"כולם נוסעים לאותו יעד, אבל כל אחד עסוק בעצמו"

לא לכל דור יש שם. ילדי תחילת שנות ה־90 הם הדור האחרון שגדל בעולם שלא רושת ותוקשב עד קצותיו. הם עוד זוכרים תקשורת מלפני הווטסאפ, יש להם חוויות ילדות שלא שמורות בפייסבוק או מצולמות ביו־טיוב, והם אולי דור הכלאיים האחרון שגדל לפני שהעולם המערבי עבר לחיות ברשת. ריתק אותי לנסות לגלות מיהם ומהו הדבר שהופך אותם, לכאורה אנשי העולם הווירטואלי, לאנשי המציאות הקונקרטית, הישראלית שכאן בחוץ. 

 

מוחמד, בן 28

הקרון מתמלא ברמלה, חיילות מזדרזות להידחק פנימה ולתפוס מקום. הוא נכנס כשהרכבת מתחילה לנוע, עור שחום וכובע מצחייה הדוק לראשו, שורה אחר שורה אנשים מסתגרים במושבים, מסמנים שטח בפרישת רגליים, מחשבים, תיקים. במבט אני מציע לו להתיישב לידי.

הוא שולף את הנייד. הוא כותב בעברית. "כישלון הקונספציה", אני חושב לעצמי. כמה קילומטרים מאוחר יותר הוא מתכתב בערבית.

"רוצה להתראיין?" לוקח לו זמן לענות. "אני? על מה?" על ישראליות ועל הדור שלך. הוא מביט בי בספקנות ומחייך - "אבל בלי שם, בעצם, תרשום מוחמד, יש הרבה, מי יידע?"

תשובות מסובכות ומפותלות קיבלתי לשאלה מה ישראלי בך, אבל מוחמד עונה ישירות: "אני ישראלי כי נולדתי פה. האדמות שלי פה, ואני אזרח וחי פה". 

בן 28, מתל שבע. מתדלק, לפני שנתיים התחתן, אשתו מורה, בת אחת, אור גדול בעיניו: "ילדים זה הכל. זה שמחת חיים". בעודנו מדברים, הנייד שלו מצלצל. לפתע גבותיו נקמצות, אשתו רוצה חו"ל בקיץ, הוא לא: "הייתי מעדיף פה בהרבה. בכלל, איפה שבן אדם נולד הוא מרגיש שייך, לא?" 

מוחמד מרוצה מהמצב הכלכלי של המדינה, "מי שרוצה - יש עבודה". בקרוב יתחיל לימודי הנדסאי בניין. "בלי תעודה כל אחד יכול להחליף אותך". 

ואיך זה לחיות בישראל כמיעוט? 

"אני לא חש אפליה כבדואי. לפעמים צריך לבקש את הזכויות שלך, אבל אם תתעקש - ייתנו. 

"אז מאיזה דור אני?" שואל מוחמד. הדור שנולד כשרבין נרצח, אני עונה. "אני לא זוכר אותו", הוא מודה, "רק רצה שלום - והרגו אותו". וזה השפיע עליך? "לא, זה פוליטיקה, אני לא אוהב - תשמע, אני חי! מספיק..."

אז החיים שלך טובים? מוחמד מביט החוצה. בחלון חולפים מרחבי הנגב המוריקים. "אני עוד לא משוכנע. כדי שיהיה לי טוב אני רוצה שיהיה לי מספיק כסף בשביל להשיג את מה שחשוב בחיים - משפחה, בריאות, ילדים. זה מביא איתו אושר". מוחמד חוזר אל מסך הטלפון ויורד בלהבים. 

 

סופיה טון, בת 29

קונגס מקובה, קחון ספרדי, תמונה של צ'רלי צ'פלין, צמחים למכביר, ספרייה ולוח שחמט. דירת חדר בלב שוק לוינסקי. והשאלה הראשונה שאני שואל את סופיה טון (29) מתל אביב היא באיזו שפה הכי נוח לדבר איתה. 

"על אוכל הכי טוב לדבר באיטלקית, לקלל ברוסית, אהבה בספרדית, מוזיקה באנגלית ולשיר בפורטוגזית..." היא צוחקת מנסיבות חייה שהוליכו אותה מילדות במוסקבה לחיות באסטוניה, איטליה, ברזיל, הולנד, כל אירופה, קובה ולפני שנתיים - ישראל. 

קשה להביט באישה התמירה ולזהות את הילדה הקטנה והמבוהלת שהגיעה לישראל. "באתי ממקום שבו באמת היה רעב, ופה ראיתי אנשים שזרקו אוכל. זה דחה אותי, בשבילי זה היה הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות".

אפילו הדיבור המהיר שלה לא מצליח לדחוס את כל החיים שחייתה כדי לחזור לכאן. בישלה באיטליה, תואר ראשון במוזיקה ברוטרדם, עשתה את דרכה לאורך כל אירופה בטרמפים. "חיפשתי איפה יש תרבות מוזיקלית מעניינת - נסעתי לקובה ונשארתי כמה שיכולתי, אבל זה אי, בלי מסמכים. מסובך, אז עזבתי ובאתי לכאן". 

את אזרחית העולם? 

"תלוי מתי..." היא צוחקת והצחוק שלה מידבק, "אני לא מחשיבה את עצמי לאזרחית העולם, כי צריך לכבד כל מילימטר בעולם. דרכון זה טוב להדליק בו אש, לא מזלזלת. קיבלתי הרבה עזרה מהמדינה הזו, אבל לא מאמינה בגבולות".

את רואה עצמך כישראלית?

"כן", היא מהנהנת בתלתליה השופעים. "ולא, כי ישראלי זה להיות חוצפן ואני לא. אתה מבפנים ואתה לא מבין, לישראליות יש מלא חוקים פנימיים שאי אפשר ללמוד. רק מניסיון ולטעות". 

כמו?

"ש'לא' זה אף פעם לא - 'לא'. ושבשביל לקבל דבר שמגיע לך אתה צריך לצעוק, ואז תקבל". למרות זאת, סופיה מאוד אוהבת לחיות כאן - "אני מעריכה חיים, בכל מדינה שבה אני חיה - אני נהנית". 

 

סופיה טון // צילום: גדעון מרקוביץ

 

לא באת בגלל היהדות?

"אני מאמינה בכל כך הרבה דברים, אני מאמינה במוזיקה, מוזיקה זו הדת שלי, אבל בדת? ממש לא. דת זה מחסום, אני אוהבת לחגוג את כל החגים, להדליק נרות בחנוכה, לצבוע ביצים בפסחא. יהדות זה משהו שנולדתי לתוכו. ברוסיה הזכירו לי את זה כל הזמן, יש לי צלקת בגב מאנשים שחתכו אותי עם סכין בגלל זה. אני יודעת מה זה להיות יהודייה בקטע כזה, אבל זה שיש פה כל כך הרבה גזענות למרות מה שעברנו", היא מנידה את ראשה בחוסר אמון. 

כלפי מי? רוסים? 

"לא, עולים חדשים זה סוג א' מינוס, ערבים זה סוג ב'. לא לומדים פה לדבר ערבית, ואין שום דבר במדינה שדוחף להבין אותם. השפה שלנו חשובה, ושלהם? זה נובע מהתרבות שיש כאן - שאנחנו אור לגויים, הרבה גזענות וסנוביזם, יחס מתנשא על עולים חדשים ועל כולם. אני לא חושבת שזה אי פעם ישתנה, כי זה בתוך המנטליות של האנשים. זה לא צריך להיות ככה".

למרות זאת את חיה פה. 

"בשיקול הכללי טוב לי לחיות פה, אני חושבת שאנשים כמוני עושים טוב למדינה. אני לא פרזיטית". 

אז את כאן בשביל הכיף?

"כן. מה אתה מעדיף 'אין לי ארץ אחרת?' גם אם זו מדינה לא מושלמת, שחושבת שהיא אור לגויים באירופה, היא עדיין לא יודעת איך להגיד 'עולה חדש' בערבית".

 

"נחמן מנדל", בן 24

"קרא לי 'נחמן מנדל'", הוא צוחק וממציא לעצמו שם בדוי שלא יזהה אותו בסביבתו. נחמן (24) חי באחת מערי החרדים שצצו בעשורים האחרונים. שטף הדיבור שלו בנייד קולח. שפת גאדג'טים, מעט הומור מבית סבא. קשה שלא להבחין כמה הוא מוקפד והדוק בלבושו. מקרוב אפילו הכיפה שלו נראית ככיפת בוטיק מעוצבת.

"על מה אתה רוצה לראיין אותי? מה ישראלי בעיניי? אחי - אני יהודי, זאת ישראל - אני ישראלי", הוא משיב בהחלטיות, ומסרב לדבר על יחסי עדות - "אחי, זה מיושן, בוא נדבר על העתיד". 

נהדר. מה יהיה כאן כשתהיו הרוב? 

"נפלא! היום הרבנים עוצרים את זה מפני מראית עין, אבל הם יודעים שזה ישתנה. תחשוב, עשרות אלפי בחורי ישיבה - מפולפלים, גאונים, כל אחד מהם יוצא מבית המדרש, מקימים חברות סטארט־אפ חרדיות. מהפכה".

אז אין ממה לדאוג?

"ודאי שלא. אתה משלנו, זו תהיה אותה מדינה. רק עם יותר אמונה, הרבה השגחה וקצת יותר כיפה - הכל יהיה טוב בעזרת השם", הוא אץ לרכבת ומותיר אותי חצי חרד על הרציף. 

 

אורית טשומה, בת 28

בתכלת הערב השוקע צועדת ברחוב הפגנה של כמה עשרות מבני העדה האתיופית. הם צועדים כדי להזכיר שאברה מנגיסטו השבוי בעזה - עדיין חי. אורית טשומה (28) מרחובות מביטה בהם דרך חלון הרכב וקשה לה. אנחנו בדרך להופעה, אבל היא רוצה לפסוע עימם ברחוב. לפני שנתיים היתה סטודנטית בקורס שלימדתי. מתקרבים לצומת ביל"ו. "איך זה יכול להיות שאני גרה כאן כמעט כל חיי ואני לא מכירה מפה אפילו לא אחד?" אנחנו אוספים חברה מגדרה וממשיכים לנסוע.

"בעבר חשבתי שגזענות זה 'סבבה'. אז אוקיי, יש מספר אנשים שלא אוהבים אנשים שחורים... אבל עם הזמן הבנתי שזה הרבה יותר עמוק מזה. אנשים מפחדים, זה דיכוי ממסדי. זה לא מקרה שלא היו נאצ'ים (לבנים; ד"פ) בהפגנה של אברה".

ואת הולכת להפגין במאבקים אחרים?

"כשהיה מצעד גאווה הלכתי... אבל מעבר לזה לא".

את מרגישה זהות עם המאבק המזרחי בכלל? 

"אני לא מזרחית, אני אתיופית", היא מדגישה. מהמושב האחורי רוני מוסיפה ש"לא נעים לי להגיד אבל אני מרגישה שיש אנשים אחרים שילכו למאבקים האלו. כל אחד דואג לעצמו, אבל מתי זה לא היה ככה?" 

כילדה, הלכה אורית לעזור לאמה בעבודתה כמנקה בבית ספר. הכיתות לא היו ריקות, כמה ילדים עברו, ואורית התחבאה שלא יראו. לא קל לבוא מעדה שמכבדת את הדור הבוגר ורואה אותו חווה את תהליך הקליטה הישראלי. 

"אני אשכרה צריכה לבחור אם לראות את החברה הישראלית דרך העיניים של דור ההורים, שהם לא יגידו מילה רעה על המדינה, או דרך העיניים של הדור שלי. אני צריכה לבחור אם לתקן את העבר או לשנות את העתיד".

מאוחר יותר, כשאני מקשיב לצליל קולה בהקלטה, אני חושב שהיא כבר בחרה. יש בקולה זעם מרוסן וכאב כבוש שמחפש קודם כל את הצדק. הבחירה של אורית מחזקת את ההבחנה של סופיה על הישראליות, אשר מוכנה להשתנות רק בצעקות ודרך מאבקים זועפים. וזה מצער אותי לאין שיעור. 

הבחירה שלה מספרת על המאבקים הגדולים של החברה הישראלית שעוד לפנינו, ובסופם המאבק במאבק עצמו, כדרך היחידה להשיג משהו. כשאני מנסה להבין במה מתבטאת התקווה שלה לחיים ישראליים טובים יותר, אורית לא מדברת על מצב כלכלי או חברתי. היא רוצה צדק, צדק פואטי.

הערב אורית תעשה "ספוקן וורד" - שירה מדוברת. משייפת את זהותה כהכנה לשנות המאבק שעוד נכון לה. "עם כל הכבוד, ויש הרבה כבוד לדור של ההורים שלנו, לא גדלנו עם מודלים לחיקוי, זה מאבק יומיומי, ולא פשוט בכלל, אתה הולך על חבל דק כל החיים ובאותו זמן גם צריך להחזיק פטיש ולשבור את תקרת הזכוכית הזו שבתוכך". השקיעה הכתומה שנופלת מעל רהט צובעת את עור פניה באדום. לדור הבא כבר יהיה מודל לחיקוי, והיא יושבת לצידי ברכב.

 

יותם, בן 25

"זאת כאפה שאי אפשר לתאר, בשנייה אחת אתה חוטף את זה מול העיניים. אז אתה מבין מה זה החיים האלה באמת". הדיבור הרך של יותם (25, יקנעם) עומד בניגוד מוחלט למה שהוא מספר. זה מתחיל בילדות ישראלית אידיאלית כמעט. יקנעם לפני שהפכה לעיר ההיי־טק, עצי פרי בגינה, ריצות יחפות ביער, טיולים בשבתות. משפחה אוהבת, חברים קרובים, מנגן וכותב.

אבל רגע אחד בצוק איתן, כחלק מפלחה"ן גולני, עמוק בעזה, שני חבריו הטובים עוז מנדלוביץ' וגלעד יעקובי ז"ל, נופלים בקרב, מול עיניו. להלוויה שלהם הוא לא היה יכול לצאת כי לחם בעזה, אבל כשיצא מעזה לבסוף, הוא יצא אחר. 

"יצאתי משם בלי פחד", הוא אומר בשלווה, "כל הפחד שהיה לי לשמור על עצמי - טאק נעלם. עשיתי דברים שאלוהים ישמור" - הוואי, אוסטרליה, סרי לנקה. חזר אל הגלישה בים, "וגלשתי על הגלים הגבוהים והמסוכנים ביותר בלי פחד. 

"חזרתי וחשבתי לעצמי - מה אעשה? הייתי טוב במחשבים, אבל אחרי מה שקרה הבנתי שהחיים קצרים מדי, אני רוצה לעשות רק את מה שימלא אותי במשמעות. החלטתי לשוב ולעשות מוזיקה, ליצור".

הוא שר באנגלית, וזה לא עומד בסתירה להגדרתו כציוני ופטריוט גדול. הוא לא מסוגל לשמוע את אלו שאומרים "זאת חרא מדינה - אני לא מתגייס", אבל גם אם הוא לא מסכים איתם הוא משתדל לא לשפוט. מעריך את חופש הבחירה שהושג בחייהם של כל כך הרבה אנשים שמתו בשבילו. 

"אני רואה את עצמי חי פה, ולמרות שכל כך קשה כאן כלכלית להצליח, אני לא בוכה על זה. נתגבר", הוא אומר ופוצח במונולוג מפעים: "הדור שלנו יביא את השינוי. הפוליטיקאים של היום, הם מתווכחים ורבים, אבל הם אוטוטו הולכים, הם לא מבינים את זה עדיין, אבל אנחנו נעשה את השינוי, וזה מה שיקרה. השינוי, להפוך את המדינה שמבחינה חברתית וכלכלית תהיה יותר קלה לצעירים. כאחד שהיה קרוב למוות, אתה מבין שהחיים הם הערך החשוב מכולם. וזה יקרה, אתה תראה". ואני כל כך רוצה באותו רגע להאמין לו. 

 

רותם שחר, בת 22

היא גרה ב"בית גאון", לאחרונה עדכנה את הסטטוס מפוליאמורית למערכת יחסים פתוחה. היא אמנית, טבעונית ובגיל 22 כבר עברה די תהפוכות חיים. אנחנו יושבים בפאב בעיר מגוריה באר שבע, ברקע שרית חדד שרה כוורת ואף אחד לא מזדעזע.

קעקועים בעלי משמעות אישית פרושים על גופה כמוטו לחיים, והיא מרגישה מנודה מהישראליות. "בחו"ל אני יכולה להגיד שאני ישראלית, אבל דווקא כאן אני מרגישה כזרה. כי אתה צריך להצטמצם לדבר אחד, להיות או זה או זה, ולא בא לי". 

לכאורה אזרחית העולם: ברלין, ישראל, העולם כולו. רותם מחויבת לעשייה ולמאבקים. השתתפה במאבק הדיור, במחאת האוהלים, במצעדי גאווה. כשאני מנסה להבין כיצד מסתדרת פעילות כל כך אינטנסיבית למען הקהילה הקרובה אך כמעט אדישות ביחס לחברה בכללותה, אני מגלה את הייאוש שאוחז ברבים מבני הדור הלא מוגדר הזה. "פוליטיקה? זה תחום שמעסיק אותי, אבל אני לא יודעת בו מספיק כדי להיכנס לזה".

 

רותם שחר // צילום: דודו גרינשפן

 

נהוג לחשוב שפעילות חברתית היא פריבילגיה של עשירים שיכולים להרשות לעצמם את הלייף סטייל. רותם היא בדיוק ההפך, גדלה עם אם חד־הורית וחובות, החליפה בתים רבים והיא לא מתביישת בכך.

למרות שמהצד זה נראה כאילו היא חיה מחוץ למרוץ להשיג, אי שם בשולי החברה רותם מאוד אופטימית וזה מידבק. יש בה משהו שמשמח אותי ביכולת שלה לחיות חופשייה מכל מה שאני מגדיר כהכרח, כמשהו שבלתי אפשרי בלעדיו. והנה היא מוכיחה לי שאפשר לחיות עם מעט רכוש ועושר פנימי, עם בגדים של יד שנייה אבל להיות מחויבת לאמנות שלה, לעשייה חברתית ולהצליח לחיות חיים מלאי עשייה ומשמעות. "תראה", היא מראה לי צב ים שמקועקע על רגלה, "זה הכי מסמל את החופש עבורי, לדעת שאני יכולה לקחת איתי את הבית לכל מקום, כל מה שאני צריכה הוא כבר בתוכי".

 

גיא ודניאל, בני 25 ו־21

"הישראליות שלי מתחילה מזה שנולדתי והתחנכתי פה, ממשיכה בזה שהרגשתי מחויב לשרת, וזה המוטיב העיקרי - אני רואה את עצמי משתייך לזרם של ישראליות חילונית שמחוברת למקום הזה מעצם הלידה פה, וההיסטוריה היהודית. לא להאמין שלפני 70 שנה לא היה כלום. המצב כיום, בלי קשר אם הוא טוב או רע - זה נראה בעיניי כנס ופליאה".

זו לא האמירה כמו מי שאומר אותה, שגורמת לי להאמין בו. אני מכיר אותו מאז היה ילד צנום שאמו ביקשה שאסייע לו לקנות גיטרה על פי מידותיו. כעת יושב מולי גבר חסון, חכם ונינוח בעצמו ובעולמו. אני מנסה להבין מהיכן מגיעה המחויבות הזו, מהו הסיפור הישראלי שעיצב אותו.

"גדלתי על הסיפור של סבי. הוא היה ונשאר בעיניי הישראלי האולטימטיבי. ארכיאולוג חובב טיולים, חוקר מבריק, שאהב את המדינה, אך היה גם ביקורתי כלפיה". 

את גיא (25, תל אביב) ודניאל (21, באר שבע) אני פוגש במסעדה ההודית בבאר שבע. רק ארבע שנים מפרידות בין האחים מבחינת הגיל, אך המרחקים בין דעותיהם צריכים להימדד בשנות אור. 

דניאל: "אני לא רואה את עצמי כישראלי, אין לי סיפור ישראלי. אני לא חלק מהמדינה - אני אזרח העולם".

ההקשבה לשניהם, כשני צדדים של אותו מטבע, מבהירה לי כמה מורכבות הבחירות הערכיות של הדור הזה. זה דבר אחד להקריב כשכולם מסביבך חושבים שזה הדבר הנכון לעשות, ודבר אחר לחלוטין בעידן שבו כולם חושבים קודם כל על עצמם. 

עם כל המחויבות שלו גיא אינו עיוור לכך: "מה שמפריע לי הוא שנוצרה פה תרבות ישראלית של התעסקות באינדיבידואלי. אני ממש יכול לזהות את הסיטואציה של חברה שלמה של אנשים במצוקה. זה כמו אוטובוס, כולנו נוסעים יחד לאותו יעד, אבל בפועל כל אחד עסוק בטלפון שלו ובעיסוקים שלו". 

דניאל ברגע נדיר מסכים עם גיא, אבל את גיא זה דוחף הלאה אל השאלות הפוליטיות. "אני חש שיש משבר מנהיגות משמעותי, וזה מקרין עלינו כעם. זה יוצר שסע שהוא כמעט בלתי פתיר בתוך העם עצמו. אני היום לא מצליח להזדהות עם שום מפלגה. אני לא מוצא כיום מנהיג אחראי שאני רואה בו מישהו שיכול לתפוס את המנהיגות בצורה ישרה ואחראית. אי אפשר להיות בעד המדינה וגם למתוח ביקורת, ולצערי זה לא מקדם לשום ניסיון לפתור את הסכסוכים בינינו".

דניאל משועשע. "אני לא סובל את הימנים או השמאלנים, כשיוצא לי לראות חדשות אני רואה שכל צד הוא אותו דבר, רק קוראים לעצמם בשם אחר".

גיא מספר שכבר בתור ילד, אפילו בבאר שבע, התבייש להסתובב עם שם משפחה מרוקאי. "רציתי להחליף אותו לשם האשכנזי שלי, לא יכולתי לדמיין את עצמי כך בתור שר או חבר כנסת, וזה לא הסתדר לי בראש. היום אני מרגיש שהמודעות לזה כן בשיח. 

 

עם הגב אל הקיר. מטס חיל האוויר בשמי בת"א, אשתקד // צילום: יהושע יוסף

 

"יש מקום לעסוק בשסע. בסביבתי, בקרב צעירים בני גילי זה לא מהותי - היום אני מרגיש שווה בין שווים, אבל אם אלך אחורה היו מקומות שזה היה אחרת. תמיד אהיה גאה בשתי המורשות שלי, בסבא ממרוקו ובסבא מירושלים, ואני רוצה לדעת לשמר זאת, אבל אני לא מגדיר את עצמי כ'מרוקאי', לא שאני מתבייש בזה - אבל מרגיש ישראלי לגמרי. אני חושב שככל שיעבור הזמן כל זה יאבד את הרלוונטיות, ויישאר רק הסכסוך". 

דניאל: "עבד איתי אחד שדיבר נגד אשכנזים, וכל הזמן אמר לי איפה אתה נמצא. אמרתי לו אני לא רואה את עצמי בשום צד - אני פשוט אני".

המלצרית מגישה לנו את האוכל. אני מביט בדניאל ומקווה שהוא יישאר כאן. ואני מקווה שיום אחד גיא יראה את עצמו כחבר כנסת, שר או ראש ממשלה עם שם מרוקאי. לא בטוח שזה יהיה טוב עבורו, אבל זה בוודאי יהיה טוב מאוד לכולנו.

 

***

יצאתי כדי לפגוש דור בלי שם, קיוויתי לנסות לצייר לו פורטרט צבעוני מקווי המילים. זהו דור של יחידים שגודלו לחירות ובחירה אישית, להיות ייחודיים. אפשר להבינם, ודומה כי רק הסוציולוגים של העתיד יוכלו לנסח מה זה אומר לגדול בחיים מלאי אפשרויות, ולכאורה חסרי מגבלות. לפעמים קוראים להם דור ה־FOMO, המפחדים להחמיץ. השפע הזה והתחושה שהחיים ננעלים עליך בגיל מוקדם ומרווח הטעויות מצטמצם, מוליכים אותך לחיות עם הגב אל הקיר, ולהסס.

לפני 70 שנה אנשים בגילם הקימו מדינה. אם זה היה נופל על כתפיהם, הם היו עושים זאת באותה מידת הצלחה. אך זהו אינו תפקידם ההיסטורי. האמונה שלהם באפשרות של עולם טוב יותר, המחויבות לשינוי והעשייה הבלתי פוסקת שלהם למען הקהילה ולמען עצמם הדביקו אותי בתחושה שאי שם פנימה, מעבר למסכים, יש איזו נפש הומייה. גם לפאתי המזרח הזה צפוי עתיד מבטיח. עתיד שעוסק ביישום ובאיכות הקיום ולא רק בתקווה. √

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו