בלדה לחובשת הבדואית

לפהימה עטאונה, מנהלת תוכניות הבריאות במגזר הבדואי, מתוקף תפקידה בארגון אג'יק־מכון הנגב, נמאס מכך ש"המציאות במגזר היא שהשגרה והחירום שלה הם אותו דבר - אנחנו חיים באור אדום מתמיד". מסיבה זו היא ביקשה להביא לשינוי. "הרגשתי שבמקום להמתין לאסון הבא, אני חייבת לעשות מעשה שיביא להקניית מודעות לקבלת עזרה ראשונה מיידית", היא אומרת, ומתכוונת לכל אותם מקרים קשים שבהם נפגעים בעיקר ילדי המגזר, שעל פי הסטטיסטיקה, הסיכוי שלהם להיפגע בבית גדול פי שבעה מזה של ילד יהודי שחי בדרום. "כחברה מסורתית סגורה", היא ממשיכה, "היה לי ברור שהדגש צריך להיות על הנשים שלנו, שגרות במקום, מכירות את המשפחות, את הבתים ואת דרכי הגישה - וזה חוסך זמן יקר". התוצאה: קורס חובשות בדואיות, ראשון מסוגו, המהווה פריצת דרך.

זה אכן נושא כאוב במגזר הבדואי, הסובל מריבוי של תאונות בבית: ילדים נדרסים מחוץ לביתם, מקרים קשים של מוות בשריפה או כתוצאה מנפילה מגובה. זה קורה כי מאפייני הסביבה הבדואית "עוזרים" לזה לקרות, ואין מדובר רק בהיעדר תשתיות. חלק גדול מהבעיה הוא חוסר מודעות לבעיות הבריאות במגזר, שנובע גם מאבחון מאוחר של מחלות טבעיות ותזונה לקויה. ארגון אג'יק, שקם בשנת 2000, מבקש לשים לכל זה סוף. כחלק מפעילותו, המושתתת על שיתוף פעולה יהודי־בדואי, נולדה גם השותפות עם מד"א, שרוצה ללמד את המגזר לקבל על עצמו אחריות. כך נולדו קורסי הכשרה לחובשים מהמגזר, שמהם יצאו כבר 50 בוגרים. "פעילות החובשים מורגשת בשטח, והשינוי ניכר: בטיפול במצבי חירום, בהגשת עזרה ראשונה ועוד", אומרת פהימה, "אולם נשים חובשות עדיין אין".

כאמור, המצב הזה עומד להשתנות. פהימה פנתה למד"א דרום וקיבלה אור ירוק: "הם מייד נעתרו ואמרו שאין בעיה שנגייס גם משתתפות. הפרסומים החלו לעבור מפה לאוזן והופתענו מהתוצאה". פהימה אף צוחקת: "הגענו למצב שבו נאלצנו לקבל רק 25 נשים". הקורס הראשון טרם הגיע לסיומו, אבל פהימה כבר מדברת על סיפור הצלחה: "יש לנו רשימת המתנה של עשרות נשים, כולן רוצות להצטרף לקורס הבא. זה יפה. עבורנו זו גם שבירה של תקרת הזכוכית".

פהימה, המגדירה עצמה מוסלמית־חילונית, למרות כיסוי הראש, מוסיפה כי גיל המשתתפות בקורס החובשות נע בין 19 ל־40: "רובן מגיעות מהכפרים הבלתי מוכרים והנידחים, שמפוזרים ברחבי הנגב, והישראלי הממוצע כלל לא שמע עליהם. אין ספק שמספר החובשים והחובשות (ההולך וגדל) הוא עניין קריטי, שכן בכפרים האלו לא קיימים שירותי רפואה וחירום. בעיניי זה מחדל, כי זה מחויב המציאות שאזרחים יקבלו שירותים כאלה מהמדינה. שירותי הצלת חיים זו מטרה חיונית, גם לפי התורה וגם לפי הקוראן".

לקורס נרשמו נשים ממגוון תחומים: צעירות הלומדות באוניברסיטה, מטפלות במסגרות החינוך לגיל הרך, מורות ועוד. "אצל כולן אפשר לזהות מניע דומה להצטרפות לקורס. כולן רוצות להפסיק את המחסור בידע בתחום הרפואי. הן רוצות טיפול מנע הולם לילדיהן בפרט ולאנשי המגזר בכלל", אומרת פהימה, "חלקן חוו מקרים שהסתיימו במוות, ולצערנו, אנחנו עדים יותר ויותר למקרים כאלה, שאפשר היה למנוע אותם. אם היה את הידע המתאים, היה אפשר להציל חיים. את הכלים האלה הקורס הזה אמור להקנות למשתתפות, שיידעו לתת מענה רפואי מקצועי ומיידי.

"זה בהחלט קורס הדגל עבורנו", היא מוסיפה ומתגאה: "נשים מגיעות מקהילה סגורה ומסורתית - ומקבלות אחריות על חייהן ועל החיים בקהילתן. הן מהוות כבר עכשיו מקור השראה לנשים רבות אחרות, שנקודת הפתיחה שלהן קשה יותר. מעבר לכך, זו הזדמנות מעולה לחשוף בפני החברה הישראלית הרחבה את השינוי בתוך המגזר, שינוי שהנשים בוחרות לעשות".

 

החובשות מהוות מקור השראה לנשות המגזר האחרות. פהימה עטאונה // צילום: דודו גרינשפן

 

"זו שליחות"

פהימה מודעת לכך שיש הבדל בין קורסי החובשים לגברים לבין אלה של הנשים: "זה אחרת. ההיערכות וההתאמה שונות, אפילו ברמת הימים והשעות. רוב הנשים הן אימהות עובדות, שאחר הצהריים הוא הזמן שמתאים להן. להבדיל מהגברים, הן לא יכולות לסיים את הקורס בשעת לילה מאוחרת".

האם יש יתרון בנשים חובשות?

"לנשים יש רגש שלא נמצא בגברים. אמא שיש לה ילדים, יש לה את הכוח שלה, ואני מדברת על מעבר להעצמה. החמלה, ההבנה והמגע המרגיע - נמצאים בדנ"א שלנו. האישה היא זו שתשים לב לפרטים הקטנים. היא תיתן את הלב הרבה יותר מהגברים, שבעצמם מודים בכך".

ובאמת, איך הגברים במגזר מקבלים את החובשות שבדרך?

"מה שמגיע אלי זה בעיקר הקולות המעודדים, שאומרים שזה צעד שמחזק את הקהילה. יש גם חלק קטן שמתנגד, אבל אני מניחה שמטרידה אותו המחשבה שהנשים ייצאו מהכפר לעבוד ולהרוויח כסף, ושהן יהפכו לעצמאיות. עם זאת, אני מאמינה שבשעת הצורך, כשהם יזדקקו לעזרה, הם גם יפנו אליהן, ואז כבר יגיבו אחרת לחידוש הזה".

עם הזמן החובשות החדשות צפויות להעביר את הידע שלהן בתוך הקהילה?

"אנחנו עכשיו זורעים את הזרעים, ואני מאמינה שכבר נמצא את התשתית המתאימה שזה אכן יקרה. עם המענה בשטח, הדברים כבר נראים ונשמעים אחרת. עם הזמן נראה את התוצאות. אני מאמינה שגם פה, לאט־לאט, הנשים החובשות יהיו חלק מקובל ורגיל בנוף של המגזר".

אחת הנשים האלה היא ג'מילה (28), המשתתפת בקורס הראשון. היא מגיעה מהכפר אבו קוידר, אם לשלושה קטנטנים ועובדת כגננת. הכפר שלה אינו מוכר. הוא ממוקם מול שגב שלום ומתגוררים בו כ־7,000 איש. "אמי בת ה־45 חולת לב, והחשש לחייה הוא תמידי", מספרת ג'מילה, "אני אמנם גרה לידה, אבל עצם העובדה שאנחנו ביישוב בלתי מוכר, מביא לכך שבשעת חירום לוקח לשירותי הרפואה יותר מ־20 דקות להגיע לכביש הראשי של הכפר. משם, בממוצע זה עוד שבע דקות עד לבית, אם בכלל ימצאו אותו, וזה קריטי בעת סכנת חיים". 

לא רק מחלת הלב של אמה תרמה להחלטתה של ג'מילה להצטרף לקורס, אלא גם ילדי הגן: "כבר קרו מקרים שילדים הזדקקו למענה רפואי, לעיתים מציל חיים. לפעמים התוצאות היו טרגיות, רק בגלל היעדר הכשרת צוותים רפואיים מקומיים, שיכולים לתת את הסיוע הראשוני לפחות לאלתר. כל כפר כזה צריך שירותי רפואה הולמים בסביבה". 

ג'מילה נזכרת במקרה טרגי מפורסם לפני חמישה חודשים, שבו נהרגו ילדים כתוצאה ממשחק בתחמושת שמצאו. "שמעתי בום עצום בשעה 17:00 בערך. זו היתה עוצמה אדירה של פיצוץ, וכל הבית רעד. פתחתי ווטסאפ וכבר ראיתי כל מיני הודעות על נפגעים ושאין מה לעשות. יצאתי החוצה, וראיתי את אחד הילדים. היה לו דופק, אבל המראה היה קשה, הוא נפגע קשה בראש. זה היה מטורף. הם שכבו שם והאמבולנס עדיין לא הגיע. אני זוכרת את חוסר האונים, ושאמרתי לעצמי שאסור שיקרה שוב מצב כזה, שילד גוסס מולי ואני לא יכולה להושיט יד ולעזור להציל את חייו. היום, אחרי שהצטרפתי לקורס החובשות, אין לי ספק שזה היה יכול להסתיים אחרת, והמחשבה הזו משגעת אותי ומציקה לי מדי יום. עם ההכשרה שקיבלתי עד היום המקרה ההוא היה יכול להיגמר אחרת".

ג'מילה נחושה למגר או לפחות למזער את הנזקים בסביבה שלה: "חשוב שכל אחד ירכוש את הידע הבסיסי להצלת חיים. זו שליחות, וחשוב שכל אם תקבל את ההכשרה הזו. רק כך, כשהיא שומרת על הילד שלה או על ילד של השכנה, היא יכולה לעשות את ההבדל, וזה לבד יכול לשנות את הסטטיסטיקה".

 

ד"ר ג'אבר אבו עאבד והאב השכול יוסף אבו ג'עפר. "האימהות יהיו הראשונות למנוע קטסטרופה בעתיד" // צילום: דודו גרינשפן

 

שמרנות על חשבון בריאות

ד"ר ג'אבר אבו עאבד הוא תושב רהט, שמנהל בה את שירותי הרפואה הדחופה בעיר, שבה נספו שבעה ילדים מתחילת 2016 ועד היום. היוזמה של ארגון אג'יק־מכון הנגב משמחת אותו: "אנחנו באים ממגזר שמרני, שבו יש הרבה תאונות ביתיות. למשל, האם הציבור הישראלי יודע כמה ילדים נפגעים מכוויות משמן רותח במהלך בישול במטבח? השמרנות הזו באה על חשבון הבריאות, כיוון שיש הרבה נשים במגזר שנמנעות ומסרבות לקבל טיפול רפואי מגבר למשל".

עוד מספר ד"ר אבו עאבד: "אחד המקרים הכואבים שטיפלתי בהם היה מותם של שלושה אחים ברהט, שנהרגו לאחר שהשאירו גחלים בוערות בתוך הבית, שהבעירו את המזרנים בחדר השינה. האם יצאה מהבית לקניות ונעלה אחריה את הדלת והם מתו מחנק. הכניסו לי אותם על מיטות אל המרכז הרפואי הקטן. הייתי באותו רגע רופא חסר אונים מול שלושה ילדים קטנטנים. אתה יודע שהם כבר לא בין החיים, ובינתיים מסביב עשרות, אם לא מאות אנשים, חוסמים את הדרך לצוותי מד"א וצוותים רפואיים נוספים שהגיעו. 

"העצוב הוא שאי אפשר לומר שתאונות חוזרות כאלה לא קורות גם בבתים שבהם כבר קרתה טרגדיה. ילדים ממשיכים להיפגע, ומשפחות ממשיכות לשלם על כך את המחיר הכי כבד. המציאות כיום היא שקיים פער משמעותי בין הסיכוי של ילד ערבי מהדרום להיפגע מול הסיכוי של ילד ערבי מכל אזור אחר בארץ להיפגע. לילד ערבי מהדרום יש סיכוי של פי ארבעה להיפגע".

האם, לדעתך, הפרויקט החדש של החובשות הבדואיות בדרום יכול לשנות את המאזן הכואב הזה?

"זה בהחלט יכול לעזור. זה פותח צוהר גם לאימהות אחרות לקחת איתן את הידע הזה לבתים שלהן, לבתי הספר ולגנים, כך שאם חלילה יקרה משהו, האימהות יהיו הראשונות שיכולות להגיב, בבית או מחוצה לו, ולמנוע מצב של קטסטרופה בעתיד".

יוסף אבו ג'עפר, אביהם של הפעוטות שנספו בשריפה ברהט, מביט מיוסר על צילומי ילדיו: עדן (4), הודא (3) ותאופיק בן השנה. הוא לא ישכח כל חייו את הלילה של 2 בינואר 2016. "ככה אלוהים רוצה", הוא אומר, "אמרו לנו שהם פצועים אנוש והתפללנו עד הרגע האחרון. אני לא מאחל לשום הורה לעבור את הסיוט הזה; החזקתי את ילדיי בידיים, ניסיתי להציל אותם, ליטפתי את הפנים המפויחות שלהם, ובכיתי. כלום לא עזר. אבל אולי עכשיו, עם החובשות, יש סיכוי שמצבים דומים ייגמרו עם הצלת ילדים אחרים, וימנעו מעוד משפחה אסון כבד". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו