אין איראן אחרת

המופע של בנימין נתניהו, שבו נחשפו המסמכים שמעידים כי איראן שיקרה בנוגע לתוכניתה הגרעינית, היה רק חימום למופע הגדול באמת: הודעתו הצפויה בשבת הבאה של דונלד טראמפ על נטישת הסכם הגרעין.

ההחלטה האמריקנית הרשמית אמנם עוד לא התקבלה, אבל הרוחות שנשבו השבוע בארה"ב היו ברורות בנוגע לנטיית ליבו של הנשיא. כך התרשמו גם גורמים ישראלים שנפגשו בוושינגטון עם מקביליהם האמריקנים, ובראשם שר הביטחון ליברמן. בני שיחו גילו סובלנות מעטה מאוד, אם בכלל, לאיראן ולפעולותיה, והבהירו כי זה הזמן הנכון לפעול נגדה.

ייאמר מייד: ישראל וארה"ב לא רואות עין בעין כל דבר שקשור באיראן. מאמצי ההתבססות האיראניים בסוריה נראים מאיימים הרבה יותר במבט מירושלים מאשר במרחק אלפי מיילים בוושינגטון. זה מתבטא בפעלתנות הישראלית בנושא (צבאית ומדינית), שבולטת מאוד על רקע הרפיון האמריקני (הצבאי והמדיני). גם החימוש הנמשך של חיזבאללה והמימון המסיבי של חמאס והג'יהאד האסלאמי מטרידים הרבה יותר את ישראל מאשר את ארה"ב. 

ועדיין, את התמונה הגדולה רואים טראמפ ונתניהו בצבעים זהים. לא בגוונים של אפור, אלא בשחור זועק; לדעת שניהם, איראן היא הסכנה הגדולה ביותר כיום על שלום העולם. תבוסתו של דאעש סללה לה את הדרך להשתלטות על חלקים גדולים במזרח התיכון, שמייצרים - לראשונה בהיסטוריה - יתרון לשיעים על פני הסונים. אם התהליך הזה יימשך, תהפוך איראן למפלצת אזורית. השלב הבא, בעוד כעשור, יהיה השגת יכולת גרעינית - כאשר יפוג תוקפו של ההסכם עימה.

בדיוק את זה מבקשים בירושלים ובוושינגטון לבלום. להציב בפני איראן מחסומים, ודילמות. לקרוע מעליה את המסכות כך שתיאלץ לבחור בין להשתייך למשפחת העמים או להיוותר בצד, מצורעת. להפסיק את התהליך שבו היא הולכת עם ומרגישה בלי, נהנית מכל העולמות, מפלרטטת עם גרעין, משתעשעת בטרור ומציגה לעולם פנים תמימות של מדינה נורמטיבית ושוחרת שלום.

התהליך הזה לא יהיה פשוט, ולא רק מהטעם שאיראן נשמרת שלא להפר את הסכם הגרעין. ההישג המרשים של המוסד שהצליח לשים את ידו על הארכיון הגרעיני של איראן מעיד על מה שיש בו - תוכניות נשק מפורטות שמוכיחות כי איראן הונתה בעבר את כל העולם - אבל גם על מה שאין בו - הפרה עכשווית של ההסכם. אפשר להניח שישראל עשתה (ועושה) כל מאמץ לגלות הפרה כזאת, ולא רק כדי להשחיר את איראן; החשש האולטימטיבי הוא להתעורר בוקר אחד ולגלות שטהרן עבדה על כולם והצליחה לייצר בחשאי פצצה, ולעיני קהילת המודיעין ניצבת התזכורת הקבועה של הכור הגרעיני בסוריה שנחשף רגע לפני שהיה מאוחר מדי.

 

תמיכה מבית

בהקשר הזה, ספק אם המידע שהשיג המוסד יצליח לשכנע מישהו במערב (מלבד ארה"ב) לסגת מההסכם. בפורום ה־5+1, המדינות שחתומות על הסכם הגרעין (החברות הקבועות במועצת הביטחון של האו"ם בתוספת גרמניה), יודו בוודאי שאיראן היא מדינה מניפולטיבית - עניין שכשלעצמו אינו חריג בדיפלומטיה הבינלאומית, כפי שישראל יודעת מקרוב מאוד - אבל שנטישת ההסכם מסוכנת פי כמה משמירה עליו משום שהיא תקלע, שוב, את איראן לפינה, ועלולה להוביל אותה להחלטה לפרוץ אל הגרעין. לטעמן עדיף הסכם רע שמגביל את איראן מהיעדר הסכם בכלל - גישה לא משוללת היגיון, אבל גם לא נטולת אינטרסים על רקע המירוץ הבלתי מוסתר של חברות אירופיות, רוסיות וסיניות להשיג חוזי עתק באיראן.

בוושינגטון ובירושלים חולקים על הגישה הזאת. "הטענה שהסכם רע עדיף על היעדר הסכם היא קשקוש", אמר השבוע גורם בכיר. "בלי הסכם איראן חשופה: לתקיפה, לסנקציות, ללחץ דיפלומטי. ההסכם משחרר אותה מכל אלה, ומאפשר לה לשייט בנוחות להשגת מטרותיה". ובאשר לחשש כי בהיעדר הסכם עלולה איראן לפרוץ אל הפצצה, טען הגורם כי המומחים משני עברי האטלנטי מאוחדים בהערכתם כי יידרשו לאיראן שנתיים־שלוש עד שתוכל לפוצץ מתקן גרעיני - זמן ארוך מכפי שהעריכו בעבר, מה שבהחלט מאפשר מרווח זמן שבו ניתן יהיה להפעיל על איראן מנופי לחץ שונים.

לזכותו של נתניהו ייאמר שהוא מוביל את הגישה הזאת בעקביות. שאין "איראן אחרת", שאם רק יהיו נחמדים אליה תסביר פניה לעולם; מדובר, לטעמו, באותה הגברת, שמשטה בכולם. לא בטוח שמהלכיו של נתניהו בעבר סייעו לישראל להשיג את מטרתה: היו תקופות שכן (האיום באופציית התקיפה בשלהי העשור הקודם שדרבן את העולם להטיל סנקציות על איראן), ותקופות שלא (הקצר עם הנשיא אובאמה שהוביל למידורה של ישראל מהשלבים הסופיים של גיבושו של הסכם הגרעין). אבל ההחלטה שלא להסיר עיניים מהמטרה סייעה לישראל להיות מפוקסת מאוד בהקשר האיראני, וקצרה דיבידנדים גם במחוזות אחרים - בין היתר במלחמה היומיומית, החשאית בדרך כלל, בסוריה, על נגזרותיה השונות.

 

ימשיכו לחתור לפצצה. נשיא איראן רוחאני (מימין) ושר החוץ זריף // צילום: אי.פי

 

העניין הסורי גם מסייע לנתניהו לגבש קואליציית פנים, שחשובה לא פחות - ואולי יותר - מהפעילות הבינלאומית לבלימת איראן. בסיבוב הקודם נתקל נתניהו בחזית סירוב של ראשי מערכת הביטחון, בהובלת הרמטכ"ל דאז גבי אשכנזי, ראש המוסד דאז מאיר דגן וראש השב"כ דאז יובל דיסקין, שסברו שאסור לישראל לתקוף את איראן. עמדתם כנראה היתה נכונה לשעתה, משום שישראל השיגה את יעדיה - בלימת תוכנית הגרעין האיראנית - באמצעות סנקציות ומבלי לגלוש למלחמה, אבל המצב כיום שונה - עניינית ופרסונלית. הבחישה האיראנית בסוריה, שמאיימת להציב מול ישראל חזית כפולה, בלבנון ובגולן, שבכל אחת מהן עשרות אלפי רקטות ואלפי פעילים חמושים, שינתה את המציאות, ומכאן גם את המלצתם של ראשי מערכת הביטחון - הרמטכ"ל גדי איזנקוט, ראש המוסד יוסי כהן וראש השב"כ נדב ארגמן - שסבורים שצריך לפעול כעת בכל מחיר, לרבות אפשרות של גלישה למלחמה, כדי לא לשלם מחיר כבד פי כמה בהמשך.

 

האופציה השלישית

העמדה הזאת נשענת לא רק על הגישה שכדאי להרוג קומקום לפני שהוא הופך לקטר, אלא גם על המצב הפנימי באיראן. הכלכלה בה רעועה, ומידרדרת בהתמדה. המסחר במטבע חוץ כמעט שהופסק אחרי שהדולר הגיע לשיא של יותר מ־40 אלף ריאל, ומחירי הסחורות זינקו בהתאמה. התקוות שהסכם הגרעין יביא עתיד טוב יותר נכזבו בינתיים, והתסכול ניכר - ומתבטא בין היתר בביקורת פנימית גוברת על ההשקעה הניכרת של איראן (כ־2 מיליארד דולר בשנה) בסכסוכים זרים, בעיקר בסוריה, תימן, לבנון ועזה.

לא מעט גורמים במערב אמרו השבוע שהמשך התהליך הזה עשוי להביא למהפכה באיראן. צריך להיות אופטימיסטים מושבעים כדי להאמין בכך, ולא רק משום שהערכות דומות נשמעו כבר עשרות פעמים בעבר מאז המהפכה החומייניסטית. השלטון באיראן, למרות הביקורת וההפגנות, יציב מאוד, וגורמי הביטחון משגיחים עליו בעין פקוחה ויד יציבה. לקחי האביב הערבי נלמדו היטב על ידי ההנהגה בטהרן - שעברה מאז גם השתלמות ברצח המונים בסוריה - שיודעת כי מתנגדים צריך לדכא בכוח ובהפחדה.

ועדיין, ביטול הסכם הגרעין צפוי לעורר דיון פנימי נוקב באיראן, ויהיה קשה לשכנע את ההמונים שהלקח הוא להשקיע יותר בביטחון ופחות בכלכלה. על התפר הזה מקוות ישראל וארה"ב לשחק, כדי לדחוק את איראן להסכים, אולי, להסכם משודרג, שיכלול שלוש נגזרות: הארכה של הסכם הגרעין ופיקוח הדוק יותר עליו שימנע מאיראן פעילות חשאית; בלימת תוכנית הטילים שלה, שכלל לא כלולה כיום בהסכם ומאפשרת לה להתקדם באין מפריע בכל הקשור לטווח הטילים ולראשי הנפץ שלהם (שאמורים לשאת בעתיד את הגרעין); והגבלת מאמצי ההתבססות שלה בסוריה ואולי אף בלימתם המלאה.

השגה של היעדים האלה, אם תתאפשר, תהיה טובה מהיעדר הסכם בכלל, אולם כרגיל עם איראן - בהיעדר איום אמין, ספק אם היא תמצמץ. עליה לחשוש לאבד את הכל, לפני שתסכים לוותר על חלק. זה האתגר שעומד כעת בפני טראמפ, שמדבר על טהרן אבל ראשו כבר בפיונגיאנג, ובידיעה כי נחישות כעת תשרת אותו במאמץ למצוא פתרון למשבר הגרעין הצפון־קוריאני.

ניהול מתמשך של המשבר משרת את ישראל גם בזווית נוספת. השבועות האחרונים מלווים בהמתנה דרוכה לתגובה האיראנית הצפויה על התקיפה הכפולה של נכסים שלהם בסוריה - תחילה בבסיס T4 והשבוע בשלושה מתקנים אחרים - שמיוחסת לישראל. תגובה ברף גבוה, עם נפגעים ונזק בצידה, עלולה להידרדר לחילופי מהלומות שסופן במלחמה, סיטואציה שגם ישראל וגם איראן אינן מעוניינות בה אבל עלולות לגלוש אליה במהירות.

העובדה שאיראן מתמודדת כעת במגרשים סבוכים יותר מעכבת בינתיים את תגובתה המובטחת. פגיעה בישראל, במישרין או ברחבי העולם, תיתן גושפנקה לכל הטענות הישראליות־אמריקניות כי היא מדינה תוקפנית ואלימה. ההיגיון הזה תקף כרגע עד להחלטת טראמפ ב־12 במאי, שלאחריו תידרש ישראל להערכת מצב וסיכונים מחודשת. אבל בסיכומו של שבוע דרמטי, ולקראת שבוע דרמטי לא פחות, יכולה ישראל לחוש שאחרי זמן רב היא שולטת במהלכים בסוגיה האיראנית, ואם תשחק את הקלפים נכון (ותיהנה מקצת מזל), ייתכן שתוכל לשנות את המצב מן היסוד. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו