראויה. השופטת גרסטל דחתה את חוקרי המשטרה: היא מוכנה לערוך עימות רק אם אלי קמיר ישוחרר ממעצרו. המסר ברור: אין לה אמון שאדם הנמצא בחזקת המשטרה, בתנאים שבהם מוחזק קמיר, יכול להגיד אמת.
השאלה היא למה אלי קמיר בכלל במעצר. כאן בא לעזרתי אריה קרישק, סופר, עיתונאי וחוקר לעת מצוא, שגם הוא היה פעם במעצר. "מנסים לדחוק לפינה אנשים כדי שיספקו את הסחורה", אומר קרישק. קרי, חיפוש אחר חומרים מפלילים נגד נתניהו. אבל במה קמיר חשוד? שואל תמים כזה או אחר. "הוא במעצר תחת הגדרת הסל: שיבוש הליכים", טוען קרישק, שמצא את עצמו באותה סיטואציה לפני 18 שנים.
אריה קרישק היה במעצר 12 יום במסגרת פרשיות נמרודי, שנחשבות לאחד החטאים הקדמונים של התקשורת בישראל. אז המשטרה הצליחה למכור לפרקליטות חשדות על הזמנת רצח. ניר חפץ ושאול אלוביץ' כנראה חשודים בפחות מזה. "אני מתחבר לזה מהזווית של אדם שישב שבועיים בתא מעצר מאוד מפושפש. כן, ניר חפץ בוכה על פשפשים. היו איתי בתא כתריסר אנשים, ביניהם שני רוצחים", מספר קרישק. "לפעמים נכנסים אנשים ומשליכים מזרנים פנימה, כך שמתווספים עוד אנשים. השירותים זה מה שאנחנו מכירים בתור 'בול קליעה'. בלי וילון, בלי כלום. אתה חשוף לגמרי. השף של תאי המעצר - זה לא ייאמן. האוכל פשוט בלתי אכיל. אבל אני מודיע לך שאין קושי לשרוד, אם אתה יודע לשמור על עצמך מבחינה נפשית".
אוקיי, אז מה אמרת לעצמך כשאתה עצור, ששמר עליך מהתמוטטות? שאלתי. "אמרתי לעצמי, קח את זה כאתגר. זה משחק של חתול ועכבר עם החוקרים. הם מעירים אותך ומוציאים אותך לחקירה בשעות לא מקובלות. אתה צריך להיות מוכן לזה, ונצמדתי לנרטיב שלי. היו כמובן החוקר הטוב והחוקר הרע. היה חוקר שהיה מופיע פתאום עם פיתות וסטייקים. והיה החוקר שפתאום מקרב אליך את הפנים בצורה מאיימת. 'יעקב (נמרודי; א"ל) כבר מכר אותך', הוא אומר לי. ואחרי כל זה, לא יצאתי עד מדינה. יכולתי לעשות 'דאמאג' קונטרול'".
אבל יש הבדל, אמרתי לקרישק, בינך לבין אדם כמו ניר חפץ. "אתה ידעת מראש שאתה נמצא בקבוצת סיכון, ידעת שאתה פועל בשליחות נמרודי ומהלך על קו אפור שבין החוקי לפלילי, ולכן מבחינה נפשית היית חסין יותר להפתעות", אני אומר.
"נכון", אומר קרישק, "אבל זה מראה שניר חפץ חי באשליה. הוא חי בסטייט־אוף־מיינד תלוש מהמציאות. הוא חשב שהוא מהמוגנים. מקסימום יעשו לו תשאול. לא יודע אם עשו לו מה שעשו לי, אבל האופי שלי בושל בצורה שונה. בארבע בבוקר פורצים לביתך. לא שניים-שלושה שוטרים אלא תריסר אנשים, ויכולים להפוך לך את הבית. בתוך שנייה השתנה עולמך ואתה נאשם.
"האתגר של לשבת מול חוקרים הוא שחמט מעניין", הוא אומר. "שואלים אלפי שאלות וחוזרים ושואלים. רק לעיתים רחוקות שמרתי על זכות השתיקה. ואני יכול להגיד לך שהרבה דברים לא נתגלו - לא למשטרה ולא לציבור. המשחק של המעצרים זה משחק מכור. רק אם במקרה אתה נופל על שופט נאור, שבמקרה שובץ להיות שופט מעצרים, אז הוא לא ייתן למשטרה הארכת מעצר שנייה ושלישית. הטריק הוא שהם מגישים לשופט 'חומר חסוי'. רובו עורבא פרח. וכבר נחשפו אותם שופטים שיחידות מסוימות במשטרה באות אליהם כדי לקבל שיתוף פעולה.
"במערכה א' של החקירה, המשטרה עושה כל שיש בידה כדי להשפיע על החקירה, והמעצר הוא חלק מהמהלך הזה", אומר קרישק. "אנחנו בעניין הזה דומים לצרפתים ולא לאמריקנים. וכבר אמר על כך פרופ' אלן דרשוביץ: מדינה שרוב ההרשעות שלה הן עסקות טיעון, לא צריכה בתי משפט".
ומעל כל המערכת הזאת מרחפת רוחה הרעה של עורכת הדין רות דוד.
שאלתי אדם אחר, שלפני שנים היה מועמד לתפקיד בכיר וטורפד בידי המשטרה שקיבלה רוח גבית מהיסטריה ציבורית מתוזמרת היטב. "ודאי שיש לי התרשמויות ממה שאני רואה", אמר לי. "תחשוב שלוקחים אדם שהיה מוכן לעזוב הכל ולקבל תפקיד לטובת שירות המדינה, כדי לשרת את הציבור; ואז פותחים נגדו בחקירה על כל הכרוך בכך. בתוך כך, פוגעים בו ובמשפחתו ובשמו הטוב. ופותחים עוד חקירה. וזה מתמשך ומתמשך ומתמשך". הוא דיבר על עצמו ולא על אחד החשודים היום.
אריה קרישק, מהיכרותו הקרובה עם המשטרה, בתי המשפט, התקשורת ושיתוף הפעולה בין הגורמים הללו, סבור שמעגלי השחיתות הולכים ומתרחבים. כבר אי אפשר לבצע ניקוי אורוות אלא רק אולי של חלק מהאורוות. שופט העליון מני מזוז התבטא בראיונות שמקור השחיתות הוא - איך לא? - נבחרי הציבור והגופים הבוחרים אותם. כוונתו כמובן לגופי המפלגה והפריימריז. אם כך - מה? רק הממסד הביורוקרטי המשתכר היטב שקיבל את השכלתו במיטב האוניברסיטאות רשאי לנהל את ענייני המדינה, תוך שהוא משאיר ל"נבחרי הציבור" בכנסת ובממשלה להתנהל בנוסח של "ישחקו הנערים לפנינו".
השופט מזוז התעלם כמובן מאותם מקרים ברורים שאנשים איכותיים ביותר, מצטיינים, מונו על ידי הממשלה, אך מינוים טורפד בהליך אנטי־דמוקרטי תוך יצירת סערות של היסטריה ציבורית. חטאם של אותם מנהיגים מקצועיים איכותיים היה בכך שלא צמחו במנגנון המדינה.
החשדות או ההליך: המוצא של המערכת הפוליטית מפני מתקפת החקירות הוא פשוט: לדבוק בספר החוקים
אבל שופט ביהמ"ש העליון מזוז, לשעבר היועץ המשפטי, גם סימן פעם את הכיוון ללכת בו עכשיו. בראיון עם גידי ויץ ב"הארץ" ב־2013, הטיח בו הכתב את מה שאמרו שופטי בית המשפט המחוזי שדנו את אהוד אולמרט. הם "טענו (בין השורות)... שהעבירות שבגינן העמדת אותו לדין אינן מצדיקות הדחה מתפקיד ראש הממשלה".
מזוז השיב: "אני חושב שזה מופרך מהרבה היבטים. לא היתה פה הדחה משפטית. אנחנו, כמערכת משפטית, מעולם לא דרשנו את הפסקת כהונתו של אולמרט. לא רק שלא דרשנו, כשהיתה עתירה לבג"ץ בעניין הזה, אמרנו שאין בסיס לדרישה כזו... את שאלת המשך כהונתו של אולמרט השארנו לזירה הציבורית־פוליטית".
אם היינו פועלים לפי הדנ"א האמריקני ולא היינו בנויים על הדנ"א הסוציאליסטי־רוסי עם חתיכת קרואסון, הרי מרבית חקירות ראש הממשלה היו נפסלות בעקבות מחול השדים המטורף שהתחולל פה בשבועות האחרונים. למעשה, מאז הראיון המוזר של המפכ"ל אלשיך, דרך מופע הראווה של ה"המלצות" ועד מעצרי השווא והפיאסקו של חבורת הווטסאפ מבית המשפט התל־אביבי, ההליכים הפכו לנגועים ופסולים.
אבל זה מקום אחר. החשדות חשובים יותר מההליך המשפטי. לכן המוצא מבחינת המערכת הפוליטית, שחייבת היום להגן על עצמה, הוא פשוט. קבע אותו המחוקק שאולי בכל זאת ראה את הנולד. חוק יסוד: הממשלה קובע מפורשות שראש הממשלה יועבר מתפקידו או יודח או יתפטר או ייכנס לנבצרות רק אם הורשע - דגש על הורשע - בעבירה שיש עימה קלון.
ראשי הקואליציה והשותפות הבכירות יכולים לעשות דבר פשוט: להבהיר כי כל עניין הגשת המלצות או בעיקר הגשת כתב אישום על ידי היועץ המשפטי, אין להם כל משמעות בהליך הנוכחי. הממשלה תפעל כלשון חוק יסוד: הממשלה. ייתכן שעל זה תתנהל מערכת הבחירות. האווירה ההיסטרית שיוצרת הקומבינציה המשטרתית־תקשורתית בנויה על הציפייה להליך קצוב ומזורז שיש לו תכלית אחת: הדחת ראש הממשלה.
אם יובהר כי המערכת הדמוקרטית לא תיכנע למהלכים כוחניים מסוג זה, ייצא האוויר מקמפיין החקירות והן ידעכו. יש סיכוי שנפסיק לשמוע על תיקים חדשים חדשות לבקרים. זה ישחרר את היועץ המשפטי מנדלבליט מהלחץ הבלתי נסבל; והלחץ הוא בלתי נסבל. מצד אחד, תולים את גורל הדמוקרטיה על כתפיו של איש אחד; ומצד אחר, בעלי הכוח במערכה מציגים מעין אולטימטום: הם יקבלו רק החלטה אחת, והיא להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה. הם כבר מבהירים בהפגנות סיר הלחץ שלהם ובדרכים אחרות, שהם דורשים את הליכתו הביתה או לכלא של ראש הממשלה.
השופט מזוז מתעלם ממקרים ברורים שמינוים של אנשים איכותיים טורפד בהליך אנטי־דמוקרטי // צילום: נועם ריבקין פנטון
יוקרת החטיבות הבינוניות: ספרו של גדעון אביטל־אפשטיין על חזית ירושלים ב־67' משרטט דיוקן של אותו דור ישראלי, ויכול לסייע גם לתפיסה הצבאית של ימינו
מנחם לנדאו, מוותיקי הצנחנים ובכיר השב"כ לשעבר, עומד היום בראש עמותת גבעת התחמושת. הוא וחבריו בעמותה העמידו לרשותו של החוקר גדעון אביטל־אפשטיין תקציב קיום של שלוש שנים כדי שיצלול לכל מאגרי החומר של המערכה על ירושלים במלחמת ששת הימים. לספר עב הכרס שפרסם ביובל ה־50 לשחרור ירושלים קרא "67' ירושלים, מלחמה". 590 עמודים המוצגים בשלוש מילים מבולבלות.
כמעט כל מקור אפשרי עמד לרשות גדעון אביטל, והוא ניצל אותם עד תום. הוא הגיע להתמחות כזאת, שאחד מגיבורי ישראל והצנחנים אמר לי שאחרי כל השנים האלה הוא השתכנע מגדעון אביטל שקרב גבעת התחמושת היה מיותר. גם אני כמעט השתכנעתי.
אבל כדי לשפוט את החלטת המפקד מוטה גור ביום פקודה, דרוש קילוף של שכבות זיכרון ואבק, ושל קלישאות ותובנות שנוספו במשך השנים. אחד היעדים האסטרטגיים החשובים בתכנוני צה"ל לפני ששת הימים היה פתיחת הציר להר הצופים, והשתלטות על ההר. כך שגם אם במונחים טופוגרפיים וצבאיים אובייקטיביים יכול להיות שכיבוש גבעת התחמושת היה מיותר; הרי בכל זאת הגיוני לא לחכות שייפול בהמשך, אלא לחסל את היעד הזה שכידוע יושב על הציר להר הצופים.
אביטל הציב תנאים משלו לכתיבה בגלל האזהרות החמורות שקיבל מידידים לא להיכנס לנושא ירושלים ב־1967. התנאי שלו, שגם התקבל, היה חופש אקדמי מלא כאשר המגבלה היחידה היא לא לחשוף מחדלים שקשורים לצנעת הפרט. התוצאה היא ספר חשוב מאוד, אולי המחקר האולטימטיבי על קרבות ירושלים ומלחמת ששת הימים בכלל, אבל קשה מאוד לקריאה.
אביטל הצטיין במיוחד בכך שאייר תוך כדי הכתיבה ההיסטורית דיוקנאות רבים של לוחמים שהיו במרכז הקרבות. בתוך כך נחשף דיוקנו של דור, ושל החברה הישראלית באותה נקודת זמן.
מי שרוצה להפיק לקחים להווה, יכול לעשות זאת - אבל על אחריותו. מודגש כי לדור המפקדים שעשו את ששת הימים, בייחוד בירושלים, היה דחף טריטוריאלי שמקורו בפלמ"ח ובמלחמת העצמאות שנראתה כבלתי גמורה. אבל בלי הדחף הזה, כנראה לא היה ניצחון, והיינו רואים מערכה בנוסח מערכות עזה הנוכחיות. אביטל, מבלי משים, מחסל את האופציה לחלוקת ירושלים מחדש: הוא פשוט מאזכר את כל התקריות והצליפות בשנים שלפני המלחמה וכל ההפגזות מייד עם פריצתה, כולל כוחות אויב שאיימו לפשוט על העיר. לא, שום מנהיג אחראי לא ירצה לחזור ל־4 ביוני 67'.
שיעור נוסף: כיבוש ירושלים תוכנן לפני המלחמה להתבצע על ידי שלוש החטיבות הטובות ביותר של צה"ל - חטיבת הצנחנים הסדירה (35), גולני וחטיבה 7. במקומן התפקדו חטיבת צנחנים במילואים, חטיבת ירושלים (16), שנחשבה בינונית מינוס, וחטיבת שריון 10 שאיש לא ידע אם היא מסוגלת לעשות משהו.
לוחמי חטיבה 16 תפקדו בצורה מזהירה ביעדים קשים. 10 הראל עשתה את שלה, והצנחנים הקיזו את דמם יותר מכל הכוחות ומתווכחים על זה עד היום. אבל המשימה בוצעה בתוך פחות מיומיים. שאלות אחרות, אם הר הבית כן או לא, לדעתי פחות רלוונטיות. האפקטיביות של שלוש חטיבות בינוניות צריכה להילמד גם בצה"ל של שנת 2018.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו