קוראים את המפה

באפריל 2013, בדיוק לפני חמש שנים, שוטטתי במרחב הציבורי הישראלי וחיפשתי קוראים. מצאתי אותם במקומות שגרתיים וגם באתרים מפתיעים: בגינת מניה החיפאית ובגן מאיר בקינג ג'ורג'; על ספסל באוניברסיטת בן־

גוריון שבנגב ("וזרח השמש"); בקרון יום א' דחוס ברכבת (קוראים תהילים בעמידה). אפילו בכרמלית המנוחה לכדתי קוראת בודדה, ישובה בלב ריק־תחתית ישראלי. היא קראה ספר על גנאלוגיה פמיניסטית.

אנשים קראו. כלומר, המחזה הזה - אדם יושב עם ספר וסביבו חולף היומיום - נראה טבעי ושכיח. 2013, לבעלי הזיכרון הקצר, היתה השנה שבה הסלפי היה בחיתוליו והמפלצת רק הצמיחה שיניים. ממשלת ישראל ה־33 הושבעה עם קואליציית נתניהו־לפיד, ברק אובאמה הגיע לביקור. בפברואר אסטרואיד התקרב בצורה מדאיגה לכדור הארץ, אבל מייד אחריו חזרנו לטרגדיות של חולין. בחודש מאי דבורה עומר נפטרה. ביוני מת יורם קניוק.

היו אלה ימי הדקדנס של דואופול צומת־סטימצקי. המבצעים השתוללו, המכירות נסקו, אבל הרשתות הפסידו. בענק. ספרים נמכרו במשקל, אבל לא הניבו רווח - לא לקמעונאי, לא למו"ל ולא לסופר; ודאי שלא למגיה. במבט רחב לאחור, ייתכן שהיה זה יום כיפור של הרגלי הקריאה הישראליים. אנשים קנו המון אבל קראו מעט. באותו אפריל 13' פגשנו בדרכים יותר בוקובסקי ופלובר ואסתר ראב מאשר דן בראון. זה אומר, בהכללה מופרעת, שצרכנים לא קוראים. הם צורכים. 

אז, כמו היום, התחושה היתה שאנחנו מחפשים עדר של תאו בסוואנה, ואם יתמזל מזלנו נחזה בו בליל ירח מלא. לכן הפקתי לקחים, וכשיצאתי הפעם למרחבים האביביים של ישראל לצוד קוראים בשנית, לקחתי איתי גם סוודר. 

 

כבר לא עיוורים

הפסימיות הקלה לגבי מצב הקוראים 2018 קיבלה תפנית רגעית, כשהבחנתי בנחלאווי עם תבור על הגב שולף מעמדת "ספרייה בתחנה", ברכבת הרצליה, עותק של "עד חורף 1974". זהו קובץ סיפורים יפהפה מאת א"ב יהושע, ובו גם "מול היערות" הנצחי עם שורת הפתיחה המצמררת: "גם החורף האחרון בערפל אבד". אבל הנחלאווי מיהר בדרגנוע והותיר אותי מביט בכרכים שנותרו על המדף בתחנה - היו שם "פרחי האפלה" של אפלפלד וגם "הקמיע (עור היחמור)" מאת בלזק, בתרגומו הוותיק של מנשה לוין.

הישראלים שרדו את חוק הספרים? נכון יותר לקבוע שהספרים שרדו את הישראלים. אחרי השתוללות האגו בקרב המדמם בין הרשתות, הגסיסה המתמשכת של החנויות העצמאיות, מבצעי 4 ב־100 והכמיהה לכסף שלא בא - נכנס השוק למשטר חדש. בפברואר 2014 נכנס לתוקפו החוק להגנת הספרות והסופרים, שבין השאר אסר הנחות ומבצעים על ספרים חדשים לתקופה של שנה וחצי מיום הדפסתם. נביאי הזעם - ובראשם שרת התרבות מירי רגב, שירשה את החוק מקודמתה לימור לבנת - ייללו כי החוק ימיט אסון על השוק, ונופפו בדגל חברתי כשהחלו בחיסולו. 

 

הישראלים גילו את ערך הספר הבודד // צילום: גדעון מרקוביץ

 

שנה לאחר השבעתה לשרה ביטלה רגב את הוראת השעה של חוק הספרים. מספטמבר 2016 הרשתות רשאיות לפצוח במבצעים כאוות נפשן. אלא שהחוק, מתברר, לא המיט אסון אלא הביא עימו מעט שכל ישר ופרופורציה. מלחמת הדואופול התמתנה, המבצעים האגרסיביים לא שבו. סטימצקי וצומת הן כיום לא יותר מיריבות עסקיות. גם אם הוא נגדע בדמי ימיו, חוק הספרים העביר את המסר לכוחות בשוק: נא להתנהג בהתאם.

הישראלים, כפועל יוצא, גילו את ערכו של הספר הבודד. את משקלה הסגולי של יצירת האמנות. רעשי הרקע חדלו. יותר קוראים, נדירים ונכחדים ככל שיהיו, העידו בפניי בשבועיים האחרונים כי הם מבררים מראש מה כדאי לקרוא. רבים מהם כבר לא עיוורים לקריאתם.

בועז, למשל, יורד בתחנת השלום עם "זורבה היווני". הוא בן 26, וסיים זה עתה תואר שני בהיסטוריה כלכלית. שנים שחה בים של ספרות מקצועית עד שכמעט שכח מפרוזה (והוא הרי קורא אדוק של קאמי!). את העותק של הרומן הפיקרסקי מאת ניקוס קאזאנצאקיס - במהדורה העברית הראשונה בתרגום חנוך קלעי - ראה בחדרו של שותפו לדירה. כמו כולנו ידע ש"זורבה" הוא סרט קלאסי, אבל קריאה במקור הספרותי הבהירה לו מדוע. "זורבה חווה את העולם באופן חושני מאוד, וזה מוצא חן בעיניי", הוא אומר.

גלעד (23), נוסע צפונה, יושב שני קרונות לאחור. הסיפור שלו כמעט מיסטי: הוא לא קרא עד גיל בגרות וחווה הארה ספרותית בהודו. "נכנסתי לחנות הספרים ברישיקש, זו שסמוכה למאפייה הגרמנית, והרגשתי כמו ילד בחנות ממתקים", הוא מספר. כקורא אנגלית מבית החל בנבירה אובססיבית בחנות, ומאז, כבר כמה חודשים, הוא משלים פערים וקורא ללא הרף. "את 'אי המטמון' בלעתי ביום אחד ואת 'זה' של סטיבן קינג סיימתי בשבוע, אבל 'שר הטבעות' ו'חולית' כבר דורשים ממך קריאה מותאמת, והם התמשכו אצלי על פני כמה חודשים".

הוא באתנחתא סלולרית בנסיעה, אבל לפניו מונח "1984" של אורוול, חבוט מקריאה חוזרת בספרייה של אביו. הוא משוכנע שהספרות נמצאת אצלו כדי להישאר. "הבנתי שלא רק שהיא עוזרת לי לפתח אינטליגנציה שכלית ורגשית, אלא שהיא מלמדת אותי על הגוונים של העולם. כסטודנט לקולנוע זה חשוב לי", הוא מתוודה פתאום.

הסטודנט הוא פקעת של אפשרויות. לך תדע איזה קורא ייצא ממנו. איסי יושב בגינה של גילמן באוניברסיטת תל אביב בין שני שכנים עם מחשב לטיטיוד כסוף של "דל", נראה כמו מאובן וספר מנוילן בידיו. זו דווקא קריאה לימודית - "סנסקריט" מאת המזרחן המעוטר דוד שולמן ופרייה הרט. איסי מעיד כי ספרות בדיונית כלל לא מעניינת אותו; כסטודנט ללימודי מזרח אסיה הוא קורא בעיקר ספרי עיון על הודו, האחרון מחוץ לקטגוריה הזו שזכור לו הוא "קיצור תולדות האנושות" מאת יובל נח הררי.

 

ממלכת הלפטופ

הרכבת הישראלית נותרה כחממה אחרונה לקוראי ספרות במרחב הציבורי האקראי. בתי הקפה הם טריטוריה של עיתונים, הקפטריות של האוניברסיטאות הן כבר ממלכתו הבלעדית של הלפטופ. שיטוט ארוך בצהריים נאים בקמפוס של אוניברסיטת בר־אילן 

הצמיא אותנו עד כדי עילפון, עד שלבסוף מצאנו את יסמין מאום אל־פחם, סטודנטית שנה ב' לביולוגיה וכימיה, קוראת על ספסל מול הבניין למשפטים ע"ש ארל וג'ני לון. 

היא חוסה בצל הפיקוס עם עותק של "געגועים אל יסמין", חיבור פופולרי בעולם הערבי מאת ד"ר חאולה חמאדה. הספר עוסק בגעגוע אל הבית המרוחק, ובהתאקלמות הקשה בסביבה חדשה. האם זו קריאה רגשית ואישית? היא מעידה רק כי רוב עניינה הוא בספרי עיון פסיכולוגיים ופסיכולוגיסטיים, דוגמת "המוח הגמיש" של נורמן דוידג', ומודה כי לא תברר מי מחבר הספר לפני שתחל בקריאתו.

גם בנתב"ג מעדיפים הממתינים באולם מקבלי הפנים לבהות במסך הטלפון הנייד, ובמבט ממרפסת קומה 2 מראה ההמון רכון הראש מעורר תחושה אפוקליפטית: מגוללים מטה־מטה את הפיד ומצפים לבשורה שלא תבוא. בת הקול היחידה המהדהדת בחלל היא דנדון הפעמון הקודם להודעות האבטחה הלקוניות. ילד עם בלון של פו הדב אץ בין הספסלים ונתקל ברגליה של קשישה, קנדית למראה, שקוראת במגזין "טיים". הגיליון נשמט לקרקע וחושף בשערו תצלום תקריב של התובע הכללי של אמריקה, ג'ף סשנס, ולצידו הכותרת: "Nobody's Above The Law". 

המרחב יבש מספרים. דווקא בשדה התעופה הפוקויאני, אוטופיה של אקס־טריטוריה שבה, כמו בספרות, הזמן גמיש וכנוע בפני האדם, הישראלי נמנע לחלוטין מקריאה. ובכל זאת לאחר דילוג שני ושלישי בין אולם "שחקים" לגינת העישון, מצאנו את פול, כומר אוסטרלי, שהגיע לישראל למפגש כמרים בינלאומי. כבר מרחוק זיהיתי את דיוקנו של דוסטויבסקי (ציור השמן הידוע של וסילי פרוב) על הכריכה שבחיקו. הימרתי על "רשימות מבית המוות", קיוויתי לא לגלות את "החטא ועונשו". התברר שזה "האחים קרמזוב".

פול מעיד שהוא אוהב רומנים רוחניים, מן הסתם דוסטויבסקי מדבר אליו מקרוב. לאחרונה קרא ספר היסטורי על מערב צרפת. את לילותיו הוא מעביר בתעייה מכוונת בסבך המלצות הקוראים באמזון, ומדי פעם שולה משם המלצה עם פוטנציאל. עד כה זה מתכון טוב לקריאה מפתיעה, הוא מעיד. 

 

מבררים מראש מה כדאי לקרוא // צילום: גדעון מרקוביץ

 

המלצה מחבר קרוב טומנת בחובה אחריות כלשהי, שכן מהקורא מצופה להעניק משוב, ולו מינימלי, לעמית הממליץ. לא כך בספריית הענק של הרשת. ומה עם מאמרי ביקורת בעיתונות? הרוב המוחץ של הנשאלים מעידים כי אלה לא יגרמו להם לקרוא ספר מסוים או להימנע מאחר. 

סערת החוק והטלטלות בשוק הביאו לקנייה מושכלת. רבים מודים כי ישאילו ספר מחברים, אחרים ירשו ספריית ענק מהוריהם ואט־אט מגלים פריטים יקרים. ניצן מחיפה עושה את דרכה הביתה ובידה "ניחוח האפרסמון" מאת מרגלית אשוש, סיפור אהבה המתרחש בשלהי תקופת החשמונאים. במבוכה קלה היא מבהירה כי אף שהיא קוראת לפחות שני ספרים בחודש, הוריה קוראים הרבה יותר. היא בדרך כלל שואלת ספרים מהספרייה העירונית, אך לעיתים קרובות פוקדת סניף של "סיפור חוזר" - פרויקט חברתי המעודד שימוש בספרים יד שנייה. 

הנצח הספרותי. האפשרות לחלץ יצירה מנבכי הארכיון ולהעניק לה משמעות מחודשת, גם אם זו משמעות ייחודית וחד־פעמית. אלירן, 21, קורא בנסיעה הארוכה לישיבת ההסדר במעלות את "אבולוציה" מאת שמעון ג'יאמי. הוא מבהיר כי הוא מתעניין במדע בלי קשר לעימות שלו עם האמונה. לצידו ספרי לימוד נוספים וגם עותק באנגלית של "צבע הכשף" מאת טרי פראצ'ט, הפנטזיונר הבריטי שהלך לעולמו לפני שלוש שנים. אף הוא מעיד כי בעבר קנה ספרים ללא הבחנה, אולם גילה כי בספריית ביתו חבויים אוצרות רבים והתפנה לגלותם.

 

לפחות עד יעבור זעם

הפארקים המערביים של ימינו מאבדים בהתמדה מהזיווג הרומנטי של טבע אורבני והתבודדות, ובכל שעות היממה מארחים רצים ורוכבים אטומים באוזניות ספורט. ובכל זאת גם בפארקים הקטנים של ישראל יש פינות חבויות, ויש ספסלים שמיקום אידיאלי הופך אותם לנדל"ן ספרותי לא רע.

כזה הוא הספסל בפארק הירקון שעליו יושב שמאי, פנסיונר בשנות ה־60 לחייו. באופן סימבולי עד כדי חשד הוא קורא ב"צהרי יום א' בפארק עירוני" מאת אריה סתיו - קריאה מכוונת לימים שסביב יום השואה. "יש לי את הספר הזה כבר זמן רב בספרייה בבית, ושלפתי אותו במקרה", הוא אומר. לדבריו, הריאה הירוקה של העיר מסיחה את הדעת ואינה מקום אידיאלי לקריאה. ואכן, גם כשאין מסביב אנשים, תמיד יש התרחשות בפארק: חיות מגרגרות בסבך הצמחייה, רשרוש במים הנמוכים או ריב שיכורים על הגשרים הסמוכים.

מרים יושבת בבית קפה ברחוב יהודה המכבי וקוראת, ברוח התקופה, "את "תש"ח - 70 סיפורים ופרשיות" של מרדכי נאור. היא קוראת ספר אחד בשבועיים, ובגלל שהספרייה בביתה מלאה עד אפס מקום הפסיקה לקנות ספרים ועברה לספרייה העירונית. כמו רבים אחרים, אף היא קוראת לפני השינה ובשבתות.

הקריאה של הישראלים דורשת זמן פנאי. היא לא חלק אורגני מהיומיום, ודורשת ניתוק ממסיחי הדעת הטכנולוגיים. התכווננות מיוחדת, כמעט ריטואל שמטרתו ניקוי רעלים. כל הנשאלים הבהירו כי לעולם לא יקראו במהלך שגרת היום. הם יחטפו פרק או אפילו עמוד בהמתנה לאוטובוס, אבל בדרך כלל ימתינו לחג או לחופשה ארוכה, וינסו לצלוח התקדמות בעלילה רגע לפני שהעיניים נעצמות.

 

הקריאה היא כמעט ריטואל שמטרתו ניקוי רעלים // צילום: גדעון מרקוביץ

 

ובכל זאת הספרים אינסופיים, והם מחליפים ידיים במקומות לא צפויים. "מצרפי המקרים" של יואב בלום נטוש על ספסל ליד בסיס צבאי, "מותו של איוון איליץ'" מאת טולסטוי בנסיעה לנהריה, "אל המגדלור" של וירג'יניה וולף ו"תקוות גדולות" של דיקנס, זה מול זה, באותו קרון, "רביעיית רוזנדורף" היפה של נתן שחם בחוף פלמחים. בתור לרופא בקופת חולים קוראת רחל, 76, את "רדופה" שכתבה ליליאן סלמה נחום. 

הקוראים הישראלים שורדים את המולת המרחב הציבורי, אבל אם לשפוט לפי חמש השנים האחרונות - הם מחפשים מרחב מחיה אחר. רבים מהם מתכנסים למרחבים פרטיים ושקטים, נעלמים מהנוף האורבני, מהרחוב האלים ומהטבע הפרוץ, ומרגישים מוגנים בדומסטיקה המוכרת. הם לא השתנו לגמרי: הישראלים לא מפסיקים לקרוא ומחפשים כל העת את הספר הבא ואת הבחירה הנכונה. אלא שהקריאה שלנו הופכת, כך נראה, מהפגנת רוח קולקטיבית לאקט אינטימי תחום בקירות. לפחות עד יעבור זעם. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו