הבוקר שאחרי

תוצאות תוכנית ההתנתקות נתנו אותותיהן בעוצמה רבה בציבור הישראלי. הירי המאסיבי של טילים מהרצועה לעבר יישובי ישראל בשלהי 2008 פקח עיני רבים. אחרי שהסכמי אוסלו ניפצו את אשליות השלום והדו־קיום, ההתנתקות גמרה גם את חלומות ההיפרדות באמצעות חומות ומחיצות. מאז ועד היום מוביל מחנה הימין בפער יציב בבחירות וגם בסקרים שביניהן. למרבה האבסורד, ניסיונות השמאל השבוע להעצים את אירועי עזה כך שיאפילו על אירועי פתיחת השגרירויות של ארה"ב וגואטמלה בירושלים, רק הזיקו למסר העיקרי שלו בשנים האחרונות: להיפרד מהערבים גם ביהודה ושומרון. ניסיון עזה הוכיח כי למסור שטחים ולפנות יישובים זה אולי אפשרי, אבל להיפרד מהערבים - הרבה פחות. 

זה השבוע השלישי שראש הממשלה נמצא על הגל. בשיא הקונצנזוס. אם היה מחליט ללכת לבחירות בסוף מושב החורף - הקלפיות היו נפתחות בעוד כחודש. אבל נתניהו החליט שלא, וסביר להניח שהחלטתו לא השתנתה. השבוע הונח לפתחו, שוב, משבר הגיוס עם איום מפורש של הסיעות החרדיות שלא יוכלו להישאר בממשלה אם החוק לא יעבור במושב הקיץ. ההערכה היא כי נתניהו יעשה הכל לפתור את המשבר ולזכות בעוד שנה בתפקיד. אם הוא יצליח זה כבר סיפור אחר. 

בינתיים הוא חוגג ובצדק. למרות הניסיונות לגמד את העברת השגרירות האמריקנית לירושלים, מדובר במהלך שיירשם בפנתיאון. בספר דברי המדינה, לא פחות. בעוד שנים, כשירצו להיזכר כיצד סיקרה התקשורת הישראלית המרכזית את האירוע ההיסטורי, יגלו שכולם פתחו את המהדורות בכלל במעלליהם של הערבים ברצועת עזה. אין חדש תחת השמש. 

 

לתקוף - כאסטרטגיה

ההצלחה של נתניהו היכתה ביריביו הפוליטיים שהתקשו מאוד למצוא את האסטרטגיה הנכונה כיצד לפעול. מצד אחד יש רגעים שבהם על האופוזיציה להתייצב לצד הממשלה, לפרגן למהלכיה ולתמוך בפעולותיה, אבל מצד אחר, כשמדובר בנתניהו, גם המובן מאליו לא תמיד יכול לצאת לפועל. כשנתניהו היה יו"ר האופוזיציה לא היה לו כל קושי להתייצב לצד רה"מ אולמרט בהחלטה לצאת למלחמת לבנון, למבצע בעזה או להפצצת הכור בסוריה (נתניהו היה שותף סוד לפעולה חודשים לפני ביצועה, יחד עם כל ראשי הממשלה לשעבר שעודם בחיים ושאותם בחר אולמרט לשתף). נתניהו הוביל את מחנה הימין והיה לו חופש הפעולה המוחלט להחליט מתי מגבים ומתי תוקפים.

לא כך לגבי ראשי השמאל היום. במובנים רבים ראשי המפלגות ובכיריהם אינם אדונים לעצמם, אלא נתונים לחסדיהם של קרנות המימון למיניהן, לפעילי השמאל הקיצוני ולראשי הארגונים הסהרוריים, שאינם מאפשרים שום הבעת תמיכה בנתניהו, אפילו כזאת המסייעת פוליטית למחנה. אבי גבאי דווקא ניסה. כשנבחר לראשות העבודה ניסה ללכת לכיוון אחר. בריא יותר. כנראה אפילו יעיל יותר פוליטית. אמירתו שהשמאל שכח מה זה להיות יהודי לא נאמרה במחשכים או הופצה כהקלטה סודית. זו אמירה שהיתה חלק מקו אסטרטגי מחושב היטב. גבאי הבין שהקניבליזם בשמאל לא יועיל לניצחון בבחירות. ציפי לבני שחיסלה את העבודה ואת מרצ בבחירות 2009, לא הרכיבה ממשלה. גם לא יצחק הרצוג ולבני ב־2015. גבאי הבין שאם העם הלך ימינה, מפלגה חפצת שלטון לא יכולה להישאר מאחור. אבל מהר מאוד הוא נאלץ לשים את האסטרטגיה בצד וליישר קו עם מתלהמי מחנהו. מבחינתם, אין עניין שלא ראוי לתקוף בו את נתניהו, ומי שלא ינהג כמותם, יחוש היטב את הסכינים ננעצות גם בגבו שלו.

קחו, למשל, את יאיר לפיד. יו"ר יש עתיד משלם מחיר על עמידתו הנחרצת בקו שנקט להישאר ממלכתי. הוא מותקף משמאל עוד הרבה יותר מאשר מימין. למרות ההשמצות, שלעיתים היו לעגניות ואכזריות ללא פרופורציות, יש עתיד נותרה המפלגה השנייה בגודלה ולפיד המועמד המוביל של המחנה שממול נתניהו. הוא מאבד גובה לאחרונה לא בגלל המתקפות משמאל, אלא בגלל שורה של התבטאויות מביכות שלו עצמו. מילא לתקוף את נתניהו על הגרעין האיראני או על הרס היחסים עם ארה"ב ב־2015. אבל לעשות את זה כשהקונצנזוס סביב הצלחותיו של רה"מ בתחומים אלה מרקיע שחקים, זה כבר עניין אחר לגמרי. אם לפיד הלין השבוע על כך שהיעדרות חברי קונגרס דמוקרטים מאירוע פתיחת השגרירות פוגע ביחסים עם ארה"ב, עדיף לו לא להתראיין. 

 

התיקון הישראלי מול טורקיה

אם האירועים ברצועת עזה היוו תזכורת השבוע לנזקי ההתנתקות, הסיפור עם טורקיה היווה תזכורת לנזקי ההסכם המשפיל שחתמה איתה ישראל שנאלצה להביע צער ואף לשלם פיצויים למשפחות מחבלי המרמרה. זה נכון שלדיפלומטיה כללים משלה, אבל אסור לאפשר ליחסים הבינלאומיים לעקם את השכל הישר ואת המוסר הבסיסי.

התגובה הישראלית הפעם כלפי ארדואן ומשטרו חריפה מהרגיל, אבל כנראה שלא מספיק. עד היום שילמה ישראל מחיר כבד במונחים של גאווה לאומית כדי להציל את היחסים עם טורקיה, אולם כעת נראה שהגיע הזמן לערוך חשיבה מחודשת בנושא. 

בראש ובראשונה כי טורקיה של ארדואן היא מדינה לא מוסרית. כבר שנים מטיחים באופוזיציה נגד נתניהו שלדעתם פוגע בדמוקרטיה שהוא "כמו ארדואן". אז אם ארדואן כזה גרוע אפילו בעיני השמאל, מדוע על ישראל להמשיך לכונן עימו יחסים דיפלומטיים. בריתות בינלאומיות בין המדינות הן אמצעי ולא מטרה. כשהברית נועדה לשמש מכפיל כוח והעצמה - המטרה מתממשת. אולם כשהיא גורמת להשפלה ולהחלשת מעמד המדינה - המטרה מתפספסת לחלוטין. ארדואן הוא תומך ומעודד טרור ופועל בכל מקום כדי להחליש את מעמדה של ישראל, ודי בזה כדי לשקול להפסיק לחלוטין את הקשר איתו. 

 

מה ליברמן מתכנן?

אבל עם כל הכבוד לשגרירות האמריקנית בירושלים ולניסיונות המחבלים מעזה לחדור ארצה, הפצצה הפוליטית האמיתית היא זו שהונחה על שולחנו של נתניהו ביום רביעי. ראשי יהדות התורה, יעקב ליצמן ומשה גפני, הבהירו לנתניהו שעל פי הסיכום מסוף מושב החורף, על הכנסת להמשיך בהליך חקיקת חוק הגיוס בתוך חודש מתחילת מושב הקיץ, כלומר בתוך ימים ספורים. בינתיים מחכים למתווה החוק שמתנסח בימים אלה במערכת הביטחון בהובלת ליברמן. 

גורמים בסיעות החרדיות מספרים שהשר אביגדור ליברמן נשמע מפויס ומשדר ענייניות בלתי מתלהמת, בניגוד להתעקשות האחרונה שלו שכמעט הובילה לבחירות. לא מן הנמנע שליברמן רק מרדים אותם לקראת ההנחתה שיפיל עליהם בשבועות הקרובים, שעשויה למוטט את הכל. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו