הלם ההווה

אירועי שומר החומות ברחבי ישראל, ובייחוד בערים המעורבות, צרבו בתודעת הציבור את האפשרות המודחקת של חזית נוספת בכל מקרה של התנגשות מלחמתית בין ישראל לאחד מאויביה. הכוונה לערביי ישראל. ההכרה העגומה הזאת משתקפת בנתוני סקר "ישראל היום", כמעט שנה לאחריהם. הנתונים כמעט מובנים מאליהם, אף כי הם פסימיים, ואולי קודרים, אם מפנימים את משמעותם.
האם זה מפתיע שכמעט 80% מהציבור מאמינים כי מהומות אלימות בסדר גודל דומה - סביר מאוד שיתרחשו שוב בעתיד? ואפשר להוסיף, לא הרחוק ביותר. יתר על כן, כמחצית הציבור (49%) סבורים שאם יפרצו שוב מהומות בין יהודים לערבים בערים המעורבות או בשטחים הנתונים לאיום של יישובים ערביים, כמו צירי תנועה בפריפריה, הן תהיינה אלימות אף יותר.

כדאי אולי לסמן לעצמנו, שהנטייה הטבעית של בני אדם שחוו הלם של מאורעות מאיימים, היא לצפות את העתיד בהתאם לאירועי העבר, בייחוד העבר הקרוב. כלל לא בטוח שהתרחיש של התפרצות חוזרת בדפוסים המוכרים יתממש. גם הנתונים הקשים לא מלמדים בהכרח על הרעה גורפת ביחסי יהודים־ערבים, אף ששיעורים ניכרים, כפי שמשתקף בנתוני הסקר, מדווחים כי פחתו המגעים שלהם עם מכרים בחברה הערבית, או להפך - של ערבים מול יהודים, וכמו כן התמעטו הביקורים בחנויות ובמסעדות של יהודים אצל ערבים, ולהפך.

מה שניתן לשער הוא שבתוך החברה הערבית נוצרה התארגנות רחבה, שכוללת בתוכה כמה אלפים של צעירים, שיודעים לחבור יחד ביום פקודה כדי לחולל את האלימות נגד היהודים. היחסים בין יהודים לערבים ברמת הרחוב יכולים להימשך ולהיות טובים; בירושלים בולט מאוד שערבים שעובדים במרכזים מסחריים שונים, החל ממועדוני כושר ובריכות שחייה, דרך בתי מרקחת ועד ניהול חנויות בשכונות של יהודים, ממשיכים להיות משולבים בחיי המסחר. אבל למרבה הצער, התופעה הרחבה אין בה כדי להעיד על סכנת החזית הפנימית.

תוגת הדו־קיום

כ־48% (כמעט מחצית הציבור) סבורים, שבמהומות שיתרחשו אי שם בעתיד תהיה השתתפות רחבה יותר מקרב ערביי ישראל. ההכרה הפסימית כתוצאה ממהומות שומר חומות משתקפת בכך ש־76% מהציבור מאמינים כי אין סיכוי, או שהסיכויים מועטים לכך, שיהודים וערבים יוכלו לחיות בשקט ולשמור על יחסי דו־קיום בערים מעורבות בשנים הקרובות.

האווירה הזאת קיבלה ביטוי בכתבות רבות בעיתונות. בלט סרטו של כרמל לוצאטי בכאן 11, שעלה למסך כחצי שנה לאחר המהומות. איך סיכם בעיתון זה אראל סג"ל: ערביי ישראל אינם מתנצלים, גם אחרי שהרגו, שרפו והרסו רכוש יהודי רב. בתוך זה - בתי כנסת. להפך, מול המצלמה והמיקרופון של הטלוויזיה הציבורית הם מאיימים שכך יקרה גם בפעם הבאה. וזה יקרה כשישראל תיאלץ להגן על עצמה מול חמאס, שהוא ארגון אסלאמו־נאצי. היהודים שידרו להם שאינם מפנימים את גודל הסכנה כאשר הזמינו מפלגה אחות, הפלג הדרומי המסונף לאחים המוסלמים, כדי להרכיב באמצעותה קואליציה ממשלתית רעועה. הבליץ הפסיכולוגי בתקשורת הישראלית הצליח להחדיר שהשקט הפוליטי בהיעדרו של בנימין נתניהו הוא נעים יותר ועדיף על החיכוך האלים הבלתי פוסק של המדינה ושל הציבור הישראלי עם התארגנויות הטרור בתוך הציבור הערבי. כלומר, נוצרה שחיקה גדולה יותר בהרתעה.

ישראל חוותה שתי תקופות דומות של אלימות ערבית פנימית בהפרשי זמן ארוכים. הראשונה, אירועי יום האדמה בסוף חודש מארס 1976, בימי ממשלת רבין הראשונה; והאירועים המכונים "אירועי אוקטובר" 2000, שהם למעשה תחילת האינתיפאדה השנייה בצד הישראלי של הקו הירוק. בין התקופות השונות מפרידות 25 שנה, וכ־20 שנה בין 2000 ל־2021. בשתי המתקפות הראשונות תגובת כוחות הביטחון היתה קשה יותר. ב־76' נורו למוות שישה תושבים ערבים וב־2000 היו 13 הרוגים. ההרתעה גברה אחרי יום האדמה המקורי בעקבות תנופה של אכלוס בגליל, כולל הקמת יישובים שנקראו מצפים. אז הומצא הביטוי האנטישמי של "ייהוד הגליל".

בהשוואה ל־76', אירועי אוקטובר הניבו ועדת חקירה, שיש הטוענים כי סירסה את יכולת התגובה ההגנתית של מדינת ישראל. בשתי התקופות הראשונות האלימות הערבית באה בעקבות חדירה של אש"ף לחברה הערבית, ומאוחר יותר גם בעקבות השראה מהצלחות חיזבאללה בדרום לבנון. מהומות שומר החומות מקורן, בין השאר, בחדירה של חמאס, באמצעות התנועות האסלאמיות, אל לב החברה הערבית בישראל.

המהומות שנמשכו אל חודש יוני, בעצם לא פסקו; הן ירדו לרמה של אש קטנה, ובמקרים לא מעטים בקיץ שעבר - אש גדולה. שריפות ענק. ובחורף - עקירת נטיעות בנגב. לאחר מכן גל מתמשך של פשע ורציחות במגזר הערבי. האלוף גרשון הכהן כתב בעיתון זה כי האנרכיה במגזר הערבי מבקשת לחתור תחת ריבונות המדינה. אין הצהרות אידיאולוגיות, אבל חגיגת הפשע, השוד והרצח זעקה: שלטון החוק הישראלי נעצר כאן. במחקרים בנושא הטרור מלפני 15 שנה ויותר כבר הובחן, כי נוצר חיבור היברידי בין הפלילי ללאומני. בשנה החולפת ראינו את זה היטב.

מחזור הדם הפוליטי

כמו בסקרי עמדות אחרים, דעת המשתתפים בסקר משקפת מתאם ברור בין דפוסי ההצבעה המפלגתית לתשובות בסקר. למשל, מצביעי הליכוד סבורים בשיעורים ניכרים שמתקפת אלימות של ערביי ישראל בעתיד תהיה אלימה יותר ממה שהכרנו בעבר. מדובר על 64%. לעומתם, מצביעי כחול לבן אופטימיים יותר: רק 38% חושבים שמהומות עתידיות תהיינה אלימות יותר. ככל שהולכים יותר שמאלה, כך גוברת האופטימיות בנושא הזה: בקרב מצביעי יש עתיד מדובר על 22%, ומצביעי מרצ מאמינים שאבא ירחם: רק 16% מתוכם חושבים שהאלימות בעתיד תהיה קשה יותר.

בשאלה של רמת ההשתתפות של ערביי ישראל, מציגים מצביעי הליכוד וימינה אותו פרופיל; 55% מתוכם חושבים שערביי ישראל ישתתפו במספרים גבוהים יותר באירועים עתידיים. ההבדלים בין ימין לשמאל מוצאים את ביטוים גם בהערכה לגבי עצם האפשרות שמהומות כמו בשומר החומות יחזרו על עצמן בעתיד. בעוד קרוב ל־80% מהציבור מאמינים שזה יקרה שוב, מצביעי העבודה, כחול לבן, יש עתיד ותקווה חדשה נותנים להתרחשות חוזרת של המהומות סיכוי נמוך יחסית: 23% (העבודה), 17% (כחול"ב), 19% יש עתיד, ותקווה חדשה - 20%. מעניין שמצביעי רע"מ מתחלקים 45%-45% בין אלה שמאמינים שהמהומות יחזרו לאלה ששוללים את חזרת המהומות לערים המעורבות.

אבל השאלה שנראה כי היא השתקפות הרנטגן המובהקת ביותר של פיצול העמדות היא בנושא שלילת אזרחות מערבים ישראלים שהשתתפו ברצח יהודים. אצל החרדים אתה מוצא כמעט מאה אחוזי תמיכה בשלילת האזרחות (97%), והליכוד נמצא גם הוא בתמיכה גורפת של 90%. בסוגיה הזאת גם מצביעי יש עתיד וכחול לבן נמצאים עם ה"ימין" בשיעורים ניכרים (71% ו־75%). לעומתם, מפלגתו של אביגדור ליברמן נמצאת במובהק במחוזות השמאל, וזה אומר הרבה. רק 29% ממצביעי ישראל ביתנו תומכים בשלילת אזרחות מאזרחים ערבים שביצעו מעשי הרג בשומר החומות. זה במפלגתו של מי שרק לפני שנים אחדות יצר משברים ממשלתיים סביב שאלת "עונש מוות למחבלים".

אנחנו חיים כל הזמן בסבבי בחירות בארצות הדמוקרטיה המערבית, החל בהונגריה, דרך צרפת, בריטניה וארה"ב או גרמניה. מנהיגים משנים עמדות בכמה מעלות ובהדרגה. אבל אופורטוניזם כל כך שקוף וגס קיים רק בישראל, ואת היכולת של ליברמן לעבור מהימין לשמאל בתוך שלוש שנים ניתן לייחס רק למעטפת המגן התקשורתית, המוענקת למנהיגי ימין שיוצאים נגד הליכוד, ובאופן אישי נגד נתניהו. השיעור הנמוך בישראל ביתנו הוא עדיין גבוה מעט יותר משל אלה שתומכים בשלילת אזרחות במרצ - 17%. זה, אגב, לא מעט.

עדות נוספת לחילוף מחזור הדם האלקטורלי בישראל ביתנו נמצאת גם בנושא "הסיכויים לחיים משותפים" של יהודים וערבים. הנתונים נמוכים יותר מאלה של מצביעי העבודה ומרצ, אך הם גבוהים בצורה משמעותית מאלה של הליכוד וגם של ימינה. 30% ממצביעי ליברמן נותנים סיכוי טוב לדו־קיום ולחיים משותפים. בליכוד רק 9%. העבודה - 47%. מרצ דומה לרשימה המשותפת בנושא הזה, ומצביעי רע"מ פסימיים כמו הליכוד: 10% בלבד.

ליברמן סימן אויב חדש לחברה הישראלית, ואלו הם החרדים; הוא וחבריו ניהלו קמפיין הגובל באנטישמיות נגד החרדים והדתיים. אבל מתברר שרוב הציבור חושב שאולי יש אויב אחר. ניסיון העבר, מאז החל החיכוך האלים בין יהודים לערבים בארץ, מלמד שחיי שלום פנימיים מותנים בעוצמת ההרתעה של המדינה ובמידת הדומיננטיות של הריבונות היהודית. שאלת המפתח שמבליטה את הפיצול בין תומכי הממשלה הנוכחית למתנגדיה היא, האם שילוב מפלגה ערבית בממשלה תורם לשיפור היחסים בין יהודים לערבים? בציבור היהודי רק 27% סבורים שרע"מ בממשלה משפרת את היחסים. לעומתם, נראה שרוב ברור בקרב הערבים, 59%, סבור ששילוב רע"מ תורם ליחסים. רוב ברור בקרב מצביעי מפלגות הקואליציה - מישראל ביתנו ועד מרצ חושב כמו הציבור הערבי - בין 54% (תקווה חדשה) ל־%68 (מרצ).