רצח חיים ארלוזורוב: פרשה בהמשכים

ליל שישי, 16 ביוני 1933. זוג צעיר פוסע על חוף ימה החשוך של תל אביב. לפתע, שני בחורים חוסמים את דרכו. "כמה השעה?" שואל אחד מהם בעברית קלוקלת, אולי תרגום משובש מאנגלית? מערבית? מגרמנית? זהו רגע לא נעים, בני הזוג חושדים ואולי אף מפחדים מעט, למרות שהאישה נושאת אקדח רוסי קטן מסוג "נגן", להגנה עצמית, שבו לא הספיקה להשתמש. הגבר מוריד את מבטו ושולח יד כדי לשלוף את שעון הכיס שברשותו, כשכדור אקדח שיורה אחד הבחורים מפלח את בטנו התחתונה. היורה וחברו נמלטים ואילו הגבר נופל לארץ, נאנק ממכאוביו. לאחר שעות ספורות ימות בבית החולים.

ב־85 השנים שחלפו מאז, טרם נפתרה השאלה - שהפכה לסלוגן, טלטלה את היישוב העברי בארץ ומסעירה עד היום יוצרים, היסטוריונים, פוליטיקאים ורבים נוספים - מי רצח את ארלוזורוב?

בשאלה הזו, כמו גם בשאלת הרלוונטיות של הרצח ושל התקופה ההיסטורית שבה התרחש למציאות של ימינו, עוסק סרטו של היוצר הדוקומנטרי אבי וייסבלאי "הרצח", שיוקרן במהלך השבוע הקרוב במסגרת פסטיבל "דוקאביב" בסינמטק תל אביב ובהקרנה חינמית בכיכר ביאליק ברביעי הקרוב (20:30), ובהמשך ב"יס דוקו" (לכך גם יש להוסיף פרשנות מרעננת אחרת לאירוע הדרמטי, בדמות המחזמר "מי רצח את ארלוזורוב?" של תיאטרון מסתורין, שיוצג במוזיאון בית העיר ב־24.5 וב־31.5).

וייסבלאי, יוצר הסרטים "מדינה ביום אחד" על מאחורי הקלעים של יום הכרזת העצמאות, ו"הטקס", שליווה את ההכנות לטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות בשנת 2012, שבמהלכן נהרגה סגן הילה בצלאלי ז"ל, מעיד כי "מאוד מעניין אותי איך אנחנו תופסים את עצמנו, ואיך המקום שבו אנחנו חיים מתפתח לאורך השנים. אני חושב שדרך היסטוריה ודמויות היסטוריות אתה יכול להגיע לנקודות שעיצבו דברים שמשפיעים עלינו עד היום, ואנחנו אפילו לא מודעים להם. כשהתחלתי 'לחפור' בסיפור רצח ארלוזורוב, הבנתי שהוא היה מטאור פוליטי בגיל צעיר מאוד, וגם אדם מבריק. אנחנו תמיד חושבים על מנהיגים כעל אנשים מבוגרים, ופה מדובר על בחור צעיר שהיה פורץ דרך, וזה משך אותי. רצח ארלוזורוב הוא מעין קו פרשת מים של הפילוג בין שמאל לימין עד היום. הוא הצליח לקבע, בצורה טרגית אולי, את ההבדל התהומי בין שני המחנות".

 

עלילות דם ורווח פוליטי

חיים ארלוזורוב נולד בפברואר 1899 ועלה לארץ ב־1924. הוא כיהן כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית והיה איש משכיל, דוקטור לכלכלה שלמד בגרמניה, דיבר שפות רבות והיה בקיא בשירה ובפילוסופיה ובעל יכולות ניתוח מבריקות. "אמא שלו, סבתא שלי, סיפרה לי שכבר בגיל 7 כתב שירה והעסיק את מוחו הצעיר בשאלות הקשורות לתפיסות עולם. במובנים רבים לא היתה לו ילדות", מעיד בסרט בנו של ארלוזורוב, שאול. "בגיל 19 החליט להפסיק לעסוק בשירה ולפלס את דרכו להשפעה על התנועה הציונית ועל הפעילות להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל בדרכים של מעורבות במדיניות וכלכלה". 

למרות היותו איש מעשי ואופטימי מטבעו, דווקא בשירתו ניכרה איזו פסימיות. בשיר "סופת סיון" הוא אף חוזה באופן מצמרר את סופו וכותב: "אז אדע, והיה ביום קיץ צורב, ברגע אחד, יחדל לבי מדפוק, יחדל לעולם. יושם הקץ בלי רחמים".

1933, השנה שבה נרצח, היתה סוערת במיוחד. הבחירות לקונגרס הציוני עמדו בפתח, כאשר על הבכורה התחרו מחנה העבודה מול המחנה הרוויזיוניסטי שניהלו ביניהם קרב עיקש ולא חף ממתקפות חריפות. בתוך כך, עליית הנאצים לשלטון בגרמניה הפכה את ארץ ישראל מ"אקספרימנט ציוני", כפי שמגדיר בסרט ההיסטוריון פרופ' יואב גלבר, ל"מקום מפלטם של יהודים רבים". 

התגובה בעולם לעליית היטלר, שאומצה גם בקרב רוב הזרמים בציונות, היתה החרמה. אולם ארלוזורוב הבין מוקדם מאוד את מה שאולי לא הבינו רבים, והקים מנגנון שנועד להציל את יהודי גרמניה ואת רכושם ולהביאם לארץ ישראל. באותה שנה יצא לברלין, כדי לבדוק אפשרות למו"מ בנושא עם הממשלה הגרמנית. 

על נסיעתו לגרמניה זכה ארלוזורוב לקיתונות של אש, במיוחד מהעיתון הרוויזיוניסטי "חזית העם", אולם הוא ידע להשיב לתוקפים ואף "להצליף בהם", כפי שמספרת בסרט נכדתו, מירב ארלוזורוב. ההסכם עם גרמניה, אגב, שנחתם סופית בין הסוכנות היהודית לממשלה הנאצית באוגוסט 1933, חודשיים אחרי הירצחו של ארלוזורוב, הציל את חייהם של יהודים רבים.

המתקפה החריפה על ארלוזורוב בעקבות המו"מ עם הנאצים, הובילה לאחת התיאוריות הבולטות בנוגע לשאלת זהות הרוצחים ולקרע חמור בין מפא"י לרוויזיוניסטים, שעליהם נפל החשד המיידי בביצוע הרצח. בתוך זמן לא רב נעצרו חשודים במעשה, אנשי התנועה הרוויזיוניסטית אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט, ואילו כמעורב בשידול לרצח נעצר אב"א אחימאיר, איש רוח ופובליציסט, שייסד את "ברית הבריונים". 

"אחימאיר וארלוזורוב היו חברים טובים וניהלו שעות רבות של שיחות", מספר בסרט העיתונאי וחוקר ארץ ישראל שלמה נקדימון, "וכשארלוזורוב סיפר לאחימאיר שהחליט להצטרף לקבוצה שעומדת להקים את מפא"י, החברות הזו נגמרה. ריב בין שני אחים, כידוע, הוא הריב הנורא ביותר". 

רוזנבלט זוכה במשפט, ואילו סטבסקי הורשע על סמך עדות אשתו של ארלוזורוב, סימה, אך זוכה לאחר מכן בערעור שכן על פי המשפט המנדטורי לא ניתן להרשיע אדם ברצח על סמך עדות ראייה אחת. אחימאיר, שנחשד בהסתה לרצח, היה עצור למשך שנה ולבסוף הוחלט שלא להעמידו לדין באשמה הקשורה לרצח. למרות הזיכויים בימין האשימו את השמאל בהפצת ההאשמות על הרוצחים ועל המחנה כולו, כדי לזכות ברווח פוליטי. ביטויים כמו "עלילת דם" נפוצו בשיח בין המחנות ואבק הפרשה לא שקע למשך זמן רב, אם בכלל. 

 

הבמאי אבי וייסבלאי 

 

אולם תיאוריית הרצח הפוליטי היתה רק אחת מני רבות שנפוצו ביישוב העברי הצעיר. הללו, לצד עדויות אמת מהתקופה ומליל הרצח, מוזכרות בסרט גם מפי מעטים שחיו באותה תקופה, למשל אלוף (מיל') יצחק פונדק שהגיע לזירת הרצח דקות ספורות אחרי האירוע והספיק להתראיין לסרט לפני שנפטר באוגוסט האחרון, או איש ההגנה אליהו סחרוב יבדל"א, שהוא בן 104. 

נוסף על עדויות "מפי הגבורה", מושמעות תיאוריות שונות ומשונות מפי היסטוריונים וחוקרים שונים רציניים יותר ופחות. על פי תיאוריה אחת, את הרצח ביצעו שני ערבים, שאחד מהם אף הודה בו בהמשך. על פי תיאוריה נוספת, הבריטים - שהחקירה שביצעו אחרי הרצח היתה רשלנית, בלשון המעטה - פחדו מארלוזורוב ומקידום תוכניתו המדינית ורצו ליצור קרע ביישוב היהודי, כך שהם ביצעו את הרצח. תיאוריה אחרת גורסת כי בשל רומן שניהל ארלוזורוב בגרמניה עם צעירה בשם מגדה, לימים רעייתו של שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס, ביצעו הנאצים את הרצח כנקמה, בהוראת גבלס, ויש גם תיאוריה המטילה את האשמה על המפלגה הקומוניסטית שפעלה בארץ, פק"פ (פאַלעסטינישע קומוניסטישע פרטיי). 

 

חטא הפלגנות

התיאוריות והקונספירציות מעסיקות את וייסבלאי, המשרטט רישומון של האפשרויות השונות לרצח, אך עיקר עיסוקו הוא, כאמור, ברלוונטיות הפרשה למציאות ימינו ובפירושים שעברה ההיסטוריה מאז ועד היום. 

"כשיצאתי לדרך מה שעמד לנגד עיניי הוא לא 'למצוא את הרוצח', משהו שאני לא יודע אם הוא עדיין אפשרי בכלל", הוא אומר, "כשאתה צולל לתוך סיפור כמו רצח ארלוזורוב, שעבדתי עליו ארבע שנים, אתה מרגיש בתוך עולם שונה וקסום, מנותק מהמציאות היומיומית שמסביב, אבל חשוב מאוד לא לשכוח כל הזמן להרים את הראש מעל המים ולהתחבר למה שקורה. אתה לא יכול להיות רק בעולם ההיסטורי, אלא חייב למצוא את הרלוונטיות של מה שאתה עושה בתוך המציאות".

ואיך הרצח הזה רלוונטי למציאות ימינו? 

"הכאב על הרצח נמשך, אולי עד היום. ב־1982 הקים בגין את ועדת בכור, בראשות שופט העליון לשעבר דוד בכור, שזיכתה את סטבסקי ורוזנבלט מאשמה, אך לא קידמה את החקירה בנושא זהות הרוצח. ישראל, בנו של רוזנבלט, שנפטר ממש לפני חודש והספיק להתראיין לסרט, כאב כל חייו את ההאשמה כלפי אביו, וכך גם בנו של אב"א אחימאיר, יוסי. מצד שני, גם בנו של ארלוזורוב, שאול, חי את הנושא כאילו אביו נרצח אתמול. אי אפשר להאשים אותו, הרי יכול להיות שאילולא הרצח, מסלול חייו וחיי משפחתו היו אחרים. כשאתה רואה את האנשים האלה אתה מבין אותם, אבל אולי במקום מסוים ההיאחזות שלהם בעבר מונעת קיום דיאלוג.

"ארלוזורוב היה אדם מאוד מעשי", ממשיך וייסבלאי, "הוא לא רק ישב במשרד, אלא נפגש המון, גם עם הבריטים, גם עם גרמניה הנאצית וגם עם הערבים, כי הוא הבין שחייב להיות איתם דיאלוג מתוך ניסיון להגיע להסדר כלשהו. הוא היה מנהיג שכל הזמן חיפש פתרונות. המנהיגים של אותה תקופה הם אנשים עם הרבה מאוד אידיאולוגיה, לצד רצון עז לעשייה להגשמת האידיאולוגיה הזו. הדבר הזה, אני חושב, מנוגד קצת למנהיגים של היום. אני קורא למנהיגי העבר דור המתכת, וזה בניגוד לדור הפלסטיק של היום. אני מרגיש שיש במנהיגים של פעם משהו חזק מאוד. הם עמדו בפני משברים לא פחותים מאלה של היום, אולי חמורים יותר, קיבלו החלטות של להיות או לחדול, אבל כן האמינו אחד בשני ובזה שבסוף צריך לחבר - ולא לפלג". 

ואולי את הרלוונטיות הגדולה ביותר של הסרט מנסחים שניים, נכדתו של ארלוזורוב, מירב, ואליהו סחרוב, שהכיר את הנרצח וחי בתקופתו. "סבא שלי נרצח פעמיים", אומרת הנכדה, "פעם אחת פיזית, ופעם שנייה, בהסתברות לא קטנה, בכך ששילם בחייו על חוסר סובלנות קיצוני. כתוצאה מהרצח הסובלנות אפילו פחתה. אנשי הימין ציינו, ובצדק, את 'עלילת הדם הגדולה', כי השמאל הגיב על הרצח בהכתמת כל אנשי הימין ובהחשדתם כרוצחים בפוטנציה. כדי שאולי ייצא משהו טוב מהרצח, בואו לפחות נסיק את המסקנות הנכונות. בואו נבין ששורש הטעות הוא חוסר סובלנות". 

מייד אחרי משפטה של ארלוזורוב מופיע על המסך סחרוב, הקובע ממרום גילו בנחרצות כי הדבר "לא יקרה בדור שלנו". לדבריו, "אין מנהיגים היום, לא בשמאל ולא בימין, בעלי שיעור קומה שיהיו מסוגלים להתרומם מעל היריבות המרה הזאת ולאחות את הקרע". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו