שני זרמים מרכיבים את יהדות התורה: הליטאים - המיוצגים כסיעת דגל התורה, והחסידים - המיוצגים כסיעת אגודת ישראל. ספק אם האדם הממוצע ברחוב יודע מה ההבדל בין מגבעת ה"קנייטש" של גפני לעומת ה"ספודיק" של ליצמן. מבחינתו, שניהם חרדים, שניהם אמורים לדאוג לחוק הגיוס, לתקציבי הישיבות ולשמירת השבת. אבל מי ששמע בשבועות האחרונים את אנשי דגל התורה מדברים נגד אנשי אגודת ישראל יכול היה לחשוב שמדובר בשני ניצים, כאלה הקרובים יותר ליחסים שבין ג'מאל זחאלקה לבצלאל סמוטריץ'.
הסיפור פשוט: חוק הגיוס שמציע הצבא הוא החוק הטוב ביותר שהוצע לחרדים בשנים האחרונות. אין בו סנקציות פליליות או כלכליות על בחורי הישיבות או על הישיבות עצמן. יש סנקציות כלכליות כלליות על תקציב הישיבות אם לא יעמדו ביעדים. וגם יעדי הגיוס נוחים כך שהציבור החרדי יוכל לעמוד בהם.
אלא שאז התחילה מלחמת עולם בעיקר סביב שתי סוגיות: פקיעת החוק - החרדים ביקשו מנגנון המשך לחוק ולא שיתבטל אם לא עומדים ביעדים. ובהמשך נוספה דרישה שגובה המכסות ייקבע על ידי הממשלה ולא על ידי נוסח החוק עצמו.
בימים שלפני סיום המושב התרוצצו הח"כים הליטאים בין מנסחי החוק לבתי הרבנים, ומבחינתם החוק עובר. התסכול שלהם מול העקשנות של ליצמן ופטרונו הרוחני האדמו"ר מגור מוציא מהם ביטויים שלא נשמעו עד היום. הליטאים זועמים, הם חושבים שמי שהיה צריך להסביר לאדמו"ר מגור כמה החוק טוב לא עשה את עבודתו. לדבריהם, מישהו אמר לאדמו"ר "סנקציות", אבל לא הסביר עד הסוף כמה הן מרוככות. אמרו "יעדים", ולא סיפרו שיותר מאפשר לעמוד בהן. ומעל הכל, מישהו לא הסביר שזו הזדמנות פז לשים פעם אחת ולתמיד את הסוגיה הבוערת והמתסיסה הזו מאחוריהם.
העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו