"משרד החינוך מפחד לדבר על ימין ושמאל"

לאחרונה הודיע משרד החינוך על מינויה של עינת אוחיון לתפקיד המפקחת החדשה על מקצוע האזרחות. הניחוח הפקידותי שעולה משמו של התפקיד (מפמ"רית) מטעה, שכן השנים האחרונות הוכיחו כי מדובר בקרקע פורייה למאבקים בין ימין ושמאל סביב המקצוע הרגיש ביותר בתוכנית הלימודים.

אוחיון, מנהלת אולפנה שנולדה וגדלה בציבור הדתי־לאומי, נכנסה לנעליה של יעל גוראון, שבעיני רבים מסמלת את ההפך הגמור. בתום כהונה סוערת בת ארבע שנים, יש לגוראון הרבה מה לומר על הדרך שבה מתייחסים במערכת לסוגיות שמעסיקות כל אחד ואחד במדינה, ואמורות להוות חומר ביד היוצר עבור מורי האזרחות. "משרד החינוך לא מדבר על הימין והשמאל בישראל כבר עשרות שנים כי זה קשה מאוד וזה נפיץ מאוד וזה מאוד־מאוד פוליטי", היא מסבירה.

גוראון (44) נכנסה לתפקיד המפקחת על מקצוע האזרחות בשנת 2014, תחת שר החינוך שי פירון. המינוי שלה הגיע לאחר חוסר יציבות בתפקיד ואחרי שורה של מפקחים שהגיעו ועזבו בתום תקופה קצרה יחסית. במהלך כהונתה הותקפה לא פעם על רקע דעותיה ונטען כי היא "אשת שמאל קיצוני". כשהודיעה על פרישתה היו כאלה שטענו כי למעשה פוטרה.

"לא פוטרתי", היא מבהירה בחיוך, "ביקשתי לצאת ללימודי דוקטורט כי מאוד התגעגעתי ללמוד וללמד והרגשתי שעשיתי הרבה מאוד שינויים חשובים. העבודה הביורוקרטית לא מתאימה לי לאורך שנים - אני אשת חינוך הרפתקנית שמה שמעניין אותה זה שינוי אזרחי וחינוך חדשני. המשרד הוא מערכת גדולה, שמרנית מאוד, שקשה לה עם שינויים. הרגשתי שתרמתי את התרומה שלי והגעתי למצב שהמקצוע יציב. הרבה מאוד יוזמות חדשות שרציתי להוביל לא מצאו ביטוי. בתפקיד כזה בכיר ורגיש כשאתה מזיז זרת - התזוזה מהדהדת כאילו זזו עשרה פילים".

 

לפגוש את המורכבות

כאמור, בתקופת כהונתה של גוראון לא היו חסרות סערות, כשבין היתר התלוננה תלמידה בקריית טבעון נגד המורה שלה לאזרחות - אדם ורטה - על כך שלדבריה השמיע התבטאויות בגנות המדינה וצה"ל בתוך הכיתה. מחלוקת קשה התעוררה גם סביב ספר הלימוד "להיות אזרחים בישראל", לאחר שמורים ותלמידים רבים טענו כי הוא שם דגש על היבטים של מדינת ישראל כמדינה יהודית, ופחות על היבטים של ישראל כמדינה דמוקרטית. 

אבל המהלך שגרר את התגובות הסוערות ביותר נגד גוראון קשור לפרסום מחוון המושגים של בחינת הבגרות באזרחות. מדובר במסמך שבו הגדרות המושגים בבחינת הבגרות מפורסמות בגלוי והן אלו שיזכו את התלמידים במלוא הנקודות. אלא שכל הגדרה כזאת, כמו בתחומים רבים אחרים במדינה, הופכת למאבק על הנרטיב ועל אופייה היהודי והדמוקרטי של ישראל. 

"הבגרות באזרחות בנויה על זיהוי של מושגים אזרחיים שאותם אתה מוצא בספרים", אומרת גוראון בראיון שערכנו איתה במשרד קטן ששכרה ברחובות לצורך כתיבת ספר, "היה שיח מאוד ער בתוך ציבור המורים על זה שבעצם ההגדרות של המושגים מוכרות למורים רק אחרי בדיקת הבחינה. האמנתי ואני עדיין מאמינה שאם משרד החינוך דורש מהתלמידים להכיר הגדרות ומהמורים ללמד הגדרות - ראוי שהן ייכתבו ויפורסמו באופן שקוף. היתה קבוצה חזקה של מורים שהמצב הקיים היה נוח להם כי הם הכירו את ההגדרות וברגע שחשפו את החומר זה הפך אותם לפחות מיוחדים, זה הביא אותם להילחם".

אבל הטענות העיקריות היו על תוכן ההגדרות עצמן. 

"בישראל נוח יותר שנושאים רגישים השנויים במחלוקת, נותרים מעורפלים", אומרת גוראון, "כשאתה מחדד הגדרות בנושאים הרגישים ביותר, אתה צריך להכריע בין ניסוחים שונים. זה מחלק את האנשים לשניים, מי שמסכים או נפגע. לכן עשינו מהלך ארוך שקשור להרבה מאוד פשרות ושיתוף של מורים ואנשי אקדמיה, אבל מי שבסוף קיבל את ההחלטות זה יו"ר ועדת המקצוע (ד"ר אסף מלאך), יחד איתי ועם גורמים מקצועיים במשרד החינוך".

ספגת על זה לא מעט ביקורת.

"יש כוחות פוליטיים מימין ומשמאל שהם מאוד אגרסיביים, באותה מידה. הם רוצים לשלוט על השיח והמחוון מבחינתם מסמל את היכולת לשלוט על השיח האזרחי בכיתות. זה רחוק מהמציאות. זה לא מה ששולט על השיח בכיתה, זה מה שחושב האיש מהאקדמיה. מי שבאמת שולט על מה שנאמר בכיתה זה השיח הציבורי, התקשורת, המורים, התלמידים, הבתים שמהם התלמידים מגיעים".

טוענים שהנוער הופך ימני יותר, לאומני יותר, מתלהם.

"אני באופן אישי פגשתי נוער מצוין ומגוון. אני כן חושבת שהחברה הישראלית נמצאת בשינוי אבל אני לא חושבת שפעם היו עדינים והיום מתלהמים. הרבה מהמושגים שהיו נכונים פעם, הרבה פחות מעניינים את הנוער היום. תלמידים הרבה פחות מעוניינים ובקיאים בימין ובשמאל, שזה גם תוצר שלנו, של משרד החינוך שמפחד לדבר על זה. הרבה מאוד ילדים בישראל לא מכירים את המפה הפוליטית והחברתית, וכך גם הרבה מבוגרים - וביניהם גם חלק מהמורים". 

אלה מילים לא פשוטות.

"אני הגעתי לתפקיד בגיל 40, רק אז הכרתי את הציונות הדתית ואת הערבים בישראל כפי שלא הכרתי אותם מעולם. רק כשביקרתי ביישובים, ודיברתי עם אנשים והצטרפתי לחגים ובאתי לנחם באבל, הבנתי את המורכבות האדירה של המגזרים גם בתוכם. הרבה מאוד דמויות שפגשתי לא זוכות לסיקור תקשורתי כי הן לא מתאימות לקטגוריות של ימין ושמאל. 

"במסגרת התפקיד הוזמנתי להתארח בחג רמדאן באחד הכפרים בצפון. המארח היה אדם שמאוד מעריך את המדינה ומחזיק בתפקיד ציבורי. אני לא אשכח את זה בחיים - במהלך הנסיעה עברנו אני ובן הזוג שלי וראינו הלוויה של חייל צה"ל שנהרג באירוע ביטחוני. זו סיטואציה מאוד חריגה ומורכבת בשבילי גם כבן אדם, גם כישראלית, גם כנושאת תפקיד. אני מכירה את השכול מקרוב, אני באה ממשפחה שכולה, דוד שלי, דוד גוראון, נהרג במלחמת יום כיפור ואני זוכרת את אבא שלי עולה לקברו בכל שנה להר הרצל. יצא לי לתהות על כך. אני הרי לא באמת יודעת מה העובדים הערבים שעובדים איתי מרגישים או חושבים ביום הזה, זה באמת מורכב. רק שאתה פוגש את האנשים אתה פוגש את המורכבות הזאת, היא לא עוברת במרחב הציבורי".

 

מתנערת מזהות פוליטית

במהלך כהונתה רוויית המאבקים של גוראון, התחלף השר הממונה עליה וללשכת שר החינוך נכנס נפתלי בנט, יו"ר הבית היהודי. האחרון מינה לתפקיד יו"ר המזכירות הפדגוגית (התפקיד הבכיר ביותר האחראי לתוכני הלימוד) את ד"ר משה וינשטוק, שנולד וגדל באלון שבות, כשבמקביל בראש אגף חברה ורוח - שתחתיו נלמד מקצוע האזרחות - עומדת אלירז קראוס, שנמנית גם היא עם המגזר הדתי־לאומי. לא בדיוק סביבתה הטבעית של גוראון. 

את מזוהה פוליטית? 

"מעולם לא הייתי מזוהה פוליטית, הדבר היחיד שמזהה אותי פוליטית זה עור לבן, משקפיים וזה שאני חילונית וגרה ברחובות. אני יודעת שמשייכים אותי לשמאל על פי שלושה מרכיבים - אזור מגורים, הזדהות חילונית ומראה חיצוני. וגם העובדה שהתנגדתי לפיטורים של אדר כהן (היה מפמ"ר אזרחות ופוטר בתקופתו של גדעון סער על רקע טענה של הטיית המקצוע שמאלה). אלה הדברים שגרמו לזה שיתייגו אותי כשמאלנית קיצונית. מעבר לזה, שום החלטה שקיבלתי במסגרת התפקיד שלי בארבע השנים האלה לא היתה שייכת לעמדות הפוליטיות שלי, שמלכתחילה אינן ידועות לאיש - אולי־אולי לבן הזוג שלי. אני גם חייבת להגיד שבכל מערכות הבחירות שבהן הצבעתי, העזתי להזיז את ההצבעה שלי. לא תמיד הצבעתי כמו ההורים שלי ואני משתדלת ללמוד ולהתחדש ולחשוב על הדברים מחדש". 

שלושת מקבלי ההחלטות מעלייך מזוהים עם הציבור הדתי־לאומי. 

"אני חושבת שגם מוישי (וינשטוק) וגם אלירז (קראוס) הם אנשים מאוד ישרים, כשאתה מגיע לדיון רגיש בחדר בנושאים שנויים במחלוקת, אתה נוכח שהם אנשים מאוד חכמים, מנוסים ומשתדלים להציג את קשת הדעות - גם דעות שהם לא מסכימים איתן". 

ומה לגבי שר החינוך נפתלי בנט? 

"השר בנט שם לעצמו אג'נדה שקשורה בעיקר ללימודי מתמטיקה ואז ללימודי אנגלית. באזרחות הוא נהג בצורה מאוד מקצועית, כמעט לא התערב וכשכן עשה זאת - גיבה את הדעה המקצועית שלי ועשה מאמץ רציני לשמוע את הקול שלי ולבדוק עד כמה הטיעונים השונים הם ענייניים. אני התרשמתי שהוא מנהל מצוין, הוא כיבד אותי והוא בעיקר לא עסק בזה. זה נכון שסביב המקצוע יש הרבה מאוד אנשים פוליטיים, אבל זה לא בא מהשר. יש מורים לאזרחות שבאים למקצוע מתוך שליחות פוליטית. בתוך הקבוצה של המורים הדומיננטיים היו מורים משמאל שקשורים למרצ וגם מורים מימין, מחוברים מאוד לבית היהודי, ואז הם לוחצים על גורמי המשרד".

זה מקצוע מאוד פוליטי. 

"הייתי הרבה פעמים בדיונים בכנסת במסגרת התפקיד שלי, והיה דיון על ספר האזרחות. הגיעו אליו כל הח"כים - מחנין זועבי ועד שלי יחימוביץ' ועודד פורר. אני במקרה הכרתי דיון אחר שמתרחש בחדר ליד, בוועדת הרווחה, שהוא דיון אמיתי, שקורים בו דברים, שמחליטים לאן כסף יועבר, והגיע אליו ח"כ אחד. הרעש והבלאגן והפוליטיזציה של המקצוע לא מתאימים למה שקורה בכיתות ובשטח". 

אנחנו נפגשים בשיא מחאת הקהילה הגאה לשוויון זכויות, נושא שאי אפשר להתעלם ממנו כשמדברים עם מי שהיתה עד לא מזמן "המורה מספר 1 לאזרחות". "בבית הספר שאני ניהלתי את החטיבה העליונה בו, היינו מזמינים פעם בשנה נציגים מחוש"ן (ארגון החינוך של הקהילה הגאה). ראשית כי זה מפתח את שריר הסובלנות ושנית כי יש סיכוי שיש לך בכיתה ילד שנמצא במצוקה, וזה יהיה הרגע בשנת הלימודים שהוא יגיד 'מצאתי מישהו שמבין אותי'. זה התפקיד שלנו כמערכת של מבוגרים, לתת לילדים תמיכה".

אבל זה לא ככה בכל בית ספר. 

"ברמת המערכת, בתי ספר בעל כורחם מתמודדים עם הסוגיה הזו כי מדובר בסוגיה של זהות עבור בני נוער. גם משרד החינוך מבין את זה וגם הוא פועל רבות דרך שפ"י (שירות פסיכולוגי ייעוצי). אין ספק שהקהילה הגאה מאוד מאתגרת את השיח, כי אנחנו נמצאים בחברה מאוד שמרנית. יש בה קול דומיננטי דתי ואנשים דתיים נמצאים בתוך הסוגיה הזאת במורכבות הגדולה ביותר. אז ברור שנושאי תפקידים במשרד יתקשו להתבטא באופן חופשי". 

 

האתגר - צמצום פערים

גוראון נולדה להורים יוצאי קיבוץ וגדלה ברחובות. בן זוגה, ערן טמיר, הוא היועץ המשפטי של נציבות שוויון אנשים עם מוגבלות במשרד המשפטים ("תכתוב שאנחנו שני עובדי מדינה שעובדים לשרת את הציבור יום ולילה") ויש להם שלושה בנים: יאיר (10), גלעד (8) והלל (6).

בימים אלו היא רצה למועצת העיר רחובות ברשימת "כיכר העיר - עוז", שאותה היא מכנה - מיוחדת ולא מפלגתית. הרשימה מורכבת מאנשי חינוך ואנשי סביבה ופעילים חברתיים, ומי שמוביל אותה הוא שאול צגהון (40), בן הקהילה האתיופית, שחווה את ישראל השנייה על בשרו. "יש לנו ראייה קהילתית־חברתית בנוגע לעיר", היא מתגאה, ובאותה נשימה מסייגת את הנתון של 79% זכאים לבגרות ברחובות: "הממוצע הזה לא מספר את כל הסיפור - יש פה פערים ברורים בין ממוצעים בבתי ספר, ובזה אנחנו חייבים להשתפר". 

צגהון (40), יליד אתיופיה, נשוי לאפרת ואב לשלושה, מוסיף: "פוליטיקה לצערי הפכה להיות מושג פחות נעים, אני רואה עצמנו כשליחי ציבור. חשוב לנו להסתכל לאנשים בעיניים. יש היום לא מעט גזענות כלפי הקהילה האתיופית, אבל אנחנו בשנת 2018, השיח הוא אחר, כבר לא של מסכנות, אני מסתכל קדימה, זו גם העיר שלי והמדינה שלי". 

"כרגע החלטנו להיכנס לתוך המערכת כי צריך, כי יש חוסר", אומרת גוראון, "צריך אנשים שיסתכלו החוצה ויזכרו מי הם היו קודם. אם לא מעניין אותך לשמוע מה תושבים בקריית משה רוצים (שכונה שבה מתגורר אחוז גבוה של יוצאי אתיופיה ומזוהה עם עוני ופשיעה) ואם אתה לא נותן כבוד למילה שלהם - לא תעשה את זה בצורה נכונה. אני צברתי הרבה ניסיון פוליטי, ייצגתי את עמדת המשרד בכנסת, עמדתי מול בג"ץ, חוויתי פוליטיקה פנימית במשרד והתמודדתי עם סיקור תקשורתי קשה, כך שעברתי כבר את טבילת האש". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו