הכדור במגרש האיראני

"בואו נתחיל משהו חדש... הבה נוודא שאיננו מנהלים משא ומתן מתוך פחד, אך במקביל - שלא נפחד לנהל משא ומתן". את הדברים האלו אמר הנשיא ג'ון קנדי בנאום ההשבעה שלו ב־20 בינואר 1961. הוא אמנם התייחס לברית המועצות ולמתח הבין־גושי במלחמה הקרה, אך נראה כי אם מחליפים את הסובייטים באיראנים, הדברים היו יכולים להיאמר גם כיום על ידי הנשיא דונלד טראמפ.  

השבוע, בסוף מסיבת עיתונאים שבקושי עסקה בענייני המזרח התיכון, נשאל טראמפ "האם תהיה מוכן להיפגש עם נשיא איראן, חסן רוחאני, כפי שנפגשת עם מנהיג צפון קוריאה קים ג'ונג־און?" טראמפ, ללא היסוס, השיב בחיוב - בדומה לדרך שבה הסכים להיפגש עם קים. בשני המקרים היתה זו החלטה של שבריר שנייה. במקרה הראשון, חימום היחסים והפסגה המתוקשרת עם מנהיג הדיקטטורה הקומוניסטית הובילו לפריצת דרך סמלית אך משמעותית ביחסי שתי המדינות (לרבות בדמות מחוות של החזרת גופות חיילים אמריקנים והפסקת ניסויים פרובוקטיביים). פסגה היסטורית נוספת, הפעם עם המנהיג עלי חמינאי או עם רוחאני, תהיה חשובה באותו קנה מידה - ואולי אף יותר במונחים מזרח־תיכוניים. 

"אני מוכן להיפגש עם כל אחד, אני מאמין בפגישות", אמר טראמפ במסיבת העיתונאים. "אהיה מוכן לפגוש את האיראנים אם ירצו... זה יהיה ראוי, כל עוד נוכל להשיג משהו אמיתי ולא נבזבז נייר כמו ההסכם הקודם". 

 

ללא תנאים, אבל

כצפוי, ההתבטאות הזאת הובילה את מהדורות החדשות ואת כותרות העיתונים, אך עבור כל מי שמקשיב לטראמפ בחודשים האחרונים הדברים האלו לא כללו שום מרכיב חדש בפן המהותי. כולם זוכרים איך ב־8 במאי הודיע שהוא מוציא את ארה"ב מהסכם הגרעין ומחזיר את הסנקציות הכבדות על איראן. הנשיא הציע לאיראן הצעה שהיא לא יכולה לסרב לה: או שנגיע להסכם משמעותי ורציני שיבטיח שינוי ארוך טווח וקבוע בתוכנית הגרעין ובפעילותה המערערת באזור של טהרן, או שגורלה של איראן יהיה בידוד, קריסה ואולי אף הפלת המשטר. 

טראמפ הדגיש כבר אז שהפרישה לא נועדה לבטל את ההסכם - היא נועדה לשפר אותו. מבחינתו של טראמפ, איש העסקים וטייקון הנדל"ן, הנשיא ברק אובאמה שילם מחיר מופקע עבור נכס שאינו מניב רווחים ושערכו נשחק מדי שנה. הסכם הגרעין של אובאמה, מבחינתו של טראמפ, היה לקוי ביסודו כי הוא כלל הגבלות זמניות על תוכנית הגרעין ונעדר כל התייחסות לתוכנית הטילים של איראן. אם לא די בכך, ההסכם נתן למעשה אור ירוק לאיראן להמשיך לערער את היציבות במזרח התיכון, תוך שהיא מרוויחה הון עתק מפירות ההסכם (הסרת הסנקציות).

אך לצד ההודעה הדרמטית על הפרישה מההסכם, טראמפ גם הקפיד שיכלול מרכיב של פיוס. בסוף הנאום שבו הודיע על הפרישה, פנה טראמפ לאיראן והושיט ענף זית: "האיראנים בהתחלה יגידו שהם לא רוצים הסכם, וזה טבעי. גם אני הייתי אומר את אותו הדבר אם הייתי במצבם. אבל הם בסופו של דבר ירצו להגיע להסכם חדש ובר קיימא, שייטיב עם כל האיראנים. וכאשר הם ירצו לעשות זאת - הם ימצאו אותי מוכן ומזומן - וכשיר לעשות זאת". זמן קצר מאוחר יותר, שר החוץ מייק פומפאו אף אמר כי ארה"ב תהיה מוכנה לקיים יחסים דיפלומטיים עם איראן אם רק תסכים להתעשת ולהגיע להסדר מקיף ומשודרג.

הניגודיות הזאת גם הופיעה בדבריו של טראמפ השבוע: מצד אחד הוא מוכן לפגישה ללא תנאים מוקדמים, ומצד שני הוא יקיים אותה "רק אם נדבר על הסכם שלא יבזבז נייר כמו ההסכם הקודם". במילים אחרות, טראמפ מבהיר לאיראן כי בניגוד לקודמו, לא אצה לו הדרך. הוא ידבר איתם בתנאיו שלו. הוא יוכיח שיש לו כוונות טהורות ושהוא יודע לאיים במקל תוך כדי שהוא מנפנף בגזר. אבל האם איראן תיקח את חבל ההצלה הזה? ייתכן שלא תהיה לה ברירה. 

 

סימני ירידה מהעץ

בימים הקרובים ייכנסו לתוקף חלק מהסנקציות הכלכליות הקשות שטראמפ חידש במאי האחרון. בנובמבר ייכנסו לתוקף שאר הסנקציות, ואז איראן תמצא את עצמה למעשה מבודדת מזירת הסחר הבינלאומית. 

איראן ממשיכה ליצור מצג שווא כאילו אפשר להציל את ההסכם, אך מדובר בניסיון עקר והאפקט מורגש בכיס של כל איראני: בגלל חוסר הוודאות הכלכלי, חברות בינלאומיות כבר החלו לבטל חוזים, להוציא כספים ולסגור מפעלים. כתוצאה מכך, כל אחד מנסה לתמרן את המערכת לפני שיהיה מאוחר מדי. הכלכלה השחורה פורחת, וערך המטבע המקומי, הריאל, הידרדר לשפל חדש של כ־120 אלף ריאל לדולר.

האזרחים - שרואים איך איראן ממשיכה במלוא עוזה לבזבז משאבים על הרפתקאות בסוריה ובתימן - יוצאים לרחובות ומבקשים פתרונות. המשטר יודע שאי אפשר פשוט לחזור למצב שהיה לפני ההסכם, כי הצעירים של היום הם לא הצעירים של תחילת שנות האלפיים - והרשתות החברתיות לא יאפשרו להתל באזרח הפשוט. 

הציפיות שנוצרו מההסכם של יולי 2015, והאיום האמין שטראמפ יצר כאשר החליט להחזיר את הסנקציות הקשות ביותר על איראן, שמים את איראן בצומת דרכים שיש בו רק שתי יציאות: התנגשות עם המערב או הידברות עימו. איראן לא תרצה לתת לטראמפ תירוץ לתקוף אותה, ולכן סביר שלא תמהר לפרוש מהסכם הגרעין. מנגד - היא כן תרצה למזער את השלכות הפרישה של טראמפ, ולכן כבר עכשיו עושה סימנים שהיא מוכנה להידבר איתו. רק השבוע דווח בתקשורת הערבית ששר החוץ העומאני החל לתווך בין טהרן לוושינגטון. 

איראן תשכיל אם תיתן לטראמפ לקחת בעלות על ההסכם כדי שיוכל להשכיח את מורשתו של אובאמה. גם אם שני הצדדים בסופו של דבר יגיעו להסכם אמורפי שנתון לפרשנות רחבה (כמו זה עם צפון קוריאה), מבחינת טראמפ זה יהיה הישג. 

עכשיו, כשהמצב בסוריה התייצב, איראן יכולה להרשות לעצמה לוותר לטראמפ ולהגיד: נפסיק להתערב באופן בוטה במזרח התיכון, נמשיך ליישם את הסכם הגרעין גם לאחר פקיעת ההגבלות, ונפסיק לשגר טילים פרובוקטיביים. אך באיראן, שם מנסים בכירי המשטר למכור לאזרחים את הצורך ב"עמידה איתנה" נגד המערב, עדיין לא נפל האסימון. לכן בכירים איראנים הבהירו השבוע תחת כל עץ רענן כי לא ידברו עם ארה"ב עד שלא תחזור להסכם. הם כנראה שכחו שיש שריף חדש בוושינגטון, שבשנה וחצי שהוא בתפקיד הצליח להפתיע את כולם - בארה"ב ומחוצה לה.

הכלכלה האמריקנית פורחת, היחסים עם צפון קוריאה בנסיקה, ומעמדה של ארה"ב במזרח התיכון התחזק לאין שיעור (ואפילו ההתנכלויות של סירות איראניות במפרץ הפרסי פסקו). טראמפ יודע שהכדור במגרש האיראני. הוא גם יודע שאם בטהרן חוששים מפוטו־אופ, סביר להניח שהם חוששים עוד יותר מתקיפה מאסיבית של מתקני הגרעין וערעור יציבות המשטר. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו