בוריס ג'ונסון, שר החוץ הבריטי, הזהיר בימים האחרונים כי "פוטין ישתמש בגביע העולם כפי שהיטלר השתמש באולימפיאדת ברלין ב־1936". תזכורת היסטורית: אותם משחקים אולימפיים, שאורגנו באופן מרהיב וראוותני, סייעו לשלטון הנאצי להציג לעולם תדמית לא מאיימת, עד ששר התעמולה הנאצי גבלס הגדיר את חשיבותם "כשווי ערך לכמה דיביזיות משוריינות". הבריטים מזועזעים מהרעלת המרגל הרוסי סרגיי סקריפל ובתו בלונדון - מה שמעיב על האווירה הטובה של זרימת כספי אוליגרכים מרוסיה לבירת אנגליה.
הרוסים נעלבו מאוד, וראוי גם לכל שונאי רוסיה לזכור שעם כל הכבוד ליתר המעצמות, 27 מיליון רוסים נספו במאבק בהיטלר. במוסקבה טוענים שבריטניה מנסה למנוע את קיום המשחקים ברוסיה. גם שם יש היסטריה: במאה ה־21 ביטול משחק כדורגל בודד מסיבות פוליטיות הוא מדע בדיוני. ואם לדבריו של ג'ונסון תהיה השפעה, היא בהלהטת הרוחות לקראת קרבות החוליגנים שעלולים להיות כאב ראש גדול; למרות שאין לשלול שדווקא משטרה רוסית תטפל באלו ביעילות טובה יותר מממשלות מערביות.
לא רק שההשוואה להיטלר היא מוגזמת, גם השוואת המשחקים האולימפיים לגביע העולם היא בעייתית. המשחקים האולימפיים, עם ריבוי הטקסים, הסמליות הרבה בהמנונים ובמדליות והשתתפות כל מדינות העולם - הם אירוע הרבה יותר משמעותי תדמיתית. במונדיאל משתתפות רק 32 מדינות והאירוע הוא קצת יותר מ־100 שעות פעילות ספורטיבית, גם זאת בהנחה שכמה משחקים יגיעו להארכה ופנדלים.
הערך התעמולתי של אירוע ספורט הוא עניין לא ברור בעידן הזה. ההנחה כי העולם הנאור יתפעל ויסתנוור מכמה מתקני ספורט יפים, היא במקרה הטוב פשטנית. האמת היא שאירוע ספורט מציב זרקור על מדינה - זרקור שכולל הרבה עיסוק בענייניה הפנימיים. קטאר, המארחת הבאה של גביע העולם ב־2022, מקווה להשיג באמצעות הכדורגל הכרה בינלאומית. מאמציה כוללים לא רק את אירוח המונדיאל, אלא גם השקעות עצומות בענף - כולל רכישת פריז סן ז'רמן וחסות למועדון הכדורגל ברצלונה.
תשומת הלב הזו היתה עד היום לא פעם כאב ראש. הקשרים של קטאר לטרור, זכויות נשים והומוסקסואלים והעסקת אנשים בתנאי עבדות בבניית מתקני המונדיאל קיבלו מקום רב בתקשורת העולמית. התוצאות לא תמיד היו תועלת תדמיתית: בברצלונה, למשל, עוררה החסות של קטאר התמרמרות לא קטנה בקרב ציבור אוהדים עם נטיות (בברצלונה עצמה) לשמאל ולליברליות.
למדינה עם שלדים בארון, אירוע־על ספורטיבי בינלאומי הוא לא תמיד חדשות טובות. למדינות מסוימות יש פטור: ארה"ב אירחה לא מעט משחקים אולימפיים בתקופות של אפליה קשה והפרדה גזעית נגד שחורים בספורט האמריקני עצמו.
לעודד ממתקן העינויים
ארגוני הספורט הבינלאומיים מנסים להעמיד מצג כאילו תשומת הלב הבינלאומית היא בעלת אפקט חיובי. התנועה האולימפית טענה שמשחקי 2008 יביאו לשיפור במצב זכויות האדם בסין. המשחקים הביאו לביקוש גדול לכתבות בנושאים מגוונים בסין - זכויות פוליטיות, חסימת האינטרנט, רדיפת מיעוטים דתיים כמו פאלון־גונג, זיהום אוויר, טיבט ומה לא. עשור אחר כך, האינטרנט עדיין חסום בסין, אבל קשה לומר שהמשחקים האולימפיים הזיקו: סין המשיכה בסדר היום שלה של צמיחה כלכלית אדירה בצד התקדמות עצלה בזכויות אדם.
המשחקים, בגרסת החורף שלהם, ישובו לסין ב־2022, וניתן יהיה כנראה למחזר את רוב הכתבות על המצב בסין. המסקנה של כותב שורות אלו ממשחקי בייג'ין היא שיוסיין בולט רץ מהר מאוד.
טורניר לשם האדרה. ולדימיר פוטין // צילום: אי.אף.פי
הבעיה האמיתית באירועי ספורט בינלאומיים שמנוצלים לתעמולה פוליטית היא שלא פעם הם פוגעים באירוע מבחינה ספורטיבית נטו. זו תופעה - לידיעת בוריס ג'ונסון - שהחלה כנראה באולימפיאדת 1908, בלונדון. שיפוט חד־צדדי לטובת הבריטים כמעט הביא לפרישת האמריקנים מהמשחקים וגרם לתנועה האולימפית לעבור מהאולימפיאדה שלאחר מכן לשיפוט בינלאומי.
גם משחקי המונדיאל נוצלו באופן מחפיר לניסיון להטות את התוצאות ולהביא לניצחון לתפארת המשטר. המקרה הראשון היה באיטליה, ב־1934. ערב משחקי חצי הגמר אירח מוסוליני את השופט השבדי אלקינד; במשחק עצמו אפשר השופט פגיעות חוזרות של האיטלקים בכוכב האוסטרי מתיאס סינדלר. איטליה ניצחה 0:1, הרומנטיקנים תיארו זאת כניצחון הפשיסטים וקריסת הליברליזם באוסטריה, והשופט קיבל מינוי לשפוט גם בגמר - שבו איטליה ניצחה דמוקרטיה קורסת אחרת - צ'כוסלובקיה.
אם 1934 היתה הסמליות לעתיד לבוא, 1978 היתה מציאות רצחנית. העולם כבר ידע על אלפי נעדרים שנחטפו ונרצחו, בעוד ארגנטינה משקיעה כעשירית מתקציב המדינה הקורס באירוח. בשנים שיבואו יספרו אסירים פוליטיים בארגנטינה איך ישבו כפותים ועיניהם קשורות במתקני עינויים, כמה מאות מטרים מהאצטדיון, ועדיין חוגגים בנהמות כל שער שכובשת ארגנטינה. רק שלשערים היתה לא פעם לגיטימציה ספורטיבית בעייתית: ארגנטינה קנתה את המשחק המכריע בבית חצי הגמר מול פרו, כדי לנצח 0:6 ולעלות לגמר על חשבון ברזיל. בגמר עצמו, מול הולנד, טעה האוטובוס ההולנדי בדרכו לאצטדיון כדי לחבל בסיכויי הולנד, שאכן נוצחה 1:3 בהארכה.
בשנים שלאחר מכן סיפרו שני כדורגלנים הולנדים - יוהאן קרויף האלמותי ווים ואן הנחם - שהחרימו את המשחקים מסיבות פוליטיות, למרות שיש גרסאות אחרות לגבי פרישתם מהנבחרת. מאמן צרפת הבטיח שינצל את המשחקים לגילוי גורלן של שתי נזירות צרפתיות שנעלמו. גם זה לא קרה. ההולנדים החרימו את טקס המדליות. לעומתם, הצהיר קפטן גרמניה ברטי פוגטס כי "לא ראה אסיר פוליטי אחד", והגדיר יפה את יחסם של כדורגלנים לעתיד: לא אכפת לנו מכלום חוץ מכדורגל.
השיפוט המפוקפק לא מוגבל לדיקטטורות ולאויבי המערב. שיפוט מוטה לטובת דרום קוריאה גרם להדחת איטליה וספרד ממונדיאל 2002, והעיב מאוד על הטורניר.
***
ולדימיר פוטין ערך 100 יום לפני המונדיאל אירוע מיוחד שבו נגח קצת בכדור - הוא אגב ג'ודאי ברמה גבוהה מאוד. פוטין היה רוצה כמובן הצלחה רוסית במשחקים, אבל אנחנו במאה ה־21 ולא ה־20. הניסיון של רוסיה לקצור הצלחה במשחקי אולימפיאדת החורף של 2014 הסתיים באסון ספורטיבי. היא נתפסה ברמאות סמים והורחקה מאז מהרבה אירועי ספורט בינלאומיים. ולגבי מונדיאל 2018 - נבחרת הכדורגל הרוסית במצב איום ונורא, ושום שופט לא ימנע ממנה בושה ספורטיבית מול הקהל הביתי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו