"כל העולם במה, וכולנו בו שחקנים", קבע וויליאם שייקספיר. קשה לדעת על מה חשב גדול המחזאים של כל הזמנים כשהגיע למסקנה הזאת, אבל גם אני זכיתי להרגיש כמוהו, שחקן בתיאטרון החיים, כאשר הגעתי לאחרונה לקבלת הפנים של שגרירות ישראל בבירת רוסיה לרגל 70 שנות עצמאות.
לקראת השעה עשר בערב נסגר הרחוב המרכזי של מוסקבה לתנועה, ואלפי חיילים רוסים במדי ב' החלו לרוץ בו לכיוון הכיכר האדומה. מגדלי הקרמלין - סמלי העוצמה של רוסיה, שהטילו בתקופה הסובייטית אימה ופחד על רבים בארבעת קצוות תבל - הוארו באור יקרות. בדרמטיות האופיינית לה כל כך החלה העיר את ההכנות למצעד יום הניצחון על גרמניה, שתמיד נחגג ברוסיה בראוותנות חסרת גבולות.
אלא שכמו בהצגת תיאטרון טובה, לא המעטפת המרשימה הזאת היתה העיקר ברגע זה. היה צריך לפסוע כמה עשרות מטרים מהכיכר האדומה, לחלוף על פני זרם בלתי פוסק של חיילים ולהיכנס למלון "ריץ קרלטון", כדי להיקלע לחגיגה מסוג אחר לגמרי. במקום שירי לכת מקפיאים מתוצרת רוסיה התנגנו כאן מנגינות אחרות לגמרי. "כאן", "כל הכבוד" ו"המגפיים של ברוך" הרעידו את אולם הנשפים של המלון, שרגיל בוודאי לאירועים שקטים יותר, ומאות ישראלים צעקו את מילות השירים תחת עיניהם המשתאות של דיפלומטים משלל ארצות.
האחראים להתפרצות השירה נטולת הגינונים הדיפלומטיים היו שחקני תיאטרון הבימה. התיאטרון הלאומי הגיע לבירת רוסיה במטרה כפולה: לחגוג שבעה עשורים לעצמאות ישראל ולציין מאה שנה לתיאטרון עצמו. כאשר בסוף המסיבה ב"ריץ קרלטון" הושמע גם השיר "מעגלים" של עידן רייכל, נדמה שמאף אחד מהנוכחים לא נעלמה הסמליות שלו. היה קשה להמציא סגירת מעגל מוצלחת מביקור תיאטרון הבימה במוסקבה, מקום שבו הוא נוסד לפני מאה שנה בדיוק, בשנת 1918. מעגל שנפתח על ידי מתי מעט חולמים ברוסיה המורעבת שלאחר המהפכה הבולשביקית, נסגר ברוב הדר לרגלי חומות הקרמלין של שנת 2018.
את הביטוי לטלטלה הרגשית שעטפה את הביקור היטיבה לתאר השחקנית ליא קניג. "הגברת הראשונה של התיאטרון הישראלי", כפי שהקפידו לכנות אותה האורחים והמארחים כאחד, הקסימה את כל מי שפגש אותה במוסקבה. קניג דוברת רוסית במבטא חינני במיוחד. אף שנולדה בפולין, את שנות הזוועה של מלחמת העולם השנייה העבירה עם אמה בבריה"מ.
היא סיפרה על חוויות המלחמה, על מסע הבריחה הארוך מהנאצים שהחל בקישינב, עבר במוסקבה ונמשך אל תוך אוזבקיסטן הרחוקה שבמרכז אסיה. "מאוד לא פשוט בשבילי לחזור לכאן בגלל עול הזיכרונות", סיפרה ברוסית גדולת השחקניות של הבימה וזוכת פרס ישראל. "הייתי ילדה, אבל אני זוכרת שהגרמנים עמדו בפאתי מוסקבה, זוכרת כיצד שמענו את הדיווחים מהחזית המתקרבת ברדיו", המשיכה קניג, ומייד הדגימה שהיא זוכרת אפילו את השירים הרוסיים של התקופה.
שיננו בלי להבין את המילים
מעגל אישי משלה סגרה גם שחקנית אחרת של הבימה, יבגניה דודינה. דודינה שבה ככוכבת מוערכת אל המדינה שממנה עלתה לישראל. בשנות השמונים היא למדה משחק באקדמיה הממלכתית לאמנות במוסקבה, ואחר כך שיחקה באחד מהתיאטראות הנחשבים בעיר. כעת היא הוזמנה לעבור לצד השני של המתרס ולהעביר סדנה לסטודנטים רוסים לתיאטרון. דודינה בחרה לחלוק איתם חוויות ותובנות של משחק בשפות זרות, במיוחד באלה שבהן שחקן אינו שולט. גם זה מעגל: מספרים שכמה מן השחקנים הראשונים של הבימה היו חלשים למדי בעברית, ונאלצו ללמוד את תפקידיהם בעל פה בלי להבין את כל המילים, ואולי אפילו לא את רובן.
הקהל בבירת רוסיה נחשב לקהל דורש וביקורתי, כך שהמבחן עבור השחקנים הזרים קשה במיוחד. ראשי הבימה החליטו להכיר לחובבי התיאטרון המוסקבאים שתי הצגות גדולות ושונות מאוד - "סיפור פשוט" בבימוי שחר פנחס ו"סימני דרך" בבימוי משה קפטן. שתיהן הצגות דגל שמזוהות עם התיאטרון הלאומי, שתיהן זכו לביקורות יפות בארץ. עם זאת, היתה דאגה לא מועטה באשר לאופן שבו יתקבלו במוסקבה. בכל זאת, נושאי ההצגות, בין שהם נסבו סביב הדרמות בעיירה יהודית של עגנון ובין שזה סיפור חייה של נעמי שמר, רחוקים מן ההווי הרוסי, וגם פער השפה עלול להקשות. כל ההצגות הוצגו בעברית, והתרגום לרוסית הוקרן לצופים על פני הלוח שמעל הבמה.
מתוך אירוע קבלת הפנים של משלחת "הבימה" // צילום: דימיטרי פריאוברזנסקי
בליל הבכורה המוסקבאית מפלס הדאגות עלה פלאים והציף את כל מארגני הביקור. אל הבניין של התיאטרון על שם וכטנגוב במדרחוב ארבאט זרמו בני העילית התרבותית של רוסיה. האכסניה לא נבחרה במקרה. כאשר לפני מאה שנה הבימה הוקם על ידי קבוצת שחקנים יהודים שחלמו על תיאטרון עברי בשפה העברית, היה זה במאי התיאטרון הנודע יבגני וכטנגוב ששימש המנהל האמנותי של קולקטיב התיאטרון החדש. הוא גם ביים את שני המחזות הראשונים של התיאטרון עוד בעת שהתיאטרון הציג במוסקבה - "נשף בראשית" ו"הדיבוק". את הקשר עם התיאטרון המוסקבאי שנושא כעת את שמו יצרה מנכ"לית הבימה אודליה פרידמן.
"וכטנגוב לקח את הבימה, שאיש לא הכיר, תחת חסותו", מספרת פרידמן בעיניים בורקות, "הוא העניק לה מכישרונו וממעמדו הרם כמחדש התיאטרון. החזרה לתיאטרון הבית שלו היא אירוע מכונן, ציון דרך מרגש לתרבות הישראלית בכלל ול'הבימה' בפרט. לפני מאה שנים העזו במוסקבה לדמיין תיאטרון עברי בעברית - ואנו גאים לשוב לכאן, כמי שמממשים את החזון על הבמה מדי ערב בארץ ובעולם. זו המתנה שלנו לווכטנגוב ולשנת ה־70 למדינה".
השורשים המוסקבאיים של התיאטרון הלאומי מארץ הקודש הובלטו ביתר שאת בדיווחי התקשורת הרוסית - ערוצי טלוויזיה, עיתונים, אתרי תרבות - כולם סיפרו בהתלהבות על פלא שאין כדוגמתו בעולם: חלום תרבות עברי שנהגה ברוסיה וקרם עור וגידים. המילה GABIMA, כפי שמכונה התיאטרון בשפה הרוסית נעדרת האות ה"א, צצה מכל עבר.
מורשת סטניסלבסקי
המשלחת של הבימה למוסקבה היתה הגדולה ביותר בתולדותיה ומנתה כמעט מאה איש, שבהם גם חברי אגודת הידידות של התיאטרון. אחת מהן, חברת הכנסת לשעבר נעמי בלומנטל, שהיתה בעבר שחקנית הבימה, מצאה מעגל משלה. כאשר למדה תיאטרון בבית צבי, המורה שלה היתה השחקנית פאני לוביץ', שנמנתה עם ההרכב הראשון של הבימה במוסקבה. "לוביץ' לימדה אותנו את שיטת סטניסלבסקי", מסכמת בלומנטל, "אותו סטניסלבסקי שהכיר את וכטנגוב לקבוצת השחקנים שתהפוך ברבות הימים להבימה".
על שיטת המשחק, אשר פותחה על ידי שחקן התיאטרון והבמאי קונסטנטין סטניסלבסקי, אכן התחנכו כל מייסדי הבימה. אלא שתפקידו בצעדיו הראשונים היה משמעותי יותר מרק לימוד או מתן השראה. סטניסלבסקי עזר אישית לצורכי התיאטרון העברי החדש, הדריך את השחקנים לפני הופעתם ודאג להצלחתם. כשהיה צריך, הוא חתם עם אנשי רוח נוספים על המכתב ללנין, כדי להשיג סיוע כלכלי להבימה. את אמרתו, ולפיה "אין תפקידים קטנים, יש רק שחקנים קטנים", כדאי להגשים גם הרחק מאולמות התיאטרון.
ב־8 באוקטובר 1918 זכה סטניסלבסקי לחזות בפרי ראשון של עמלו ושל עמל השחקנים העבריים. ההופעה הראשונה, "נשף בראשית" שמה, היתה מורכבת מארבעה מערכונים נפרדים והשביעה את רצונו של המורה הגדול. סטניסלבסקי אמר כי כוחה האמנותי של הלהקה מתגבר על מחיצות הלשון. גם הביקורת הכללית קיבלה את ההופעה באהדה. אבל הקהל היהודי והציוני במוסקבה היה נרגש במיוחד, העובדה נקבעה - התיאטרון העברי קם לחיים לנגד עיניו.
בשנת 1926, אחרי שורה של הצלחות תיאטרליות נוספות, שהחשובה שבהן היתה העלאת המחזה "הדיבוק" מאת ש' אנסקי, הבימה יצא למסע הופעות באירופה. מן המסע הזה התיאטרון לא שב. בריה"מ הקומוניסטית נעה במסלול מאיים של צמצום החירויות, ותיאטרון עברי מודרניסטי לא קסם לה, בלשון המעטה. בדיעבד, ברור שמניעת החזרה למוסקבה היתה מזל גדול הן עבור השחקנים והן עבור תנועת התחייה הלאומית של העם היהודי. אם הלהקה היתה חוזרת לבריה"מ, סביר להניח שכל חבריה היו נרצחים במרתפי המשטרה החשאית או נעלמים במחנות הגולאג בגלי הטיהורים הנוראיים.
יש להדגיש שהגעת תיאטרון הבימה לארץ ישראל לא היתה רק תוצאה מקרית של התעמרות השלטונות הסובייטיים. יבגני וכטנגוב, שלא היה יהודי, כתב עוד בשנת 1919 שהבימה בהחלט מתכוון לעבור לארץ ישראל בהזדמנות הראשונה, ותזמון המעבר תלוי פחות בתנאים החיצוניים (הפסקות אש, אפשרות מעבר חופשי ובטוח), ויותר במידת ההצלחה של עבודתו. אנשי ההרכב הראשון של הבימה דימו את עתידם במולדת ההיסטורית של העם היהודי וראו את עצמם כחלוצים ציונים.
מסע השורשים הסמלי של התיאטרון הלאומי התאפשר בזכות יוזמה, שאליה, נוסף על שגרירות ישראל ברוסיה, חברו משרד החוץ, לשכת הקשר "נתיב" וקרן ג'נסיס. ההכנות נמשכו כשנה וחצי. מערכי התפאורה של שתי ההצגות נשלחו למוסקבה מראש, כחודשיים לפני הביקור בתיאום עם שליחי "נתיב", שגם שותפותו במיזם היתה לסגירת מעגל גדול וחשוב.
ארגון "נתיב" הוקם בשנת 1952 ביוזמתו של ראש הממשלה דוד בן־גוריון כדי לשמר את הזיקה בין מדינת ישראל לבין יהודי מזרח אירופה, אשר מצאו את עצמם מעבר ל"מסך הברזל". בעידן הסובייטי, אנשי הארגון פעלו בכל הדרכים, לרוב בחשאי, כדי לסייע ליהודים בבריה"מ לשמור על זיק הזהות היהודית. באותן השנים "נתיב" הדפיס והפיץ חוברות על תרבות עברית, וסיפורו המופלא של הבימה כיכב בכולן.
בימינו אין עוד צורך בפעילות חשאית כדי להפיץ תרבות עברית במוסקבה, וב"נתיב" התאימו את הפעילות למציאות החדשה. הייעוד לא השתנה, האמצעים דווקא כן. "באמצעות רשת מרכזים ישראליים לתרבות אנו מצליחים לבנות גשר אל תרבותה ואל שפתה של ישראל ולהציג בפני אזרחי רוסיה את ההיסטוריה שלה, את המורשת ואת ההישגים התרבותיים והמדעיים של ישראל", מציינת בגאווה ראש "נתיב" נטע בריסקין־פלג.
החששות שליוו את השחקנים לפני ההצגה הראשונה התפוגגו מהר. הקהל הרוסי התחבר אל המתרחש על הבמה ללא קושי, ולא רצה לעזוב את האולם דקות ארוכות אחרי שהמסך ירד בפעם האחרונה. שירי נעמי שמר עברו מבלי משים מן הבמה אל המבואה והמשיכו להלהיב את הצופים, יהודים ולא יהודים. מי שנזקק להוכחות לכוחה של האמנות בקירוב לבבות, היה צריך לראות קהל מוסקבאי מפזם את הקלאסיקה הישראלית בתיאטרון וכטנגוב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו