"כשאני מתגעגע למוסקבה, אני פותח ערוץ רוסי בטלוויזיה. ואז הגעגוע נעלם"

בוריס אקונין עומד במרפסת מלון רויאל ביץ' בתל אביב ומביט בהנאה גלויה בנוף המתפרש הרחק למטה. המרבד הכחול של הים ורובעי העיר הלבנים יוצרים שילובים שמקשים להתרכז מעבר לבהייה מחויכת בנפלאות העיר העברית הראשונה. 

"ביקרתי בישראל פעמיים לפני כ־15 שנה, כהכנה לכתיבת ספר, ומאז לא הייתי כאן", אומר אקונין, "תל אביב השתנתה מאוד בתקופה הזאת, ולטובה. לפני 15 שנה היא נראתה לי משעממת במקצת, ועכשיו זה כרך חי, מודרני וצעיר. רק חסרונו של דבר אחד מפתיע אותי בנוף הזה - מדוע התל־אביבים לא מנצלים את הגגות, כפי שעושים בניו יורק? באקלים המצוין הזה, ועוד כאשר אין שטחים פנויים לבנייה, זה כל כך מתבקש. אולי יש לכם רוחות חזקות מדי?"

לא היה לי מה להשיב לסופר האורח לגופו של עניין, אך חשבתי שההערה שלו אופיינית לכותב שעמד מולי ולכתיבתו. אקונין הוא אדם חריף ומהיר תפיסה, שמשלב בכתיבתו התבוננות ויכולת מעשית. הוא מבחין בפרטים ומסוגל לטוות מהם עלילה כובשת, מורכבת ורב־ממדית. 

לקראת הגעתו של אקונין לישראל, קהל קוראיו זכה בתרגום לעברית של ספר חדש מסדרת ההרפתקאות של הבלש פנדורין, "מחרוזת ירקן" שמו (הוצאת ספרי עליית הגג, מרוסית: יגאל ליברנט). דמותו המרתקת של ארסט פנדורין, בלש רוסי כל־יכול ורב־קסם מן המאה ה־19, התחבבה במשך שני העשורים האחרונים על עשרות מיליוני קוראים בעולם. אבל "מחרוזת ירקן", על אף היותו ספרות בלשית אינטליגנטית, הוא ספר לא רגיל.

"מילדותי אהבתי לקרוא ספרות בלשית, וב'מחרוזת ירקן' התאפשר לי לעשות הומאז' לגדולי הסוגה הזאת", מסביר אקונין, "בכל אחד מעשרת הפרקים שבספר (שבעה סיפורים ושלושה רומנים קצרים) אני נכנס לנעלי הסופרים הידועים; פעם אני ארתור קונן דויל, פעם פטרישיה הייסמית' ופעם ז'ורז' סימנון - ואני שולח את פנדורין להפליג לפתרון תעלומה בלשית במסגרת תבנית ספרותית שונה". 

פנדורין הביא לאקונין את רוב פרסומו, ואפילו את שמו. בוריס אקונין הוא שם עט שהשתרש כל כך, עד ששמו האמיתי של הסופר - גריגורי צ'חארטישווילי - מוזכר לרוב על ידי מתנגדיו, כאשר הם מנסים להזכיר שהוא אינו רוסי. שם המשפחה הגאורגי מסגיר רק מחצית מזרותו בעיני הלאומנים הרוסים; אמו היהודייה מחשידה אותו בעיניהם לא פחות. ולמרות זאת, על מעמדו ככוכב ספרותי מוביל ברוסיה, ולמעשה בעולם כולו, אין עוררין. 

 

הומאז' לגדולי הסוגה הבלשית. ז'ורז' סימנון // צילום: GettyImages

 

16 טיפוסים של קורא

אף שנולד בגאורגיה, אקונין גדל במוסקבה, והוא אוהב להגדיר את עצמו כ"בן לאום מוסקבאי". הוא עוסק בספרות כל חייו. תחילה תרגם לרוסית יצירות של סופרים אמריקנים, בריטים ויפנים, אחר כך עבר גם לעריכה ספרותית ולביקורת ספרות. בגיל 40, כאשר הרגיש שמאס במלאכת התרגום, אזר אומץ לכתוב את ספרו הראשון, שהיה לספר הפותח בסדרת הבלש פנדורין.

לפני כחודש יצא לאור ברוסיה הספר האחרון בסדרה. בפגישה עימו, הוא מגלה כי כבר לפני 20 שנה תכנן לכתוב 16 ספרים סביב פנדורין - לא פחות ולא יותר. גם מרבית העלילות נולדו במוחו כבר אז. הסיבה נעוצה ב"סוציוניקה", גישה שמחלקת את כל האנושות ל־16 אבות־טיפוס של אופי פסיכולוגי. 

כמי שדגל בגישה הזאת, אקונין מלכתחילה החליט לחבר 16 רומנים שכל אחד מהם יכוון לטיפוס פסיכולוגי מסוים. "וזה באמת עובד", הוא מסכם בשביעות רצון בלתי מוסתרת. "כל קורא שלי, שקרא את כל סדרת פנדורין, יכול להעיד על רומן אחד שאהב במיוחד ועל אחד שלא אהב. אם אשמע ממנו עליהם, אוכל בוודאות מוחלטת לקבוע לאיזה טיפוס של אישיות אנושית הוא שייך. כך יכולתי לוודא שהסדרה הזאת תמצא חן בעיני כולם. אני אוהב מאוד משחקים מן הסוג הזה".

זה לא המשחק היחיד שסחף את אקונין. כמי שנמצא באופן קבוע בחיפוש אינטלקטואלי, הוא ממשיך לתור אחרי חידושים ספרותיים, ומתמקד כעת ב"ספרות אינטראקטיבית". לפני פחות משנתיים השיק פרויקט, שבו יכול הקורא לבחור בעצמו בקו עלילתי. בספר האינטראקטיבי הראשון שפרסם, ושדמה ליישום אלקטרוני, היו כמה צומתי בחירה, אשר יצרו שמונה עלילות שונות. לכל אחת מהן הוצע סיום אחר, שהתאים למבנה האישיותי של הקורא הבוחר אותו. לקורא הוצעו בחירות תמימות לכאורה: להחליט, למשל, האם גיבור הסיפור יישאר בחדר או ייצא ממנו. אבל, לדברי אקונין, הבחירה לחלוטין לא מקרית, ומוכתבת על ידי הפסיכולוגיה, שאותה הוא מגדיר "מדע מדויק". 

אקונין סבור שהוויתור על נייר משחרר את הספרות מן המגבלות, ולכן העתיד צופן לה אפשרויות מרתקות ביותר. בעולם שהוא רואה בעיני רוחו, ספרים יכללו מרכיבי מולטימדיה שימחישו לנו את המתרחש: נוכל לקרוא את "מלחמה ושלום" של טולסטוי ותוך כדי הקריאה לראות בעינינו איך היו לבושים גיבורי העלילה, איך נראה הרחוב שבו הם מתהלכים. "זה ישחרר גם את הסופרים", מבטיח אקונין. "היום, לדוגמה, אני חייב לספק לקורא תיאורים של מרחב שבו מתרחשת העלילה, ולעיתים זה משעמם. במקום זאת, הקורא יוכל פשוט לראות אותו בעיניו. ובמקום לספר לקורא שבחדר נשמעו צלילי טנגו ארגנטינאי, הטכנולוגיה תשמיע לו אותם". 

את החששות שהטכנולוגיה הזאת תהפוך את הקריאה למכנית ותשלול מהספרות את הנשמה - הוא דוחה על הסף. הוא בטוח שהספרות תגבר ורק תתחזק, רק שתהיה זאת ספרות אחרת. "היתה תקופה ארוכה למדי שבה ספרות בלשית זכתה לפופולריות עצומה, ואני מודה שניצלתי אותה היטב. אבל עכשיו, לדעתי, את המקום המוביל תתפוס הנון־פיקשן, 'ספרות העובדה'. הכותבים המעניינים ביותר כבר נודדים למחוזות האלה. זה סימן לכך שכולנו מתבגרים. החברה שלנו הופכת למורכבת יותר. גם אדם יחיד מתפתח במהלך חייו: הוא משחק פחות ומתעסק בדברים רציניים יותר".

 

המסלול נחסם

אקונין בכל זאת מציין שהתבגרות החברה האנושית אינה תהליך חד־כיווני, וטוען שלפעמים יש בה נסיגות. בעצם, הוא מזהה יותר ויותר נסיגות: "בחירתו של טראמפ לנשיאות ארה"ב היא הידרדרות לילדותיות. גם הברקזיט הוא ילדותיות, וגם ולדימיר פוטין. כל אלה הם סימנים לחברה שאינה בוגרת מספיק, לחברה שצריכה לדכא אחרים כדי לחוש ביטחון עצמי, והם מעידים על חוסר אחריות והיעדר יכולת לחשב שניים-שלושה מהלכים קדימה". 

כיצד יכול להיות ש"ילדותיות", כפי שאתה מכנה זאת, הדביקה מדינות וחברות שונות כל כך?

"אין זה סוד שמדינות שונות מצויות בדרגות שונות של התפתחות, בגרות ובשלות, זה משתקף באופן ברור בהתנהלותן. מהבחינה הזאת, מדינות צפון אירופה הן הבשלות יותר. כפי שאדם מבוגר הופך למבין יותר, לסובלני יותר, כך גם חברה כולה. זה בא עם הניסיון. באותה מידה אפשר להגדיר את הסימנים לחברה שמצויה בדרגה נמוכה של התפתחות: חיים גסים, שלטון נוקשה, הגנה פחותה על החלשים, תוחלת חיים קצרה. 

 

"רוסיה כפי שכולנו מכירים אותה היום, נוצרה אז על ידי המלך איוואן השלישי". פוטין // צילום: אי.פי

 

"באופן כללי, כיוון ההתפתחות האנושית חיובי. אני מאמין שיש קִדמה, שיש התפתחות אבולוציונית בחברה האנושית, והאנושות הופכת טובה יותר. רבים לא רואים זאת, וזה מפתיע אותי - הרי ברור שסדרי החיים מתרככים, ויחסים בין בני אנוש הופכים לקשוחים פחות. להבדיל מן העבר, אנשים שמזלם לא שפר זוכים לסיכוי, לפחות במדינות המפותחות. שיעור האמפתיה בעולם גדל, יש אנשים רבים שמוכנים לעזור לאחרים שלא על מנת לקבל פרס. חבל שבקדמה יש גם תקלות".

אקונין לא מציין בשמה את המדינה העיקרית שבה הוא מזהה תקלות בדרך של האנושות לעתיד טוב יותר, אולם ברור שהכוונה לרוסיה. הסופר המפורסם מיקם את עצמו כבר לפני שנים במחנה המתנגד לפוטין, וביקורת עקבית שהטיח במה שקרה וקורה במולדתו הפכה אותו לאויב המשטר. 

בשנת 2014 בחר אקונין לעזוב את רוסיה, ומאז לא חזר אליה, אפילו לא לביקור קצר. "בעקבות התוקפנות נגד אוקראינה וסיפוח חצי האי קרים, האווירה בחברה הרוסית השתנתה לרעה. זה עבר את הדרגה של 'לא נעים' והפך בלתי נסבל. לפעמים, כשאני חש נוסטלגיה ומתגעגע למוסקבה, די לי לפתוח את אחד מערוצי הטלוויזיה הרוסיים לעשר דקות, כדי להעלים את הגעגוע. אני אוהב את האנרגיה הטובה של מוסקבה, אבל גם אותה הפסקתי להרגיש".

גילוי אובדן האנרגיה החיובית של עירו האהובה הגיע לו במפתיע. הוא מספר ששיטת הכתיבה שלו רחוקה מהמתנה פסיבית למשק כנפי ההשראה. "בכל עת שאני נתקע בתהליך היצירה, עלי לצאת לטיול במסלול קבוע כדי שהמוח יתפקד טוב יותר. אני יודע שלא אוכל לפתור את הבעיה בעודי יושב ליד שולחן הכתיבה. 

"במוסקבה היה לי שביל מצוין: ידעתי שכעבור מספר מסוים של צעדים הראש יתחיל לעבוד, אחרי עוד כמה צעדים ארגיש את הפתרון באופק, ובעוד מרחק מה כבר אוכל לשרבט אותו בפנקס הכתיבה שתמיד נשאתי עימי. ופתאום שביל הקסם במוסקבה הפסיק לעבוד. לפתע בכל עת שיצאתי אליו, משהו תקף אותי: כתובת גרפיטי מלאת שנאה, סרטי תמיכה בתוקפנות נגד אוקראינה על מכוניות או תהלוכה כנסייתית, שנראתה כאילו היא נועדה לאיים עלי ולא לשבח את ישו. הבנתי שאני לא יכול להיות ברוסיה כל עוד לא יתחילו בה שינויים לטובה".

 

"בפריז אין משמעת"

למזלו של אקונין, נתגלו לו שלושה שבילים אנרגטיים חלופים בשלוש ארצות, שבהן הוא מתגורר עכשיו לסירוגין. בלונדון הוא מטייל בשביל שעל גדת התמזה וכותב ספרי עיון, בסן מלו שבמחוז ברטאן הצרפתי הוא הוגה במה שהוא מכנה "ספרות יפה ורצינית", ואילו במארבייה שבדרום ספרד הוא שולח את ידו בספרות בידורית וקלילה. בכל שבועיים הוא עובר מקום, ומחליף בהתאם את סוג הכתיבה. מייד עם ההגעה לסביבה חדשה הוא חש אם יוכל לכתוב בה. 

בתל אביב, לדבריו, לא היה מסוגל לעבוד בשל "העצבנות באוויר", שלא מאפשרת לו להתרכז בכתיבה, גם לא באיטליה ובפריז, שכן "אין שם משמעת". אפילו לבית יש משמעות, ואקונין מודה שאינו מסוגל לכתוב בבתי מלון, וגם בדירות שכורות תמיד התקשה. "כדי לכתוב, הסופר צריך להרגיש שהוא נמצא בעולמו שלו", הוא מסכם.

לאחר השלמת הסדרה על פנדורין, אקונין מתרכז בפרויקט הגדול שלו - חיבור תולדות המדינה הרוסית. נוסף על ההתבגרות, שלו ושל קוראיו, זאת גם תגובה למאורעות ההווה וניסיון להבין את מולדתו. "קלטתי שאני לא מבין את רוסיה, לא מבין מדוע היא נעה במעגלים. למרות שלמדתי היסטוריה באוניברסיטה, מעולם לא הסבירו לי מדוע המדינה שלי נופלת לאותן מלכודות, והחלטתי שעלי לחקור את ההיסטוריה הרוסית בעצמי".

הוא סיים כבר חמישה כרכים בפרויקט המונומנטלי הזה (אשר לו הקציב, בדרך אופיינית שמקדשת תכנון, עשר שנים), ועובד עתה על הכרך השישי שיעסוק במאה ה־17. אף שעוד כמה מאות שנות היסטוריה רוויות אירועים לפניו, את הסוד הוא כבר גילה: "הבעיה אינה פוטין, הבעיה אינה ילצין, הבעיה אינה בתקופה הסובייטית ואפילו לא בשושלת הצארים שלפניה. בכל עת שאתה חוקר תקופה מסוימת בתולדות רוסיה ולכאורה מוצא את האשם בצרותיה, אתה מבין שהשורשים הולכים אחורה. את שורש הבעיה גיליתי במאה ה־15. רוסיה שלי, רוסיה כפי שכולנו מכירים אותה היום, נוצרה אז, במחצית השנייה של המאה ה־15 על ידי המלך איוואן השלישי".

להטיל את האחריות לחוליי רוסיה המודרנית ונטייתה לרודנות על מלך ששלט לפני יותר מ־500 שנה, ולטעון שהוא בנה אותה? זה לא נוח מדי?

"איוואן השלישי לא בנה את רוסיה של היום, אבל הוא הניח את כל היסודות שלה. הוא היה מדינאי דגול וכישרוני, שמשום מה לא הוערך מספיק. הוא בנה יסודות, ובדיוק כמו בכל בנייה אחרת, לא היה אפשר לבנות על היסודות האלה משהו אחר. בכל תקופה שבה ניסו לבנות על היסודות שלו מדינה שונה, המבנה כולו החל להיטלטל, הראה סימני התפרקות והוחזר ליסודות. כל הרפורמטורים ביקשו לשנות את מבנה הקומות, ליישר את הרצפות, לחדש את הגג או להחליף טפטים. זה לא יכול לעזור. אין דרך לתקן את רוסיה בלי לשנות את המסד, ואף אחד לא העז לעשות זאת. 

"את המודל למדינה שלו, איוואן השלישי שאב מג'ינגיס חאן ומאורדת הזהב שנוסדה על ידי נכדו, באטו חאן. זאת מדינה ריכוזית ביותר, בעלת מבנה פירמידלי, שמיטיבה לגייס מאמץ בעת צרה, משום שהפקודות בה לא ניתנות לערעור ואין בה חוקים, יש רק רצונו של ראש המדינה. כל מי שחי במדינה הזאת הוא משרתה, והערך העליון במדינה הזאת הוא המדינה עצמה. תנאים הכרחיים לקיום מדינה שכזו אנחנו מוצאים בכל התקופות של ההיסטוריה הרוסית מאז המאה ה־15. אחרי התמוטטות בריה"מ, הליברלים ניסו לבנות על המסד הזה את אירופה. הם כמובן לא הצליחו".

אם כך, התחזית שלך עבור רוסיה פסימית, שכן שתי האפשרויות קשות: אם לא ייגעו ביסודות, רוסיה נידונה לקיום טוטליטרי, ואם יעזו לפרק את המסד, ישלוט בה כאוס מוחלט. 

"אחד מן המרכיבים החיוניים של המדינה הרוסית, כפי שאנחנו מכירים אותה, הוא מעמדו המקודש של ראש המדינה. אם האזרחים מתחילים לפקפק בתבונתו, בהחלטות שהוא מקבל, הכל מתפרק. אנו עדים עכשיו לתהליך שבו מקדשים את פוטין. אני בטוח שאם היו אומרים לו, אי אז בשנות ה־90, שהדברים יתגלגלו למצבם הנוכחי - הוא היה מתפקע מצחוק. אבל זה ההיגיון ההיסטורי. פוטין כאיש אינו נורא ואיום, הוא לא אכזרי, הוא לא נהנה מכך שמנסים לדמותו לאל. ובכל זאת, זה קורה, כי כך בנויה המערכת. 

"הבעיה היא שבמאה ה־21, להבדיל מן העבר, מדינה כמו רוסיה כבר לא יכולה להצליח משום שהיא חונקת את היוזמה החופשית. הכלכלה שלה תדעך, כי אין כלכלה ופעילות עסקית בלי שלטון החוק. רוסיה תידרדר בכוחה הטכנולוגי, השחיתות רק תגבר, והכסף ייגמר. המדינה הזו לא תעמוד עוד הרבה זמן. כמה תסריטים אפשריים: אולי יגיע משבר כלכלי כלל־עולמי, בין שבעקבות מציאת תחליף לנפט וגז ובין שבעקבות דשדוש הכלכלה הסינית, ואולי רוסיה פשוט תדעך כלכלית ותהפוך למחנה צבאי אחד גדול, אבל בכל התסריטים האלה היא צפויה לזעזועים, התפרקות והרבה דם".

ובכל זאת, אם לשפוט על פי תוצאות הבחירות, כ־75 אחוזים מהרוסים בחרו בפוטין.

"אם בכל מדינה דמוקרטית היו מפעילים תעמולה ושטיפת מוח בכל ערוצי התקשורת, גם בה היו תוצאות דומות. אף על פי שאין ברוסיה דמוקרטיה, השיטה הקפיטליסטית ממשיכה לתפקד בה, וזאת התקווה הגדולה. בערים הגדולות נוצרו אוכלוסיות של אנשים בעלי תחושה של כבוד עצמי. יש שכבה של מעמד הביניים, והוא כידוע תשתית ההתפתחות הדמוקרטית. והסימן האופטימי ביותר קשור בכך שלראשונה יש ברוסיה ארגוני מתנדבים רבים, שמאגדים אלפי צעירים".

 

"להיכנס לנעלי סופרים ידועים". ארתור קונן דויל

 

משקל שונה לכל קול

לדברי אקונין, "הדמוקרטיה הגיעה לתקרת ההתפתחות שלה. במדינות המתקדמות ביותר היא מיצתה את תועלותיה. זה בא לידי ביטוי בעליית הפופוליזם, בהצלחה של מנהיגים פופוליסטיים, ובכך שמי שהתרגלו לראות בעצמם קובעי דעת הקהל - התקשורת והאינטלקטואלים - כבר לא מדברים לציבור ועסוקים רק בעצמם. ההתנשאות והסנוביזם של אותן אליטות ישנות רק מחמירים את המצב. כנראה הגענו לעידן שבו הדמוקרטיה צריכה לפנות את הזירה לשלב הבא בהתפתחות הסדר החברתי, לשיטה גמישה ויעילה יותר". 

אם תהיתם מה השיטה שיכולה לסתור את אמרתו הידועה של צ'רצ'יל, שלפיה הדמוקרטיה היא שיטת המשטר הגרועה ביותר הקיימת מלבד כל יתר שיטות המשטר שנוסו עד כה, הרי בעיני אקונין זוהי מריטוקרטיה - שלטון על בסיס יכולות, כישורים והישגים. 

העידן הטכנולוגי שבו אנו חיים מקרב, לדעתו, את יישום השיטה הזאת. "אלגוריתמים יכולים לשקול את כישורי האדם ואת הישגיו באופן אובייקטיבי. הרי כל אחד מרגיש שאין צדק בכך שבהחלטות על גורל המדינה קולו של בן 18, שטרם עשה דבר בחייו, שקול לקולו של מי שעשה הרבה ותרם הרבה לחברה. אם אנו מאמינים שיש משמעות לחיים האנושיים, ושהמשמעות הזאת היא להפוך לאדם טוב יותר ולהפוך את עולמנו לטוב יותר, אז צודק שהחברה האנושית תעריך יותר את האנשים שתרמו לה יותר בשלל תחומים, ותיתן לכל קול משקל שונה בהתאם להישגים. 

"מי יעריך את ההישגים? ככל שהמערכות המקוונות יתקדמו, הן יהיו מסוגלות לשכלל את כל הטוב שעשה אדם זה או אחר - מי תרם במחקר, מי בהבאת ילדים לעולם, מי בהתנדבות ועזרה לזולת. כך לכל אדם יהיה מעין אשראי אלקטורלי, וקולו יהיה משמעותי יותר ככל שהישגיו גדולים יותר".

בינתיים, אקונין דווקא מתפעל מן ההישגים של הדמוקרטיה הישראלית. אף שהסופר מעיד על עצמו כנטול הרגשת השתייכות אתנית וכתוצר של רקע מתבולל, הוא לא רואה בישראל רק עוד נקודה על הגלובוס. "ישראל היא מדינה מופלאה. כסופר שמתלהב מעלילות אגדיות אני מוקסם מן העלילה האגדית של המדינה הזאת. זה פנטסטי לגמרי. חלום שנולד בליבו הקודח של מישהו באיזה שטעטל והתממש. אתה רואה את כל היופי הזה שיצרתם בשממה, אתה שומע את השפה הזאת שקמה לתחייה מתרדמת, ולא יכול שלא להעריץ". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו