העימות בין שני קווי המדיניות כלפי איראן נמשך, אולי אפילו במלוא עוזו. אפשר לראות זאת בביקורו של ראש הממשלה בגרמניה, אצל הקנצלרית מרקל. אבל הביטוי המלודרמטי יותר ניכר בחיבור העונתי בין אילנה דיין לראש המוסד לשעבר, תמיר פרדו.
הקו ההתקפי כלפי איראן, כפי שהגדיר זאת בכיר אחר לשעבר במוסד, הובל על ידי נתניהו. בשנה האחרונה הצליח רה"מ לחבר גם את האמריקנים למדיניות הזאת, שמצאה את ביטויה בפרישת ארה"ב מהסכם הגרעין.
הקו המדיני השני הוא של הנשיא אובאמה, אך טעות להגיד שזוהי אסטרטגיה שהנשיא הקודם המציא. הוא רק הוסיף על המגמה שהוביל קודמו, ג'ורג' וו. בוש. כדי להבין מהיכן צצה פתאום עוד התקפה פוליטית תקשורתית כמו זו של תמיר פרדו, צריך לחזור כמה שנים טובות אחורה.
"נתניהו הצליח במדיניות שלו, גם כשתנאי הפתיחה שלו היו קשים", אומר בעל תפקיד לשעבר, שהיה במוקד קבלת ההחלטות הצבאיות־ביטחוניות בשנות הרמטכ"לות של גבי אשכנזי. בנובמבר 2007 נגרמה נסיגה קשה בכל המאבק נגד הגרעין האיראני. המודיעין האמריקני הוציא את דו"ח ההערכה הלאומי שלו, שקבע כבר במשפטי הפתיחה שלו: "אנו מעריכים בסבירות גבוהה שבסתיו 2003 עצרה טהרן את תוכנית החימוש הגרעיני שלה". ראש אמ"ן לשעבר, אהרן זאבי־פרקש, העיר על כך כי "מסקנה זו יצרה חיכוך בין קהיליית המודיעין האמריקנית לבין ישראל, שמאמינה כי איראן שבה וחידשה את תוכנית הגרעין שלה".
הדו"ח גרם נזק עצום בכך שפוגג את הלחץ על איראן והחליש את הסנקציות עליה, שממילא לא היו רציניות באותה תקופה. זו היתה נקודת פתיחה בעייתית מאוד מבחינת בנימין נתניהו, כאשר נבחר לראשות הממשלה בתחילת 2009. ממצב של חיכוך וחילוקי דעות התפתח מצב של עימות חמור בין גישה ישראלית שלא רק "שונה" ומחמירה מהגישה האמריקנית כלפי איראן, אלא אף נוגדת אותה ופוטנציאלית - מחבלת בה.
בשיאה של התקופה הזאת, ב־2010 וב־2011, וגם בשנים הבאות לאחריהן, האמריקנים הפעילו על ישראל לחצים ומגוון השפעות כדי למנוע תקיפה של מתקני הגרעין. "המסר הישראלי לגבי יכולות התקיפה והנכונות לתקוף עובר כל כך טוב, שהאמריקנים בכל שבוע שלחו אלינו איזה בייביסיטר כדי לבדוק שישראל לא עושה להם הפתעה", סיפר בעל התפקיד הביטחוני לשעבר. "ראש המטות המשולבים, האדמירל מאלן, הגיע לעיתים תכופות. וסגנו. ושר ההגנה. וראש הסי.איי.אי. הם עשו תורנות".
האדמירל מאלן ורב־אלוף גבי אשכנזי היו וגם היום חברים מאוד טובים. מאלן היה חוזר ואומר בפגישותיו עם אשכנזי: "גבי, דונט סורפרייז מי". אשכנזי נהנה מהדיאלוג הזה.
"השיטה הזאת עבדה בצורה מצוינת. אובאמה הטיל סנקציות חסרות תקדים כתוצאה מהלחץ הישראלי", אומר אותו בעל תפקיד. "כדי שזה יעבוד היה צריך לשחק פוקר ולהחזיק את הקלפים קרוב מאוד לחזה". וכאן מגיע הנושא שהדליק השבוע את הציבוריות הישראלית: "האמריקנים הפעילו עלינו איסוף מטורף".
מה זה "איסוף מטורף"? בעיקר האזנות, אבל הדברים הגיעו לכך שראש המוסד מאיר דגן נסע לארה"ב, למי שהיה ראש הסי.איי.אי ושר ההגנה ליאון פאנטה, כדי להתחנן שהאמריקנים יעצרו את "שני המטורפים" - נתניהו וברק - כי הם כבר החליטו לתקוף.
נתניהו היה אובססיבי לגבי הדלפות מפורומים של מקבלי החלטות, שמהווים מעגל של שותפי סוד. כאשר דלף מפורום כזה מידע, "הבקשה של נתניהו מראש השב"כ היתה - תבדוק מי משותפי הסוד הדליף", אומר בעל התפקיד הביטחוני. "זה טבעי. יש כמה אפשרויות שפתוחות בפני מי שמרגיש לא נוח עם 'פ־פלוס־15' או (14). אתה יכול לדרוש גיבוי להוראה באמצעות החלטת קבינט. או להתפטר. אבל אסור לך להתייעץ עם אנשים מחוץ למעגל שותפי הסוד".
הנושא של "פ־פלוס־15" עלה כמה פעמים. "אם ביבי רוצה להעביר מסר לאמריקנים, אז זאת הדרך". בין ראשי גופי הביטחון, הרמטכ"ל, קודם אשכנזי ואחר כך גנץ, ראש המוסד דגן וראש השב"כ דיסקין - היו לא מעט שיחות בשאלה מה באמת נתניהו רוצה. אם הוא רציני או לא. וכשהוא מדבר על תקיפה, למה הוא מתכוון.
אשכנזי היה הרבה יותר קרוב בנושא לנתניהו ממה שנהוג לחשוב. עד שנתניהו נכנס לתפקיד ב־2009, הנושא האיראני היה פרויקט של המוסד - מורשת שרון, אולמרט ודגן. נתניהו העביר יתר משקל לצה"ל, ואשכנזי מינה את סגנו, דן הראל, לרכז את התוכניות ובניית היכולות לתקיפה צבאית.
לאחר פרישת הרמטכ"ל אשכנזי ב־2011, נכנסנו לתקופה שבה גורמים שונים "מחליטים שברק ונתניהו הם משוגעים, ואנחנו צריכים לעצור אותם". אשכנזי, דגן ודיסקין פרשו ב־2011, ומן הסתם זה קרה בתקופה של פרדו וגנץ. חילוקי הדעות בין ממשל אובאמה לבין רה"מ נתניהו היו ברוחב ובעומק של הגרנד קניון וחלחלו לתוך צמרת הביטחון.
"פרדו היה סמוך על שולחנו של דגן הרבה שנים", אומר בעל תפקיד. "דגן נשאר גם אחרי פרישתו אורים ותומים במוסד. הוא היה מסתובב ומתריע בשער נגד נתניהו. פרדו נסחף אחרי הסיפור הזה".
אך לקראת סוף 2012, כשאובאמה עומד בפני מערכת בחירות שנייה וישראל מתקרבת לבחירות של ינואר 2013, מי שחיבל במדיניות ההליכה על הסף של ישראל היה לא אחר משר הביטחון דאז ברק. "באותו זמן חשב רה"מ שהגענו לצומת הכרעה בנושא האיראני ותכנן להוציא לפועל תקיפה", אמר האלוף גיורא איילנד בכנס סגור באוגוסט 2013 (רותם סלע, אתר "מידה"). איילנד אמר כי "לישראל יש יכולת אמיתית להשמיד את תוכנית הגרעין של איראן", אבל האמריקנים הציגו דרישה חד־משמעית לביטול התקיפה.
מה שברק עשה זה דבר אחר: הוא נפגש עם רם עמנואל בשיקגו, ולמעשה חשף את הקלפים של ישראל; אמר שישראל כבר לא תתקוף, הפך את הפוקר של נתניהו לבלוף. המדיניות של נתניהו ספגה מכה קשה.
תוכנית כיסוי שהוכשלה. אנואר סאדאת // צילום: GettyImages
בסיבוב ההוא עם קרטר: גם ערב מלחמת יום כיפור ביקשה ישראל "להתיישר עם האמריקנים", אבל ניגודי התפיסות והאינטרסים רדפו אותנו בכל נקודת הכרעה, אפילו בנושא השלום עם מצרים
הכל קשור לחלום הישראלי להתחבר באינפוזיה ל"חלום האמריקני". יוסי אלפר, מחבר הספר "מדינה בודדה" (החיפוש החשאי אחר בעלות ברית באזור) ובכיר לשעבר במוסד, הוא מומחה למה שידוע כמדיניות הפריפריה של ישראל.
כלי"ל (Trident - הברית המודיעינית של ישראל עם טורקיה ואיראן) נוצרה בשנים שלאחר מבצע קדש. ישראל תמיד שאפה, אולי בצורה קצת פתטית, להפגין בעיני האמריקנים כמה אנחנו שווים. "ברית הטריידנט נתפסה כנכס ביחסים של ישראל עם ארה"ב", אומר אלפר, "הנה - אתם מקימים בריתות אזוריות - נאט"ו, ברית בגדד. לנו יש נכס אסטרטגי במרחב. בן־גוריון רץ ליידע את ג'ון דאלס (מזכיר המדינה בשנות ה־50) ואייזנהאואר. הוא שאף שישראל תתקבל לברית נאט"ו. הם הדפו את הפנייה, כי בשיקולי נאט"ו פעל גורם הזעם הערבי".
ערב מלחמת יום כיפור, השיקול העיקרי שהטריד את הצמרת המדינית היה האמריקנים. להתיישר איתם. אבל ניגודי התפיסות והאינטרסים רדפו את ישראל בכל משבר, בכל צומת הכרעה. אפילו בנושא השלום עם מצרים וביקור סאדאת. מה שנתפס כהישג אדיר של הנשיא קרטר התחיל תוך התנגדות של הממשל האמריקני ליוזמה של סאדאת ובגין.
"קרטר דגל בהסדר כולל - ישראל מול כל מדינות ערב, והיה השגריר האמריקני באו"ם, אנדרו יאנג, שהוביל את הקו הזה. ועידת שלום כמו ז'נבה זה ישראל מול מדינות ערב הידועות, אש"ף, בריה"מ, כל ההרכב. ישראל לא רצתה את זה", אומר אלפר. למעשה, ישראל ניהלה פעילות כפולה: "בסוף קיץ 77' מגעים עם חסן תוהאמי במרוקו, ובמקביל או מייד אחרי זה באוקטובר, מדיניות סיכול בוושינגטון. קרטר קידם את הטירוף של ז'נבה. מולו משה דיין הפעיל את הלובי היהודי. המגעים עם סאדאת הבשילו וכשסאדאת הודיע שהוא מוכן להגיע לכנסת - בגין ודיין מבינים את זה על רקע המגעים במרוקו. ברגע שהוא הודיע שיבוא - היה ברור שמדובר בשלום דו־צדדי, ולא 'שלום כולל'".
אלפר מספר כי אחרי ביקור סאדאת, ב־30 בנובמבר, נקרא בחצות לראש המוסד. "חקה אומר לי: 'אני אומר לך משהו שאתה לא תישן בלילה. סאדאת מבקש שנושיב בשגרירות האמריקנית בקהיר מישהו בכיסוי אמריקני. הוא ינהל את הקשר. רק השגריר יידע את זהותו'. אבל בצהריים, חקה אומר 'חכה, תתייצב אצלי בכל יום'. אחרי שבוע מתברר - קרטר הכשיל את התוכנית. הוא סירב לסידור. הבקשה של סאדאת הגיעה עד הנשיא לאישור - והוא סירב.
"כשאתה בודק, אתה רואה שלקח לאמריקנים עד אמצע דצמבר לפני שהואילו לתת את ברכתם ליוזמת סאדאת. למה? כי זה חיבל בתוכנית לוועידת ז'נבה. הכוונה של סאדאת היתה לחייב את האמריקנים ליוזמה שלו. הם סירבו".
לא המצאה של אובאמה: מדיניות החוץ האמריקנית תמיד פלרטטה עם "מיסיונריות קוסמופוליטית", שבהגדרה מגלה עוינות למדינת ישראל
בכל הנושא האיראני "היה ערוץ NSA ודיפלומטיה, והיה ערוץ מוסד־אמ"ן־סי.איי.אי ובערוץ הזה היו קשרים מצוינים", אומר גורם שראה מקרוב את הדברים. ייתכן שדווקא התקשורת הטובה ברמה המודיעינית, עוררה אצל בכירים בגופי המודיעין בישראל את הטראומה של משברי העבר, ובייחוד פרשת פולארד מ־1985.
המוסד אמנם לא היה מעורב בכשל של ריגול בתוככי מערכת המודיעין האמריקנית, אבל כשהאמריקנים ניתקו בתגובה קשר מודיעיני זה היה גם עם אנשי המוסד.
כמעט כל התנגשות עם האמריקנים יוצרת רעידת אדמה אצל יהודי אמריקה. ומאז ימי קרטר, שהגיעו בתקופת אובאמה בשידור חוזר כמו בסדרת טלוויזיה גרועה מהעבר, ההתנגשות בין קווי המדיניות הפכו לחיכוך בין קהילת השחורים לקהילה היהודית.
אובאמה לא המציא את מדיניות הפתיחות כלפי איראן. אנדרו יאנג היה אחד האישים השחורים הראשונים שהגיעו לצמרת המדינית בארה"ב. "ראש משלחת ארה"ב לאו"ם דיבר אתמול בשבח האסלאם כ'כוח תרבותי מלא חיוניות בעולם של היום'", דיווח ה"ניו יורק טיימס" (8.2.1979). "יאנג אמר שהאייתוללה חומייני, המנהיג האסלאמי האיראני, יזכה בתהילה של קדוש".
"האסלאם זה לא משהו שמת בימי הביניים", אמר יאנג, "אי אפשר היום להקים מדינה אסלאמית פונדמנטליסטית. יותר מדי אידיאליזם מערבי חדר לתנועה". אובאמה, 30 שנה מאוחר יותר, לא היה מנסח זאת טוב יותר. "חומייני יהפוך לקדוש כשנתגבר על הפאניקה", התנבא השגריר האמריקני עם שובו של חומייני לאיראן. "בתוך שנתיים יחסינו עם איראן יחזרו למסלולם".
כל האוריינטציה האמריקנית על העולם השלישי, יישור הקו עם אירופה, תוך ניכור ועוינות כלפי מדינת ישראל - הם מורשת שנטועה במדיניות החוץ האמריקנית. חוקר מכון הדסון מייקל דוראן הגדיר זאת במאמר כ"מיסיונריות קוסמופוליטית", תולדה של ה"מודרניזם הפרוטסטנטי". זו מסורת שנוצרה לפני יותר מ־100 שנה והשתלטה על הממסד של מדיניות החוץ האמריקנית והסי.איי.אי בתקופה המכוננת שלו.
דוראן מצטט את אחד הבולטים בזרם, וויליאם אדי ממייסדי הסי.איי.אי, שכתב בשנות ה־50: "ארצנו תוכל לזכות בדיבידנדים רבים ובהוצאה נמוכה מאוד, על ידי עידוד הברית המוסרית עם האסלאם נגד הקומוניזם".
נוצר מצב שברובד הפוליטי הנשיאותי, השתמרה מסורת שרואה בציונות חלק אינטגרלי מהאידיאולוגיה האמריקנית, לעומת הרובד הפקידותי ששימר את הגישה המיסיונרית האנטי־ציונית. דוראן מצטט את הנשיא טרומן שכתב בזיכרונותיו: "כל נשיא עמד בפני הבעיה: איך למנוע מאנשי הקריירה לחבל במדיניות הנשיא".
"מדינת העומק עמלה ללא לאות כדי להפוך על פיה את ההחלטה (על הכרה בישראל)", כותב דוראן. "מייד עם הכרתו של טרומן בישראל העניק הסי.איי.אי את חסותו, ומימן הקמת הגוף 'ידידים אמריקנים של המזה"ת'. הוא הביא לאמריקה אישים בעלי השפעה... הניח יסודות לארגוני סטודנטים מהמזה"ת. זה היה ארגון שמטרתו דה־לגיטימציה של הציונות בפוליטיקה האמריקנית".
צריך להיות תמים כדי לא לראות שמאמצים דומים הושקעו גם בתוך ישראל, כולל טיפוח סוכני השפעה בציבוריות הישראלית, שיפעלו לדה־לגיטימציה של מדיניות הממשלה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו