שכחו מה זה להיות ציונים

אפשר לומר היום שמנהיגי מחנה השמאל הגדול, זה שהצביע כגוש נוקשה וממושמע נגד חוק מדינת הלאום, הם איימן עודה ואחמד טיבי. הבעיה במחנה הזה, מיאיר לפיד ועד תמר זנדברג וחנין זועבי, איננה שאנשיו שכחו מה זה להיות ציונים (בעיקר אנשי מפלגת העבודה ויאיר לפיד), אלא שכבר קשה למצוא בו סימני דמוקרטיה. 

בימין אתה רואה כל הזמן, בכל נושא, חריגים, מתריסים, אינדיבידואלים שחושבים אחרת ומתחשק להם ללכת נגד הקואליציה. נוסף עליהם מסתובבים בנבכי הקואליציה כל מיני שועלים העושים כבתוך שלהם בלול התרנגולות. בעיקר ב"כולנו" של כחלון. הם משמשים כמו מתאם מעביר־כוח בין הציר של הטרקטור השמאלי לעגלה העמוסה של הימין. 

זו תופעה לא מלבבת במיוחד אבל לא מגונה, משום שהיא מעידה שבאופן בסיסי, ערכי חופש המחשבה והדמוקרטיה האמיתיים נשמרים היום בימין ולא בשמאל, המנוהל על ידי גורמים המשליטים בשורותיו טרור אידיאולוגי.

ידיד שמכיר את אהוד ברק עוד מימיו כמפקד של יחידה מיוחדת בצה"ל, סיכם את תופעת ההתקפות של ברק נגד החברה הישראלית באמירה שהאיש הוא "בולשביק". בולשביק זה בין השאר מי שנשלט על ידי דפוס חשיבה מקוטב: כל מי שלא איתנו הוא "פשיסט". היום הלקסיקון התרחב. סימנים נוספים לבולשביק זה שהוא באמת מושפע עדיין מנוסחאות תעמולתיות של בריה"מ הבולשביקית.

השבר בין אליטה חדשה לאליטה ישנה נחשף בבירור בימים אלה. כמעט כמו שבר עצם פתוח. חוק מדינת הלאום הופך להכרזת עצמאות אסרטיבית של אליטה מנהיגותית חדשה. לפעמים היא נראית כמו הבטן החשופה של אורן חזן בצילום הסלפי המפורסם, אבל בדרך כלל מדובר בקבוצה חדשה־ישנה שמקבלת אחריות לגורל העם והמדינה בעוד האליטה הישנה משליכה מעצמה כל מחויבות וכל אחריות לאומית. 

באותם ימים שבהם עבר חוק הלאום בכנסת חוקק הפרלמנט באירלנד חוק המחייב חרם על תוצרת ההתנחלויות. נקבעו עונשים כבדים למי שייבא מוצרים מההתיישבות ביהודה ושומרון. זהו חוק אנטישמי במידה רבה. אבל הוא חוקק בין השאר בעידודם של כמה ישראלים מהסוג של אורי אבנרי והיועץ המשפטי לשעבר מיכאל בן יאיר.

זה יותר מסמלי שראש ממשלת ישראל לשעבר והיועץ המשפטי לשעבר מגויסים היום להשחרת שמה של ישראל באומות; פועלים לדה־לגיטימציה שלה; גורמים לה נזק מחוץ אבל גם מבית. בהרצאה שלו בכנס "קתדרה" במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב (17 ביולי) הגדיר אהוד ברק כך את מצבה של ישראל: "לנגד עינינו גל של לאומנות אפלה, שטופת פחדים, חרדות ושנאה...

נשמע מוכר? אין פה חידוש היסטורי, אלו קווי זהות משותפים לכל התנועות והמשטרים האולטרה־לאומניים ב־250 השנים האחרונות. גם לכל החברות והתנועות הפוליטיות, שסגדו בגרסאות שונות לקסמו האפל של הצירוף: גזע, דם, אדמה". זאת אומרת, ישראל לא סתם לאומנית, אלא דומה לגרמניה הנאצית.

ברק המשיך: "האיום הקיומי היחיד על ישראל בעת הזאת הוא פנימי. גם על זאת יסכימו איתי רוב מוחלט של בכירי מערכות הביטחון שלנו בעבר. האיום הקיומי מקופל בטבעו של החזון של נתניהו והקיצונים וביעדיו".

"(התוצאה:) שקיעת ישראל אל מדינה שיש בה רוב מוסלמי... השגת היעד הזה חייבת להיעצר בכל דרך אפשרית".

ברק מאשים את ממשלת נתניהו ב"ריסוק היסודות והמוסדות של המדינה הציונית־דמוקרטית". חוק הלאום מבחינתו נועד להבטיח מדינה יהודית־משיחית.

אנשים מזלזלים בברק, אבל יש לו השפעה בחוץ לארץ. יש לו השפעה רבה על הממסדים בישראל ובייחוד הממסד הביטחוני. רמת ההסתה היא קיצונית. "בכל דרך אפשרית" זה יכול להתפרש בצורות רבות. המוטיבים בנאום, דרך אגב, דומים לאלה שהופיעו בנאומו של ברק אובאמה ביוהנסבורג לציון יום הולדתו ה־100 של נלסון מנדלה. אלא שאובאמה לא מתקרב לרמת ההסתה והאלימות המילולית של אהוד ברק.

זו השקפה שאומרת כי עלינו כבר על מסלול של קדמה, שוויון, זכויות ואחווה. אבל היום יש רגרסיה למהלכים של משטרים אנטי־דמוקרטיים, שלטון "האיש החזק", משטר סמכותי, רגרסיה לחוסר שוויון, הסתגרות ושנאת זרים. האם זו רק "תאימות" בין הקואליציה של מפלגת ההיסטריה הדמוקרטית באמריקה לאהוד ברק, או שזה מעיד גם על תיאום.

 

לפני שהמכבש כבש: המקור של חוק הלאום נטוע בשמאל, שביקש להחזיר שטחים ביו"ש ולבסס את מעמד הקו הירוק. תשאלו את ציפי לבני

במקורו, חוק מדינת הלאום היהודי הוא החוק של אלה הרואים נסיגה ממרבית יהודה ושומרון במסגרת הסכם שלום. המטרה שלהם היתה שלפחות לעת נסיגה, הכנסת תשריין באמצעות החוק את כל נושא דמותה של המדינה וזהותה כמדינה יהודית; לא לאפשר לפלשתינים ועוזריהם להמשיך את המלחמה שלהם כדי להפוך את מדינת הקו הירוק למדינת כל אזרחיה או דו־לאומית.

סאיב עריקאת כבר האשים שהחוק פוגע או מבטל את זכותם של ערביי ישראל למימוש ההגדרה העצמית שלהם. התגובה הזאת לבדה יש בה כדי להצדיק את החוק. 

בשנת 2009, עם עליית נתניהו לשלטון וכשהחוק התחיל להתגלגל במסגרת המכון לאסטרטגיה ציונית, מנהיגת קדימה דאז ציפי לבני נחשבה כשותפה טבעית למהלך. היא אמרה במפורש דברים ברוח זו - שדווקא משום שהיא בעד נסיגה מיו"ש - ובגלל זה עזבה את הליכוד - היא דוגלת בכך שזהותה של ישראל כמדינה יהודית תעוגן בחוק מיוחד. היא והמשפטנים של קדימה נכנסו לדיונים עם אחד המשפטנים של המכון לאסטרטגיה ציונית דאז, אביעד בקשי. 

 

מכבד את איזנקוט. הרמטכ"ל הרוסי גרסימוב // צילום: חיים צח/לע"מ

 

עמדתה היום של לבני מסמלת התמוטטות אידיאולוגית ומנטלית. היא חיה תחת מכבש הטרור האידיאולוגי שמיישר כל הזמן את השורות בשמאל. מי שדחפה את אבי גבאי למנות את לבני ליו"ר האופוזיציה היתה שלי יחימוביץ', שכבר זרקה בראיון לגלי צה"ל כי חוק הלאום הוא "גזעני". השמאל בישראל קיבל למעשה את התפיסה הסטליניסטית־ערבית, כפי שהתבטאה בהחלטת האו"ם ב־1975 - שהציונות היא גזענות. כל דבר "יהודי", אפילו השפה העברית, זה "גזענות".

לעומת זאת, סעיף 11 בתיקון לחוק חינוך ממלכתי מפברואר 2000 מציב את המטרה הבאה של החינוך בישראל: "להכיר את השפה, התרבות, ההיסטוריה, המורשת והמסורת הייחודית של האוכלוסייה הערבית ושל קבוצות אוכלוסייה אחרות במדינת ישראל ולהכיר בזכויות השוות של כל אזרחי ישראל".

השפה העברית לא קיימת בין מטרות החוק המתוקן. כשביקר גדעון סער כשהיה שר החינוך בכפר זרזיר בגליל, הוא דיבר בפני התלמידים של בית הספר המקומי. הם לא הבינו אותו. רמת השליטה בעברית בין הערבים בצניחה.

 

סובלנות, חוסמים: חשיבות הקול הלהט"בי היא בהיותו סמן בורגני, מעט כמו שהיה בעבר הקול היהודי בארה"ב. אבל יש צדק בדיבור על "מחאת תפנוקים"

קהילת הלהט"ב היא היום גורם מפתח בגיבוש הקואליציה להפלת נתניהו. לאחר ההפגנה הגדולה בתל אביב (80 אלף או סתם "רבבות"), ברור שלא מדובר בתיקון סעיף בחוק הפונדקאות. גם אין טעם להיכנס להתדיינות איתם בנושא. מלכתחילה הם עומדים על קרקע מוסרית ותיאורטית רעועה מאוד. כל החוק המתיר פונדקאות הוא פסול. אבל המעניין הוא שמה שרק לפני שנים אחדות היה ברור לפוליטיקאים בכירים בשמאל, נעלם לגמרי מהדיון הציבורי. המאבק ירד אל הכביש.

ביום ראשון ראיתי אותם צועדים באווירה צהלולית בנתיבי איילון. אני מסכים לאחרונה עם שני אנשי שמאל קיצונים - גדעון לוי, שהאשים את המאבק הפונדקאי כ"מחאת תפנוקים", ויצחק לאור, שמאשים שכל האג'נדה שכופה השמאל בגרסת ה־2.0 שלו זוהי פוליטיקה מסחרית של יבוא זול מארה"ב. 

האווירה על הכביש היתה נחמדה, עד כמה שחסימה הנמשכת כשעה יכולה להיות נחמדה כשהיא גורמת לפקקים שנמשכים מאיילון ועד אבן גבירול. אבל פרס הסובלנות מגיע דווקא לנהגים. אותם עמך שקיבלו את המטרד באיפוק, נתנו להומואים לגלגל עגלות עם תינוקות ולהוליך ילדים בסוג של הפקרות על הנתיבים.

הסובלנות והאיפוק של הציבור הישראלי נתקלו באי־הסובלנות של מתקפת "המחאות". כמובן שהכל תוך שמירה על תקשורת טובה, וכאשר היו מקרים דחופים של מכוניות עם נוסעים במצב שלא מאפשר להישאר תקוע על הכביש - פעילי הלהט"ב פינו להם את אחד המסלולים ללא שום התמקחות.

חשיבות הקול הלהט"בי היא בהיותו סמן בורגני. ביטויו הוא קריאת כיוון למעמד הבינוני הגבוה, וזה ששואף לגבוה. משהו דומה לתפקיד שהיה פעם ל"קול היהודי" בפוליטיקה האמריקנית. גם בכוח הלחץ והאיומים הציבוריים שהסקציה מסוגלת לייצר כלפי אנשי ציבור סוררים. 

זאת הסיבה שפוליטיקאים מהשמאל, כולל למשל מי שהיתה שרת הבריאות יעל גרמן, היו קשובים לטיעונים נגד החוק. אך בסופו של דבר הרכינו ראש והלכו איתו. פשוט משום שבשמאל - מיש עתיד ודרומה - אף פוליטיקאי לא מוכן להסתכן בעימות עם פעילי הלהט"ב. 

אפילו הפרקליט הצבאי הראשי, האלוף שרון אפק, נכשל בנושא. הוא מיסמס אם לא ממש ביטל את הנחיות ראש אכ"א, שאסרו על חיילים להשתתף בהפגנה נגד חוק הפונדקאות. יש כאלה שמאשימים אותו שעשה זאת משום שיוכו לקהילת הלהט"ב. טעות. הוא עשה זאת כקצין בכיר בצה"ל - צבא שאינו רוצה להיות מסומן על ידי פעילי הלהט"ב. 

רק לפני כמה שבועות, בעיצומו של המאבק נגד מתקפת הגדר וטרור ההצתות, ערכה קהילת הלהט"ב את מצעד הגאווה הגדול ביותר - רבע מיליון איש בפסארלה צבעונית. ויש שהיו אומרים, תהלוכה בתוך בועה.

 

הרוסים אוהבים אומץ: הפגישה בין הרמטכ"ל איזנקוט למקבילו הרוסי גרסימוב חורגת מתיאום טקטי בשטח, ומלמדת על חשיבות הקשר השוטף עם רוסיה בשלוש השנים האחרונות

תכיפות האירועים בגבול סוריה מזמנת לישראל השבוע נבחרת רוסית מיוחדת. שר החוץ סרגיי לברוב יחד עם הרמטכ"ל הרוסי, ולרי גרסימוב. זו פגישה שנייה של הרמטכ"ל גדי איזנקוט עם גרסימוב. הפגישה הקודמת היתה לפני שלוש שנים. 

גרסימוב נחשב לאחד המצביאים הבולטים והמתוחכמים בעולם. ב־2013 הוא נשא הרצאה על השילוב בין הפוליטי לצבאי. מאז לא מפסיקים לדבר עליו. ההרצאה כונתה בטעות "דוקטרינת גרסימוב". בין היתר אמר שם, כי "השימוש בתעמולה ובחתרנות משמעו שמדינה משגשגת ביותר יכולה בתוך חודשים ספורים ואפילו ימים להפוך לזירה של סכסוך מזוין, להיות קורבן של התערבות זרה ולשקוע בסבך של תוהו ובוהו ומלחמת אזרחים". 

כעבור שנה זה מה שקרה באוקראינה. יש המתארים דמיון בינו לבין איזנקוט. שני מצביאים גוצים וקשוחים. היה מעניין לו היינו שומעים על שיח מקצועי־תפיסתי ביניהם. אבל אין להם זמן להתפלספות. הרוסי מעריך ומכבד את הישראלי על בסיס העובדה, שגדי מנהיג צבא שיש בו דחף תמידי למה שקראו פעם התלחמות תוך גילויי אומץ. הפעלת כוח ואומץ - אלה שני הדברים שהרוסים אוהבים. הפלת הסוחוי וירי הטילים נגד טילים מבטאים את הרוח הזאת.

אבל איזנקוט וגרסימוב מדברים ביניהם רק במונחים ענייניים של קילומטרים, נון־צדיקים, איפה כן איפה לא, זיהוי מטרות ולוחות זמנים. הבהרת אינטרסים. ישראל ממשיכה לסמן את האינטרסים שלה באש ובפגיעות מדויקות, נוסף על נקודות שדורשות הבהרה מול רוסיה.

במונחים הישנים, שיש כאלה בישראל שעדיין דבקים בהם, ישראל היתה היום בצרות גדולות. היה גוף בינלאומי רב־צדדי שעסק בהסדר הפוליטי של סוריה. ישראל לא השתתפה בו. בנושאי סוריה היא פעלה מול פוטין ובאמצעות תקיפות של יעדים שונים. אפשר לשער שפוטין מעריך את העובדה שישראל במידה רבה שחררה אותו מהמערכת הבינלאומית, ועזרה לו לפעול ולדון ישירות מול הממשל האמריקני ומולנו. 

עד לא מכבר נשמעו קולות בישראל שקראו להשתתף בשיחות הרב־צדדיות על עתיד סוריה, ולהיות מוכנים כדי להגן על האינטרסים ברמת הגולן, ולהציע ויתורים בזירה הפלשתינית. היו כאלה שהציעו לטלטל את בשאר אסד או להפילו. מאחר שרוסיה של היום יצרה באזורים מסוימים כמו המזרח התיכון שוויון - אם לא עליונות - על ארה"ב, ישראל היתה נקלעת למשבר ביטחוני חמור ביותר, אם לא היתה פועלת בתיאום עם מוסקבה בשלוש השנים האחרונות.

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו