המהפכן הצרפתי

ב־25 בפברואר 1980 יצא מבקר הספרות והתיאורטיקן הנודע רולאן בארת מארוחת צהריים עם פרנסואה מיטראן, שהתמודד באותם ימים על נשיאות צרפת מול הנשיא המכהן, ואלרי ז'יסקר ד'אסטן. בדרך לביתו חצה בארת את אחד הכבישים בפריז בלי להבחין במשאית קטנה שדהרה לעברו במהירות. בארת נפגע אנושות. הוא סבל מפגיעות חזה קשות והונשם במשך חודש בבית החולים פיטייה סלפטרייר, עד שהלך לעולמו בגיל 67. 

האם יש קשר בין פגישתו של בארת עם מיטראן לבין דריסתו באותו יום? יותר מכך, האם אירועים אלו קשורים לאירועים נוספים שהסעירו את החוגים האינטלקטואליים והחברתיים באירופה באותו זמן? באוגוסט של אותה שנה התרחש פיגוע נורא בתחנת הרכבת בבולוניה, ועד היום לא ברור מי האחראים לו; בנובמבר לואי אלתוסר, מהתיאורטיקנים המרקסיסטיים החשובים במאה ה־20 ודמות מפתח במפלגה הקומוניסטית הצרפתית, רצח את אשתו, הלן, ללא מניע ברור; ומעט מאוחר יותר, במאי 1981, פרנסואה מיטראן, מנהיג המפלגה הסוציאליסטית, שנחשב עד אז למפסידן סדרתי, זכה בבחירות לנשיאות צרפת. הוא יחזיק במשרה במשך 14 שנה, הכהונה הארוכה ביותר בהיסטוריה הצרפתית.

בספרו "הפונקציה השביעית של השפה", מבקש הסופר הצרפתי לורן בִּינֶה (Binet) לקשור בין האירועים ולרקוח מהם מותחן אינטלקאולי בכיכובם של כל המי ומי במיליה הפילוסופי והפוליטי בצרפת של שנות ה־80. בינה הסעיר בעבר את עולם הספרות עם הרומן "HHhH", שהציג ביוגרפיה גמישה של פושע המלחמה הנאצי ריינהרד היידריך (בינה זכה על ספרו זה בפרס הגונקור הצרפתי). גם ברומן החדש הוא מציע מסכת של מציאות אלטרנטיבית - מפתיעה, מרתקת, וירטואוזית ומשעשעת מאוד. 

עם הדמויות המפציעות בין דפי הרומן נמנים הוגים כמישל פוקו, ז'אק דרידה, ז'אק לאקאן, הלן סיקסו, ז'יל דלז, פליקס גוואטרי, ברנאר־אנרי לוי ורבים נוספים. גם הפסיכואנליטיקאית ז'וליה קריסטבה ובעלה, הסופר פיליפ סולרס, תופסים מקום ברומן, ונראה שבינה נהנה במיוחד להתעלל בבבואותיהם הספרותיות, עד כדי כך שסולרס איים לתבוע אותו זמן קצר לאחר פרסום הספר (אך עד לזמן כתיבת שורות אלה לא עשה זאת). 

בראיון מביתו, בפרוורי פריז, אני שואל את בינה על השילוב של דמויות אמיתיות ברומן והאם לא חשש מתביעות דיבה.

"לא חששתי", הוא משיב, "אבל המו"ל שלי חשש! הוא קישר אותי עם אנשים בעלי ניסיון בתביעות דיבה ועניינים כאלה, ואמנם כשדיברתי בטלפון עם עורך הדין של 'שרלי הבדו' (השבועון הסאטירי הצרפתי שמחבלים אסלאמיסטים טבחו באנשיו ב־2015; מ"א) הבנתי שעלולות להיות כל מיני הסתבכויות. אבל לא הייתי מודאג. הספר שלי הוא באופן מובהק בִּדְיון, סיפּורֶת. איש לא מעלה בדעתו שמדובר בסיפור אמיתי".

 

הלוזריות של מיטראן

אלא שהסיפור הבדיוני לגמרי שרקם בינה נבנה מתוך נושא לא בדיוני כלל: היחסים המורכבים שבין אינטלקטואלים לפוליטיקאים. לצד העילית האינטלקטואלית הצרפתית מסתופפות בספר דמויות נשכחות מעט מהצמרת הפוליטית הצרפתית של תחילת שנות ה־80: לורן פביוס, ראש הממשלה בממשלתו הראשונה של מיטראן; ז'אק לאנג, שהתמנה לשר התרבות באותה ממשלה; ז'אק אטאלי ורז'י דברה, שניים מיועצי הקמפיין של מיטראן; רובר בדנטר, שר המשפטים בממשלת מיטראן, שידוע כאיש שהביא לביטול עונש המוות בצרפת, וגם איש הטלוויזיה המקורב למיטראן, סרז' מואטי. 

פוליטיקאים נבונים ומשכילים אלו - בינה מכנה אותם "כנופיה של סוציאליסטים צעירים ומבריקים ואולי עדיין אידיאליסטים" - עומדים בספר בפני בעיה קשה בעיצומו של מסע הבחירות של מועמד השמאל מיטראן. האיש שאותו הם מריצים מעולם לא ניצח בבחירות לנשיאות צרפת. ב־1965 הוא הובס בידי דה גול וב־1974 התמודד שוב, והפסיד שוב, הפעם למועמד הימין ואלרי ז'יסקר ד'אסטן. 

 

"הרטוריקה לא עברה מהעולם, רק השתנתה". לורן בינה 

 

בסצנה משעשעת בדירתו של פביוס הם מונים בזה אחר זה את חסרונותיו של מועמדם לנשיאות שאותו הם מכנים, שלא בפניו, "הממצא הארכיאולוגי הזה של הסניף הצרפתי של האינטרנציונל": מבוגר (מיטראן בן 65 באותו זמן), בעל ניבים ארוכים, ציני מדי. נוסף על כך, השמאל סירב לשכוח לו את תמיכתו בהתיישבות הצרפתית באלג'יריה ובדיכוי האכזרי של ההתקוממות העממית במדגסקר ב־1947, ואת עברו המפוקפק בתקופת ממשלת וישי ששיתפה פעולה עם הנאצים (מיטראן זכה ב־1943 בעיטור הכבוד המיוחד של ממשלת וישי על "שירות נאמן"). וכמובן, חסרונו הגדול ביותר: "תמיד מפסיד". 

את רוב החסרונות אפשר להסתיר. הניבים? "קבענו לו פגישה עם רופא שיניים", אומר מואטי, "הוא יעשה לו חיוך של פול ניומן"; לגבי הציניות אומר בדנטר כי "בפוליטיקה ציניות היא חיסרון יחסי בלבד, ובאותה מידה עדות למיומנות ומעשיות". דעותיו הקולוניאליסטיות ועברו הבעייתי בתקופת וישי לא יהוו בעיה: התקשורת הלוקה תמיד במחלת השכחה כבר שכחה את כל אלה. נותר אפוא העניין הפעוט של "תמיד מפסיד". 

כאן נכנסת לרומן הזווית האינטלקטואלית. רולאן בארת מחזיק, כך מתברר, בסוד שכל פוליטיקאי חפץ לשים עליו את ידו: "הפונקציה השביעית של השפה", הפונקציה הרטורית, המעניקה לשולט בה את היכולת לשכנע כל אדם לעשות כרצונו. למשל, להצביע בעבורו בבחירות. לא רק אנשי מיטראן מבקשים להשיג את הכוח הרטורי רב־העוצמה. דולקים אחריה גם אנשיו של ז'יסקר, ואפילו אנשי המשטרה החשאית הבולגרית המסתובבים ברחובות פריז, מזוינים במטריות מורעלות. 

כבר בפתיחה נמסר לנו שבארת למעשה נרצח בניסיון להוציא מידיו את הפונקציה הרטורית. תאונת הדרכים נעשית אפוא לתעלומת רצח, ולזירה נכנסים שני הגיבורים הראשיים של הרומן: המפקח ז'אק באיאר, בלש משטרה שניחן בחושים חדים אך חסר כל הבנה בדקויות העולם האקדמי, וסימון הרצוג, מרצה צעיר לבלשנות באוניברסיטת ואנְסֵן בפריז, שמגויס בעל כורחו כדי לעזור לבאיאר ולתרגם לו את הז'רגון האינטלקטואלי לצרפתית מדוברת. 

 

מרגלים בולגרים בפריז

אחד היסודות המתעתעים ביותר ברומן של בינה הוא אופן הצגתם הבוטה להפליא של הדמויות ה"אמיתיות" שבו. אנחנו פוגשים את מישל פוקו בסאונה אפלולית כשהוא עירום ובחיקו שרוע גבר צעיר ושחום; ברנאר־אנרי לוי, מטרה חוזרת ונשנית ללעגו של בינה, מוצג כצעיר חלקלק ואופורטוניסטי שלא נלאה מלהזכיר בכל משפט שני שלו את השכלתו המזהירה ואת המיזמים הבינלאומיים שעליהם הוא עובד; ז'יל דלז מתואר כספון בדירתו, מעשן, רואה טניס ללא הפסקה ומתיש את בני שיחו בהרהורים פילוסופיים חסרי תוחלת. 

הכרת את האנשים שעליהם כתבת?

בינה: "לא ממש. אבל פגשתי הרבה אנשים שהכירו היטב את פוקו ובארת. למעשה, את רוב האנקדוטות על פוקו שמובאות ברומן שמעתי מחבריו".

בת דמותה הספרותית של הפסיכואנליטיקאית וההוגה ממוצא בולגרי ז'וליה קריסטבה מעוררת עניין מיוחד לאחר שבחודשים האחרונים, זמן רב לאחר שבינה סיים לכתוב את ספרו, החלו לצוץ דיווחים שהיא היתה סוכנת של השירות החשאי הבולגרי, הד"ס הידוע לשמצה, בימי השלטון הקומוניסטי בבולגריה. וַעדה בולגרית ממשלתית שעברה על תיקי השירות החשאי פרסמה את תיק השירות לכאורה של קריסטבה, וממנו עלה שהפילוסופית - שפעלה תחת הכינוי "סבינה" - סיפקה לרשויות הבולגריות מידע על אינטלקטואלים ופוליטיקאים צרפתים וכן על גולים בולגרים. קריסטבה עצמה פטרה את הפרסומים בכינוי "פייק ניוז". ואולם בצירוף מקרים מפליא, בספרו של בינה היא מוצגת כמרגלת למען בולגריה וכאחראית למותו של בארת.

האם בזמן שכתבת את הספר ידעת שקריסטבה אמנם עבדה בשירות החשאי הבולגרי, כפי שעולה מפרסומים חדשים?

"לא, לא הייתי מודע לזה בכלל. בספר זה לא יותר מפנטזיה. הרומן מתרחש בשנים שבהן באמת הסתובבו במערב מרגלים בולגרים חמושים במטריות מורעלות והרגו אנשים (בינה רומז לרצח גאורגי מרקוב, מתנגד השלטון הבולגרי שנרצח בלונדון ב־1978; מ"א). אני רק חשבתי שזה יהיה משעשע אם קריסטבה תהיה קשורה לטיפוסים האלה".

 

"כל דבר הוא שפה"

רולאן בארת משמש הציר העלילתי והרעיוני לרומן כולו. בתחילה נראה הרעיון לשדך בין דמותו של האינטלקטואל הצרפתי הנערץ לבין רומן מתח בלשי מעט תלוש, אך למעשה שדה ההתמחות של בארת - סמיוטיקה (ענף בבלשנות החוקר סימנים ומערכות סימנים) - אינו רחוק במיוחד מעולמו של בלש משטרתי. 

"עבור בארת כל דבר מדבֵּר, כל דבר הוא שפה, לא רק מילים: מכוניות, בגדים, תמונות, אוכל, כל אובייקט מעשה ידי אדם, אפילו הגוף האנושי עצמו", מסביר בינה, "מבחינה זו, סמיוטיקה היא למעשה מדע החקירה, המדע של שרלוק הולמס". 

 

כריכת הספר "הפונקציה השביעית של השפה", מאת לורן בינה

 

בעקבות בארת, הרומן תופס כל דבר כשפה שאפשר לפענח, אפילו משחק טניס. "טניס היה הספורט של השנים האלו, לא?" שואל בינה ומונה את שמותיהם של כוכבי עבר שבהם בורג, מקנרו, קונורס. "וחוץ מזה טניס הוא מעין שפה, ומשחק טניס הוא כמו שיחה: חבטת יעף, הגשה, הנחתה, דרופ־שוט, כל אלו הם אוצר המילים, והמשחקון הוא למעשה משפט. זה ממש תחביר! חשבתי לרתום את התפיסה הכל כך אקדמית הזאת, את הסמיוטיקה, למשהו קונקרטי, ארצי, כמו סיפור בלשי".

כך, כשסימון הרצוג, המרצה הצעיר שיצוק בדמות שרלוק הולמס הצעיר, פוסע למשרדו של ז'יסקר, הוא "קורא" את המשרד כטקסט ששופך אור על דמותו האמיתית, הסמויה מן העין, של נשיא צרפת המכהן: הציורים, שטיחי הקיר, גילופי התקרה, הכל מבקש לבטא את ההוד והמלכות של הכוח הרפובליקני; ספר על ג'ון פ' קנדי מונח לעין כל כדי לשדר את דימוי המדינאי הצעיר והמודרני שגם ז'יסקר מתיימר לגלם; ערימת תיקיות שגובהן מחושב בקפידה: לא נמוכות מדי כדי שלא יתקבל הרושם שהנשיא בטלן, לא גבוהות מדי כדי שלא ייראה ככורע תחת הנטל.

יש בעיניך בעיה בעצם המפגש בין אינטלקטואל לפוליטיקאי?

בינה: "אני לא מתנגד עקרונית ליחסים כאלה, תלוי מתי זה מתרחש, מדוע וגם לאיזה צד אתה חובר. אין לי דעות קדומות, אבל אני סבור שמקומו של סופר אינו לצד בעלי הכוח והשררה. ביליתי זמן רב לצד פרנסואה הולנד כשהוא רץ לנשיאות ב־2012 (בינה סיקר את הקמפיין; מ"א), אך משעה שנבחר לא פגשתי אותו שוב. גם עם סרקוזי סירבתי לסעוד כשהיה נשיא".

בינה אינו מסתיר את עמדותיו הפוליטיות. הוא בוודאי אינו מתכנן לפגוש את עמנואל מקרון, המועמד העצמאי שהדהים את העולם עם היבחרו לנשיאות ב־2017. "זו בדיחה", הוא מסכם את קמפיין "הדרך השלישית" של הנשיא החדש. "הצבעתי בעבורו כי הברירה השנייה (מנהיגת הימין הקיצוני מארין לה פן; מ"א) היתה איומה, אבל אנחנו יודעים מניסיון שפוליטיקאים כמו מקרון שמציגים את עצמם כ'לא ימין ולא שמאל' הם תמיד בדיחה, ומקרון הוא הוכחה חיה לכך. כשמישהו אומר שהוא 'לא ימין ולא שמאל', הוא פשוט מתכוון 'ימין'. זה תמיד כך".

בדבריו של בינה מסתתרת ערגה מוזרה לפוליטיקה הישנה, שעם כל הסיאוב שבה היתה שקופה: היו ימין ושמאל, מפלגה סוציאליסטית ומפלגה רפובליקנית שמרנית. ללא "דרכים שלישיות". והיו גם עימותים טלוויזיוניים שבהם ביקשו המועמדים לשכנע את הבוחרים באותם אמצעים רטוריים ישנים וטובים שנראים כיום כשייכים לעולם אחר. עימות כזה, בין מיטראן לז'יסקר, ששודר בטלוויזיה הצרפתית ב־1981 (ועדיין זמין במלואו ביו־טיוב), תופס מקום מרכזי בספר של בינה. 

האם העידן שבו הפוליטיקאים ניסו לשכנע את הבוחרים באמצעים רטוריים קלאסיים עבר מן העולם?

"הרטוריקה לא עברה מהעולם, היא רק השתנתה. במובן מסוים, טוויטר הוא הרטוריקה האולטימטיבית. אפשר לחשוב שהוא חלול, ריקני או פשוט פורמלי - אבל אחרי הכל זו בדיוק ההגדרה של רטוריקה. רטוריקה תמיד נסבה על ה'איך' ולא על ה'מה', על הצורה ולא על התוכן. תוכל לנצח עימות הן באמירת אמת והן באמירת שקר, אך בסופו של דבר השאלה היא איך תאמר את זה. ואגב, בעיניי זו בדיוק ההגדרה של ספרות". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו