"מכה מלקוח עוברת, אבל את נשארת עם השריטה בנפש"

"אני עדיין עוסקת בזנות, בתקווה שאוטוטו זה יסתיים", מספרת אלונה (39) במבט מבויש. בארבע השנים האחרונות היא נמצאת בזוגיות עם גבר, ומתוכן שנתיים היא נמצאת בהליך שיקומי. "המשפחה שלי לא ידעה על זה כלום עד לפני שנתיים, הם גילו את זה בגלל ריב שהיה לי עם בן הזוג שלי. גם הוא לא ידע על זה בשנתיים וחצי הראשונות של הקשר. אחרי כשנתיים וחצי של שקרים על גבי שקרים, באתי אליו יום אחד וסיפרתי לו שאני בזנות. במטרה לפגוע בי, הוא הלך וסיפר את זה למשפחה שלי, אבל למרות הכל נשארתי איתו ואנחנו עדיין בקשר".

רוב הנשים שמקבלות עזרה טיפולית־שיקומית מעדיפות שלא להיחשף באמצע התהליך, אלא רק כשהן מוגדרות כמי שיצאו ממעגל הזנות, אך אלונה בחרה לשתף. היא מספרת לי שכבר שמונה שנים היא נמצאת במעגל הזנות, מערכות היחסים שהיו לה נשאו בעיקר אופי מיני ובגיל 11 נפגעה משכן מבוגר, שנהג להעלות אותה לדירתו ותמורת מאה שקלים היה נוגע בה.

"עד גיל 31 הייתי בחורה נורמטיבית ועבדתי בכל מיני עבודות מזדמנות. קצת לפני היו לי קשרים עם גברים מבוגרים שהיו תומכים בי כלכלית, אבל לא החשבתי את זה כזנות. אחרי גיל 30 למדתי עיסוי באחת המכללות המוכרות בארץ, התחלתי לעבוד בזה בספא, זו היתה תקופה נוראית, ובדיוק כשפיטרו אותי חשבתי שאין הבדל בין להיות זונה בלי כסף לבין להיות זונה עם כסף. התחלתי לעבוד בדירה שגרתי בה בתל אביב תמורת 200 שקלים ללקוח. זה הפך להיות העיסוק המרכזי שלי, הלקוחות היו פונים אלי דרך אתר של מוצרי יד שנייה, הייתי מפרסמת שאני מעניקה מסאז' אבל יש שם כל מיני קודים. אחרי זה התחילו הסמים; ניסיתי הכל, היום אני כבר לא נוגעת בכלום".

אלונה היא אחת הנשים שנמצאות בטיפול שיקומי במסגרת פרויקט סלעית (סיוע לנשים במעגל הזנות), המציין בימים אלה עשור לפעילותו. מדובר בתוכנית שיקום לנשים הלכודות במעגל הזנות במימון מלא של משרד הרווחה ובשיתוף עיריית תל אביב. בין השירותים של הפרויקט: הפעלת קו סיוע טלפוני, דירת חירום, מרכז יום, הוסטל שיקומי וליווי תעסוקתי.

בראש התוכנית עומדת נעמה זאבי ריבלין. "זה מרגש מאוד לציין עשור של פעילות עם מאות נשים שעשו את הבלתי ייאמן ויצאו מהתופת של הזנות. לזנות יש השלכות קשות על כל מרחב חייהן, והיציאה ממעגל הזנות היא תהליך ארוך ומפרך. אנחנו יוצאות לרחוב ולזירות זנות ופוגשות את הנשים שם, מציעות להן אוזן קשבת - רובן היו מעדיפות לא להיות שם אך הן לא מאמינות שמישהו יפתח להן את הדלת. בסופו של דבר הן מגיעות אלינו מרוסקות נפשית וכלכלית לאחר שעברו דברים איומים, ובשבילי זו שליחות. אני מרגישה זכות וחובה גדולה לספר כל הזמן את הסיפור האמיתי של הזנות". 

כשאלונה רצתה לצאת ממעגל הזנות היא הבינה שהיא זקוקה לעזרה. "זה לא משהו שאני יכולה לעשות לבד", היא אומרת. "שיקרתי לעצמי כל כך הרבה שנים. זה שבר אותי לחתיכות כי את בעצם שמה מסכה - את לא יכולה אחרת. אני לא יכולתי לחיות עם עצמי אז אמרתי לעצמי שלא הייתי בזנות. בשנתיים הראשונות כמעט לא זכרתי פרצופים. שום דבר לא שווה את הכסף הזה; אני בחובות גדולים, הייתי עושה אלפיים שקלים ביום אבל שורפת את הכסף על סמים או על גברים שהכרתי והייתי מממנת אותם. הם ידעו על העיסוק שלי. זה הפריע להם אבל גם היה להם נוח". 

כאמור, בארבע השנים האחרונות היא נמצאת בזוגיות. כשהיא נשאלת איך בן הזוג שלה מקבל את העובדה שהיא נמצאת במעגל הזנות, היא משיבה ש"זה לא משהו שאני יכולה להפסיק ביום אחד, גם בגלל המצב הכלכלי שלי אבל הפחתתי כי לא יכולתי לעמוד בזה יותר. הנפש שלי נפצעה ושום כסף בעולם לא שווה את זה". 

מה כן היית רוצה לעשות? 

"אני כן מתחברת לטיפול בבני אדם, הייתי רוצה לעבוד במקום שיש בו טיפולים רק לנשים". 

 

מעגל אכזרי

אולגה (40), נמצאת מחוץ למעגל הזנות תשע שנים. כיום היא עובדת כסו־שף וכמדריכה במרכז שיקומי לנפגעי סמים. יש לה שלושה ילדים משלושה אבות שונים, הקטן שבהם בן 11. "גדלתי עם כפית של זהב בפה", היא מספרת, "בגיל 18 חיתנו אותי עם גבר שלא רציתי, אז למעשה מבחינתי עברתי את האונס הראשון שלי כבר אז. עליתי לארץ בגיל 20, וממנו נולד לי הילד הראשון. היחסים בינינו לא היו טובים והוא תמיד היה אומר לי 'את זונה'. 

"כשהתגרשנו, הכרתי מישהו שהיה מכור לסמים. חיפשתי עבודה והוא אמר לי: 'אל תעבדי, את יכולה לעשות כסף קל - מאה דולר בפעם אחת בלי להתאמץ. הוא נתן לי את הפוש הראשון לעסוק בזנות. אז לא הייתי שותה או משתמשת בסמים. הוא היה מסיע אותי לבתים של גברים כדי לקיים איתם יחסי מין".

הרצון לברוח מהמציאות הנוראית הביא את אולגה להשתמש בסמים, מה שהפך להתמכרות, שבעקבותיה נלקח ממנה בנה השני לאימוץ. "הייתי חוזרת הביתה ומנקה את עצמי עם הברזל של הכלים", היא ממשיכה. "נכנסתי למעגל של הסמים כדי לא להרגיש את הזנות ואז עסקתי בזנות כדי לממן אותם, עשיתי סמים כדי לא להרגיש את זה, אבל תמיד הרגשתי". 

מה שהמשיך בדירות דיסקרטיות דירדר בסופו של דבר את אולגה לזנות רחוב. "נשארתי בלי ילדים ומשפחה בעולם", היא מספרת. "זה מה שידעתי לעשות, הרגשתי מלכה, אהבתי שבחרו בי, הייתי עושה גם עשרים קליינטים בלילה והיו מקרים ששדדו אותי באלימות. מכה מלקוח יכולה לעבור, אבל בסוף את נשארת עם השריטה בנפש".

שוד אלים ברחוב ומפגש עם הצוות של סלעית הכניסו את אולגה לתהליך שיקום שהחל במקלחת וארוחת בוקר בדירה שמפעילה התוכנית. אחרי שנולד בנה השלישי התחדדה אצל אולגה ההכרה שהיא רוצה לצאת ממעגל הזנות, וכיום כאמור היא מתגוררת עם בנה הגדול, בשנות ה־20 לחייו. "הוא יודע שהתעסקתי בזנות והשתמשתי בסמים, אבל הוא גם יודע איפה אני היום ואומר לי: 'אמא, אני גאה בך'. פחדתי מאוד שהוא לא יקבל אותי כי לא גידלתי אותו למעשה, אבל הוא בא ואמר לי: 'אל תחזרי לשם, יש לך ילד (אחיו; נ"ד) בן 11 שצריך אותך'". כיום, אולגה נמצאת בקשר גם איתו.

על פי נתוני משרד העבודה והרווחה, הוא מטפל מדי שנה ב־500 נשים שנמצאות במעגל הזנות בהשקעה של 8 מיליון שקלים. בשנת 2016 טופלו על ידי משרד העבודה והרווחה 492 נשים במסגרות שונות שמיועדות לסייע לנשים בזנות: 20% מהנשים שפנו לקבל טיפול השתקמו ומצליחות לנהל חיים עצמאיים. עוד מראים הנתונים כי 83% מהנשים שנמצאות במעגל הזנות ופנו לקבל טיפול היו מכורות לסמים או לאלכוהול. עם זאת, נכון לאפריל 2017, משנת 2010 נפטרו 59 נשים במעגל הזנות, רובן המכריע היו נפגעות התמכרות לסמים.

במהלך השנה הקרובה יקים משרד העבודה והרווחה מסגרת טיפולית שיקומית יומית בירושלים שמיועדת לנשים בזנות רחוב. המסגרת תכלול טיפול פרטני ושיקום תעסוקתי לקראת חיים עצמאיים. המסגרת צפויה לתת מענה לכ־40 נשים. כמו כן מפעיל המשרד קו חירום ייעודי לנשים במעגל הזנות שמספרו: 

1800-200-690, וכן מוקד רווחה למידע וסיוע שמספרו 118, הפועל 24 שעות ביממה בכל ימות השנה.

 

"בחוץ נורא קשה להתקבל"

מירי (53) הצליחה להיחלץ ממעגל הזנות לפני כשנתיים ושלושה חודשים, ויודעת לומר לי כבר כמה חודשים ושבועות חלפו. "רק עכשיו יצאתי מדירת מעבר וכבר חודש אני מנהלת את החיים שלי כמעט באופן עצמאי עם הכוונה מסלעית, כי אי אפשר לבד". היא נולדה כזכר ביישוב בצפון הארץ, כילד היא נוצלה בידי גברים מבוגרים ממנה ובגיל 20, עדיין כזכר, כבר היתה במעגל הזנות.

"זה מה שהיה כל החיים שלי", היא מספרת בחופשיות מעוררת הערצה, "זה מה שהכרתי עד לפני כשנתיים. כל החיים שלי חיפשתי גלגל הצלה. כשסיפרתי למשפחה שלי על הזהות החדשה שלי גורשתי מהבית והגעתי לתל אביב בלי כלום. אז גם עברתי את השינוי הפיזי, וכדי לממן את זה נאלצתי לעבוד בזנות באזור תל ברוך. היו אז בקושי 30 טרנסיות בארץ, חיינו בסוג של גטו. ניסיתי לאורך השנים לצאת מזה אבל אף פעם לא באמת התאמצתי כי הבנתי ש'בחוץ' נורא קשה להתקבל, היה לי נוח להיות במקום של הקורבן כי זה היה המוכר והידוע. רציתי לצאת מזה אבל זה היה קשה מאוד". 

מה היתה נקודת השבירה?

"הרגשתי בן אדם חי־מת, הרחוב היה תמיד אכזרי והרגשתי שהחיים עוברים ואין לי שום נקודת אור. יום אחד הגעתי הביתה והייתי בדיכאון נורא. כתבתי בסלולרי 'שיקום נשים שעובדות בזנות' והופיע לי העמוד של סלעית. נכנסתי לדף, שלחתי אי־מייל ויום למחרת כבר קיבלתי טלפון מהם. הגעתי לכאן, התחלתי תהליך שבמהלכו נכנסתי ויצאתי מהזנות, היה נורא קשה לוותר על המוכר. ביום שבו חזרתי לעבוד בזנות הותקפתי על ידי חבורה של גברים ערבים, קיללתי את הרגע שבו יצאתי מההוסטל והבנתי שזו טעות חיי - וחזרתי. הבנתי שאני חייבת להיכנס למסלול ולמקום עבודה, והיום אני מנהלת מטבח".

יש לך חלומות? 

"אין לי חלומות, אבל יש לי רצון לשמור על המקום שלי, איפה שאני נמצאת היום. זה המקום הכי מאושר שלי". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו