ומרגיש כי הוא עם

להכרזה על הקמת מדינת ישראל האזינה אמי בתל אביב, ביום שישי, ה' באייר, בשעות אחר הצהריים. משם התנהלה לבית החולים הדסה, כשהריונה ניכר. באותה העת אבי שירת בצבא שזה עתה הוקם, אחרי שהוצב בגזרה כלשהי. לאחר חצות, כך סיפרה אמי, נכנסה האחות ואמרה לה: "גברת טפליצקי, הבריטים עזבו את הארץ, את יכולה ללדת" - ואז נולדתי. במדינה עברית עצמאית. ממרחק של 70 שנה אפשר לעשות חשבון נפש אישי, אך זה לא המקום. עם זאת, זה בוודאי זמן טוב לחשבון לאומי, במבט לאחור ובחשיבה קדימה. 

הסיכום די ברור. לו היה מישהו אומר להוריי שכך תיראה המדינה שעליה חלמו ונלחמו, אחרי 70 שנה - הם לא היו מאמינים. היא מצליחה יותר מחלומותיהם האופטימיים ביותר. זה לא עניין של מה בכך עבור אמי, שעלתה עם משפחתה לתל אביב בשנת 1921 וחייתה בתנאי מחסור, שלחמה בבריטים במסגרת האצ"ל וישבה לסירוגין כארבע שנים בבתי הכלא של המנדט, או לאבא שלי, שעלה לארץ עם אחיו בשנת 1936, ושמשפחתו שנותרה בפולין הושמדה - בעת שהוא לחם כחייל בריטי והיה שבוי בגרמניה. 

היישוב היהודי מנה בתחילת מלחמת העצמאות כ־600 אלף איש, והוא קלט בתוך שנים מעטות את רוב יהודי מדינות ערב ואת שארית הפליטה מאירופה, לאחר השואה שכילתה את רובם. זה לא היה קל, וכפי שעולה מן הארכיונים, הדבר נעשה בחלק מהמקרים ביד קשה ואפילו תוך אפליה לרעה של יוצאי מדינות האסלאם, אבל זה היה מעשה מורכב שבסך הכל הצליח, על אף מגבלותיו. לא היה זה גל העלייה האחרון, עולי רוסיה הסובייטית הגיעו טיפין־טיפין לפני התפרקותה ובשטף מבורך לאחר מכן, ומדינת ישראל סייעה לעלייתם של רוב יהודי אתיופיה בדרך לא דרך - ובסך הכל מדינת ישראל היא "מדינת כל גלויותיה". 

האם התהליך הסתיים? לא. נותרה מלאכה עצומה של אינטגרציה אמיתית, שלא תותיר הבדלים הנובעים ממוצא עדתי בקרבנו - ושוב מתערבב האישי בלאומי. חלק מנכדיי אוכלים קטניות בפסח, וחלקם "רק אצל הסבתא השנייה". בתוך דור או שניים כנראה כולם יאכלו קטניות, כי זה טבעה של אינטגרציה טובה, מאמצים בה את התהליכים ההגיוניים יותר.

 

נס ביטחוני, אתגר כלכלי

בתחום הכלכלי עשתה ישראל צעדים מדהימים, מדינת מדבר שפיתחה חקלאות מתקדמת ועשתה קפיצה של ממש למדינת טכנולוגיה מובילה. מדינת הסטארטפ־אפ היא מותג בינלאומי חזק. התל"ג של ישראל עבר את קו ה־300 מיליארד דולר, והתוצר לנפש כבר ברמה אירופית. ההתפתחות בעתיד תושפע ממציאת הגז בים התיכון, ומאיתור המאמצים הטכנולוגיים הבאים שבהם נכון להשקיע, לאחר שהמדינה זיהתה את הסייבר כתחום קריטי, והפכה למעצמה בתחום. חשוב שישראל, על אף גודלה המצומצם, תהיה בצמרת הטכנולוגיה העולמית. זה הבסיס לכלכלה ולביטחון גם יחד.

לישראל שתי בעיות כלכליות שאיתן יש להתמודד: 

האחת פחות מורכבת, והיא מחירי הדיור הגבוהים. ההתמודדות עם אתגר זה מחייבת שלושה מאמצים: האחד תחבורתי, המתנהל במלוא עוזו, ותכליתו לחבר את הפריפריה למרכז. המאמץ השני הוא מאמץ של בנייה מואצת תוך כדי קיצור התהליכים הביורוקרטיים שהפכו למכת מדינה, ולא רק בתחום הבינוי. לכך יש להוסיף מאמץ לאומי של פרויקט "פינוי בינוי", כשהממשלה מממנת אותם בפריפריה. לפרויקטים אלה ארבעה יתרונות חופפים: הגדלת כמות הדירות ללא הקצאת קרקע נוספת, מיגון טוב יותר בעת מלחמה, הקטנת נזקים ברעידות אדמה ושיפור הדיור של שכבות הביניים.

 

בסיס לצמיחה. בורסת היהלומים ברמת גן // צילום: קובי קלמנוביץ'

 

האתגר הכלכלי השני, היותר מורכב, נובע מהפער בין השכבות העשירות לעניות, פער מהגדולים בעולם שיש לו שני מרכיבים, תרבותי וכלכלי. אצל הערבים והחרדים הפער הוא בעיקר תרבותי. הדרך לשנותו, אם בכלל נכון לשנותו מבחוץ, מתחילה במערכת החינוך. קשה לשנות דרכי חיים המבוססים על תרבות או דת. ייתכן שהפתרון הוא פתיחות מצד שאר החברה, פתיחות שתאפשר לאלה ולאלה להשתלב בה בקצב שלהם.

סיבת הפער השנייה מורכבת ובעייתית יותר. המשק הישראלי מובל על ידי טכנולוגיה גבוהה ושירותים מתוחכמים, אלה מטבעם בנויים על קבוצה לא גדולה של אנשים מוכשרים. כשחברה ישראלית נמכרה במיליארד דולר, היו "המרוויחים" מהאירוע מעטים, וככל שהם קיבלו יותר כסף, הם גרמו (סטטיסטית) להגדלת הפער. שאלת חלוקתו של העושר הנוצר על ידי אנשים פרטיים מורכבת, כי חוסר זהירות יכול להביא לבלימת השקעות במדינה, ויצא שכר האזרחים בהפסדם. 

שאלת חלוקת ההון והפערים הכלכליים בין חלקי החברה הוא נושא שאופיו כלכלי, אבל בעל השפעה גם על הביטחון הלאומי, בוודאי בחברה מאוימת, החייבת להילחם מדי פעם. מאחר שהשכלה טובה היא מפתח למוביליות גם בתנאים של פערים, המדינה צריכה לשפר את מערכות ההשכלה בקרב השכבות החלשות. זה לדעתי האתגר המרכזי בתחום הכלכלי.

בתחום הביטחוני, אפשר לומר שמדובר בנס ממש. כנגד כל הסיכויים הצליח מיעוט יהודי קטן המוקף במאות מיליונים ערבים, בלב אזור שכל המדינות בו הן ערביות או מוסלמיות (או גם וגם), להקים מצודה בלתי נכבשת, שהצלחתה בשדה הקרב הביאה לכך שחלק משכניה התייאשו מלהשמידה. המחיר גבוה - אבל ההצלחה יוצאת דופן. אסור גם בתחום הביטחוני לנוח על זרי דפנה, יש לאתר את נקודות החולשה ולהתגבר עליהן, כמו גם לחזק את השטחים שעליהם מבוסס היתרון הצבאי. הדגש שניתן בצה"ל לטכנולוגיה נכון, אך נראה שיש צורך להשקיע יותר באנשים, בעיקר בפיקוד הזוטר של צה"ל, באיכותו האישית וברמתו המקצועית. ההיסטוריה מלמדת שהפיקוד הזוטר הוא המפתח לניצחון, ובמקרה הישראלי הוא גם קרקע הגידול של הפיקוד הבכיר.

מדיניות הביטחון הלאומי הוכיחה את עצמה. עיקרה, בניית עוצמה גדולה, אבל שימוש בה במשורה ובזהירות - אסור לה לישראל לפעול כמי שששה למלחמה. נראה שיש לחזור ולהרגיל את עצמנו להשתמש בכוח היבשה ללא חשש, כדי להכריע בשדות הקרב הקרובים לגבולות המדינה. סביב ישראל אין כיום מדינות עוינות בעלות צבאות סדירים המאיימים עלינו, וההתמודדות הצבאית הצפויה היא עם ארגונים חמושים דמויי צבא, לפחות בעתיד הנראה לעין. 

 

הפנתרים השחורים בדיזנגוף, 1971 // צילום: משה מילנר/לע"מ

 

על ישראל ליישם את "דוקטרינת בגין" ולמנוע הימצאות יכולת לייצר נשק גרעיני בידי אויבינו, כמו כן לא צריך לחשוש להחזיר את ה"מכה המונעת" למילון המושגים השימושיים בביטחון. ישראל צריכה להיות יכולה ומוכנה להכות אויב עוד בטרם בנה את כוחו והתחזק. ישראל לא יכולה להשיג שינוי תרבותי שיביא לביטול הרצון להשמידה, אך היא יכולה להסביר במילים והיא חייבת להבהיר במעשים, שהמחיר שישלם הרוצה להשמידה יהיה כה יקר - עד כי לא כדאי לו לצאת למלחמה. המשמעות העולה מכך היא שגם הסדרים מדיניים יהיה צורך לגבות בכוח צבאי חזק.

 

מה אבא היה אומר

ישראל היא גם מרכז של תרבות על כל גווניה. מספר הספרים היוצאים לאור בעברית מדהים, בכל הנושאים. היצירה התרבותית פורחת בתחומים רבים, החל בספרות, דרך מוזיקה, תיאטרון וציור וכלה בתוכניות וסדרות טלוויזיה הנמכרות ברחבי תבל. האוניברסיטאות והמכללות מתברכות בהישגים גדולים ובגידול מספרי מדהים, ועולם התורה גדל והולך. כנראה מעולם לא היו בעם ישראל כל כך הרבה אנשים שלימוד התורה הוא תחום עיסוקם היחיד. 

על אף הצלחתה, לישראל יש שתי משימות בלתי פתורות המעיקות עליה. האחת היא שאלת הגבולות והיחס לפלשתינים, במדינת ישראל ומחוץ לה, והאחרת היא שאלת אופייה של המדינה ולאן היא רוצה להגיע מבחינת מהותה התרבותית והערכית. 

העניין הראשון מתמצה בשאלה האם על ישראל לשאוף למדינה אחת בין הים לירדן ושמירת כל פיסת קרקע מארץ ישראל - כי זאת זכותנו ההיסטורית וחובתנו הדתית, או שעל ישראל לדאוג להקמת מדינה פלשתינית בשכנות לה - כדי למנוע את הצורך לעכל לתוך המדינה כ־2 מיליון פלשתינים נוספים (לפחות). קרי, האם עדיף לישראל להתמודד עם מדינה אויבת בשכנותה הקרובה, מאשר להפוך למדינה דו־לאומית, שבה מתגורר מיעוט עוין של כ־40-35 אחוז, שאינו מכיר בזכות הקיום של מדינת הלאום היהודי.

הבעיה השנייה שעימה צריכה מדינת ישראל להתמודד היא פנימית - האם יש לתת בה דגש רב יותר למרכיב "היהודי" או לצד "הדמוקרטי־אוניברסלי". ברור ששניהם צריכים לשמש יחד מקור הלגיטימציה הפנימית והחיצונית, ב"מדינה יהודית־דמוקרטית", אך את מי להעדיף כשיש התנגשות ערכים? יהיה נכון לקבוע שאין להשאיר את ההכרעה על כך למערכת המשפט, כי זה עניין ערכי שצריך להיות מוכרע בדיון ציבורי מעמיק ועל ידי הציבור.

המדינה נולדה לפני 70 שנה על בסיס צר, צר עד כדי כך שהיו רבים שלא האמינו שהיא תצליח לצאת בהצלחה ממבחנה הראשון, מלחמת הקוממיות. התוצאות אחרי שבעה עשורים מוכיחות שיש יכולת לעם היושב בציון להצליח - וקמה מדינה דמוקרטית, עם חברה פתוחה המצליחה להתקדם בכל התחומים.

 

דוכן מפעל הפיס, שנות ה־50 // צילום: אלדן דויד/לע"מ

 

לפני כ־25 שנה רצו האמריקנים להקים "איגוד מודיעיני", שיחלק בין חבריו מטלה מודיעינית כבדה. הם זימנו ללונדון נציגים של קנדה, צרפת, בריטניה, גרמניה, אוסטרליה וישראל. ישבתי שם בתפקידי כראש חטיבת המחקר באמ"ן, וחשבתי על הוריי - ובעיקר מה היה אומר אבי, עת שוחרר כחייל בריטי ממחנה שבויים בגרמניה על ידי כוח אמריקני, לו היה יודע שכעבור פחות מיובל שנים יישב בנו, כשווה מול שווים בין נציגי המדינות הללו, כי יכולות המודיעין הישראלי היו חיוניות על מנת להצליח בפרויקט.

שולחן אחד בלונדון סימן עבורי את המהפך שעשתה הקמת מדינת ישראל, ותמציתו: היהודים אחראים לגורלם, ועד כה עשו זאת היטב. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו