"צריך ייעוץ זוגי עם יהדות ארה"ב, לא גירושים"

כמו נער סיפון המשליך חבלי הצלה אל הרציף, מנסה דני דיין להציל את קשרי יהדות ארה"ב וישראל. שנתיים חלפו מיום שהחל לשמש קונסול ישראל בניו ג'רזי, בפנסילבניה, באוהיו, בדֶלֶאוור ובעיקר בניו יורק. העיר והמדינה שבהן הריכוז היהודי השני בגודלו בעולם אחרי ישראל, מנהלות יחסי אהבה־שנאה עם מדינת היהודים. משימתו של דיין היא לשַכֵּך את השנאות ולחזק את האהבות. 

ההתחלה דווקא היתה קלה. אחרי קריירה מוצלחת כאיש היי־טק פנה דיין, בן 63, לחיים ציבוריים. כתושב מעלה שומרון ואיש ארץ ישראל השלמה, חזר לאהבת חייו האידיאולוגית ופנה לשקם את מועצת יש"ע לאחר ההתנתקות. בהמשך הפך ל"שר החוץ של המתנחלים", שם התגלו כישוריו כאיש הסברה משובח וכמי שמתחבב בקלות על הבריות. עם הכישרון הדיפלומטי שכנראה ירש מאביו, שגריר ישראל בגוואטמלה בשנות ה־80, ואחרי ניסיון כושל למנותו לשגריר בברזיל, שלח אותו נתניהו ל"ניו יורק סיטי", העיר החשובה בעולם. 

הימים היו שלהי כהונת אובאמה. התפוח היהודי, הדמוקרט, הליברל, המחויב למדינה פלשתינית ומתעב המתנחלים, היה אמור לדחות את דיין - השמרן, הימני, המתנחל - כמו שתל בלתי מתאים. אבל דיין, דיפלומט מלידה, עשה את הבלתי ייאמן, וחרף התהום האידיאולוגית הפך לחביבו של הממסד היהודי. אלא שכאשר הרומן רק החל לפרוח, הגיע טראמפ. ואם מאז בחירתו אמריקה כולה בטרפת, הרי האצולה היהודית, שתמכה בהמוניה בקלינטון, בכלל איבדה את הראש. דיין, כמו כל נציג ישראלי בארה"ב, מודה שבימים אלה המנגנון האמריקני עובד על פי השיטה הבאה: כל דבר שטראמפ בעדו, הממסד הדמוקרטי, ולכן גם הממסד היהודי, אוטומטית נגדו. וגם ההפך נכון. 

כך קורה שכאשר טראמפ מעביר את השגרירות לירושלים, התנועה הרפורמית, שרוב הממסד היהודי מקורב אליה, מגנה את המהלך. עבור דיין, ולא רק עבורו, העמדה הזו של הרפורמים היתה קו שבר. "היתה לי באותו יום שיחת טלפון קשה מאוד עם נשיא התנועה הרפורמית, הרב ריק ג'ייקובס. אבל אני שואל אותך: כיצד קורה שאותו ארגון שבדצמבר 2016 הוציא הודעה שקוראת לאובאמה להטיל וטו על החלטה בנוגע להתנחלויות, שנה אחת אחר כך יצא נגד העברת השגרירות האמריקנית לירושלים? מה השתנה בשנה הזו?! רק דבר אחד השתנה. האיש שיושב בבית הלבן".

הממסד היהודי גם מאשים את טראמפ בתמיכה באנטישמים, כועס שפרש מהסכם הגרעין ולא מצליח להשלים עם חיבוקו החם לימין הישראלי. עד כדי כך, שגם אלה מתוכם שבאמת ובתמים אוהבים את ישראל, מתקשים לגשר על הפער בין שנאתם אליו לבין אהבת טראמפ אלינו. וכאילו לא די בכל זה, באה ממשלת ישראל ושופכת נפט על המדורה - באמצעות החיבוק החוזר לטראמפ מצד נתניהו והישראלים, ביטול מתווה הכותל, משבר הגיור והפנייה הישראלית לימין ולמסורת, במהופך מהמגמות בארה"ב. אלה המים הסוערים שדיין מנווט בתוכם, ואף שהגלים גבוהים מיום ליום, הוא לא נשבר. "אמנם אנחנו יהודים, אבל הנישואים בין שני הריכוזים היהודיים הגדולים בעולם הם נישואים קתוליים". 

 

הרגשה של דז'ה וו

הקונסול גם יוצא נגד הקולות האומרים שיהדות ארה"ב, או לפחות זו המתבוללת, ממילא אבודה. הוא מדמה את אחריותה של מדינת ישראל ליהדות התפוצות למפקד חטיבה שבעת מלחמה מבחין בפלוגה של חטיבה אחרת העומדת להיקלע למארב של האויב. "האם יעלה על הדעת שאותו מפקד יאמר 'אלה לא מהחטיבה שלי, אז לא אכפת לי'? מובן שלא, ואנחנו החפ"ק שיושב על הגבעה".

מצויד בתפיסת העולם הזו - ה־Jew Lover, כפי שכינה אותו סגנו, אמיר שגיא - יצא דיין לשליחות בניו יורק. בשבוע שעבר היה בחופשת מולדת בארץ ונענה להצעתי להיפגש בעין פרת שבוואדי קלט, כנראה לראיון הראשון אי פעם של דיפלומט ישראלי מעבר לקו הירוק. "כשהגעתי לניו יורק היתה לי הרגשה של דז'ה וו, כי גם אני לא יליד הארץ ונשתכח ממני שאפשר לנהל חיים יהודיים תוססים וכמעט מלאים גם בגולה. אני אומר 'כמעט', משום שזה לא בארץ. בישראל התרגלנו לחשוב שאנחנו העם היהודי, וזה לא כך". 

כלומר, אתה שותף לתלונה הנשמעת רבות ממנהיגים יהודים־אמריקנים - שהם מכירים אותנו, אבל אנחנו לא מכירים אותם?

"ללא ספק. אנחנו לומדים היסטוריה יהודית, אבל איננו לומדים יהדות בת־זמננו. עובדה שבכל האוניברסיטאות בישראל יש רק חוג אחד ללימודי יהדות ארה"ב - בחיפה, וגם הוא במימון פילנתרופים אמריקנים. אנחנו לא מכירים את יהדות ארה"ב, אבל אני גם לא יודע עד כמה הם מכירים אותנו. הם מכירים את הנושאים שאנו מתמודדים איתם, אבל הם לא באמת מבינים אותנו. למשל, הם לא מבינים מה היתה המשמעות של העברת השגרירות לירושלים בשביל יהודים מכל הגוונים בישראל. הם לא מבינים את ההתמודדות עם המציאות הביטחונית, ואת הקשר לארץ. גם יכול להיות שהם לא מבינים את ההסתייגות שלנו מחיים בגולה".

אם כך, עם כל אהבתנו לאחים שמעבר לים, אולי בנקודה מסוימת צריך לומר להם "עד כאן"? להגיד שיש דברים שבהם נתחשב בדעתם, ושיש דברים שהם זכותינו הבלעדית להחליט לגביהם?

"לא. אני לא חושב שיש נושאים שנוגעים למדינה היהודית שבהם ליהודי ארה"ב אין זכות להביע דעה. לא הייתי רוצה לראות אפתיה מצידם למה שקורה בארץ. אני מעדיף ביקורת על אפתיה. עם זאת, יש נושאים שבהם צריך לומר להם, 'אנחנו שומעים את דעתכם ומביאים אותה בחשבון, אבל מקבלים את ההחלטה על פי שיקולים שלנו'. זו אמירה שהם מבינים היטב. צריך כמובן גם להבחין בין נושאים שיש להם השפעה ישירה על יהדות ארה"ב, בעיקר נושאים דתיים, לבין נושאים שלא משפיעים על החיים שלהם, כלומר בעיקר הנושאים המדיניים. אבל מה שחשוב הוא שהדברים ייעשו מתוך תחושת סולידריות והבנה שאנחנו אותו עם שנמצא באותו צד של המתרס.

"אני חושב שליהודים בכל דור יש אקסטרה מצווה. בשנות השואה האקסטרה מצווה היתה להציל את יהדות אירופה. לצערנו, הדור הזה כשל. בדור הקודם המצווה היתה ההצלה של יהדות בריה"מ ואתיופיה, והוא הצליח בכך. בדור שלנו יש שתי מצוות. האחת, שמירה מכל משמר על מדינת ישראל, חיזוקה וביצורה. והמצווה השנייה, מתוך ריאליזם שלא תהיה עלייה גדולה בשנים הקרובות, היא הבטחת המשך קיומו של העם היהודי ושל הקהילות היהודיות בכל מקום שבו הן נמצאות".

 

הקו האדום היטשטש

מדינת ישראל צריכה לקבל אחריות על המשכיות החיים היהודיים מחוץ לישראל? 

"זו תהיה טרגדיה אם לא תהיה אחריות צולבת, כלומר, אם אנחנו נראה את עצמנו כאחראים רק על מדינת ישראל, והם יראו את עצמם אחראים רק על קיום החיים היהודיים במקומותיהם. אסור שזה יקרה. חייבים להמשיך במסורת שהיתה מאז הקמת המדינה של אחריות צולבת, שבה כל קהילה אחראית לשתי הקהילות".

מעולם לא שמעתי שבן־גוריון קיבל אחריות על המשך החיים היהודיים בגולה. להפך, האבות המייסדים דיברו על שלילת הגולה. 

"שלילת הגולה אין פירושה שיהודים שאינם עולים ילכו לאיבוד. אנחנו צריכים להיות הרבה יותר פתוחים ומקבלים כלפי הזרמים הלא־אורתודוקסיים. אני מביע מורת רוח מכל ישראלי שמשמיע אמירות דוגמת 'הרפורמים אינם יהודים' (אמירה של שר הדתות דוד אזולאי לפני כמה שנים; א"כ). הנזק הוא בל ישוער". 

ומה לגבי האחריות שלהם לקשר עם ישראל? גם אתה ציינת מהלכים מרגיזים מצד יהדות ארה"ב.

"נכון, אחרי שהכיתי על החזה שלנו, אני רוצה להכות גם על חזם. יש תופעה שאני רואה בדאגה חמורה, והיא טשטוש הקו האדום, מה בתוך האוהל ומה מחוץ לאוהל. הקו האדום, לכל הפחות, הוא תמיכה בקיומה של ישראל כמדינה יהודית. ואני חרד יותר ויותר מכך שאני רואה עיתונות וארגונים מהזרם המרכזי של יהדות ארה"ב שלא שומרים על הקו הזה. הם מקבלים לתוך האוהל ארגונים ואנשים שבמקרה הטוב, הם דו־משמעיים לגבי התמיכה בקיומה של ישראל. יש הבדל גדול בין ביקורת על ישראל לבין ביקורת על קיום ישראל". 

אתה חושב שיש סכנה קיומית ליהדות הלא־אורתודוקסית בארה"ב?

"אי אפשר לשלול את זה. מצד אחד יש חיים יהודיים תוססים ויצירה יהודית וספרות יהודית. לפעמים אני אפילו נדהם מהשימוש שעושים ארגונים יהודיים אנטי־ישראליים במקורות היהודיים כדי להצדיק את דרכם. אלה דברים שלעולם לא יקרו בארץ. מצד שני, יש תופעות מדאיגות מאוד, כמו הפריון הנמוך מאוד של היהודים הלא־אורתודוקסים, האחוז הגבוה להחריד של נישואים מעורבים, ומעל זה - ההתבוללות הטבעית בחברה שבה היהודים אינם נרדפים. כך שזה לא דטרמיניסטי, אבל הסכנה בהחלט קיימת. צריך להכפיל ולשלש את המאמצים בפרט בתחום החינוך היהודי".

 

מודאג מרודפי הקולות

לאור כל הקשיים שמנית בשיחה, אולי החזון הזה של החיבור עם יהדות ארה"ב פשוט לא מעשי. עם כל הרצון הטוב, אולי לא ניתן למנוע את הפירוד? 

"אני מסרב להיכנע לעניין הזה. אם יש משבר, צריך לעבוד יותר קשה כדי לפתור אותו. אולי צריך ייעוץ זוגי, אבל אין גירושים. אסור אפילו להעלות על דל שפתינו אפשרות כזו".

כל זה מוביל אותנו לזירה אחרת, והיא המפלגה הדמוקרטית. סקרים מראים שתמיכת המצביעים הדמוקרטים בישראל יורדת, ובאופן כללי המפלגה הזו זזה שמאלה לקו ביקורתי יותר כלפי ישראל. האם תמיכת הדמוקרטים בישראל בדרך לקרוס?

"אני מסרב לקבל גישה כזו. אכן, אני רואה בדאגה את הפער הגדל בין ליברלים לשמרנים ביחס לישראל. תפקידי לעשות ככל יכולתי כדי לסגור את הפער הזה. כשנכנסתי לתפקיד לפני שנתיים, לאחר סיעור מוחות עם אנשי הצוות, הגדרנו שלושה קהלי יעד מעבר ליהודים, ואלה הם ההיספנים, הליברלים והמילניאלס, כלומר הצעירים. המנהיגות ההיספנית בניו יורק ברובה פרוגרסיבית מאוד, אבל גם תומכת מאוד בישראל, וזו לדעתי תוצאה של עבודת נמלים שאנו עושים". 

כלומר, הקרב בזירה הליברלית־דמוקרטית הוא קשה אבל אפשר לנצח בו?

"נכון. בארה"ב כיום אין כמעט שום דבר שיש לגביו הסכמה. הכל שנוי במחלוקת מפלגתית, אפילו מזג האוויר והשאלה אם יש או אין התחממות. בנסיבות האלה, מאתגר לשמור על ישראל כנושא דו־מפלגתי כמעט יחיד, אבל איננו פטורים מהמלאכה הזו. או כפי שאמר לא מזמן השגריר בוושינגטון, רון דרמר, 'מטוס לא יכול לטוס עם כנף אחת'. ההנחיה שלי לצוות בקונסוליה אינה ללכת בבוקר לבית כנסת אורתודוקסי, בצהרים לטמפל אוונגליסטי ובערב לכינוס של 'מסיבת התה' (שלושה זרמים שהם תומכי ישראל מובהקים; א"כ), אלא לבית כנסת רפורמי, לאסיפה לטינית ולכינוס דמוקרטי. כנראה אקבל פחות מחיאות כפיים, אם בכלל, אבל בעיניי זה עיקר תפקידי בניו יורק". 

אם מחר ייבחר נשיא דמוקרטי, נראה את אובאמה בריבוע או מישהו דומה יותר לקלינטון?

"אענה בזהירות על השאלה הזו, שהרי השמות (של המועמדים הפוטנציאליים לנשיאות; א"כ) ידועים. ראשית, יש בכירים דמוקרטים שהתמיכה שלהם בישראל לא התערערה כהוא זה, ויש מושלי מדינות דמוקרטים שיבואו השנה לבקר בישראל. עם זאת, אנחנו עוקבים בדאגה גדולה אחרי זרמים אולטרה־פרוגרסיביים במפלגה הדמוקרטית. מה שעוד יותר מדאיג אותי זה שמועמדים דמוקרטים מהזרם המרכזי, שמתמודדים לקונגרס, לסנאט או למשרות מושלים, מקצינים את עמדותיהם ושוברים שמאלה בנושא ישראל כדי לקבל את הקולות של האגף האולטרה־פרוגרסיבי". 

בוא נחזור לכובעיך הקודמים כיו"ר מועצת יש"ע. אחרי שראית מקרוב את הזרמים האלה ובכלל את הלכי הרוח בעיר החשובה בעולם, האם לאידיאולוגיה שדוגלת בארץ ישראל השלמה יש היתכנות?

"התפיסה שאין בעתיד הנראה לעין פתרון לסכסוך קונה לה תפיסה רחבה בארה"ב, גם בחוגים דמוקרטיים וגם אצל הרפובליקנים. דמוקרטים, למשל, יגידו שכרגע הסיכוי להסדר נמוך עד לא קיים, אבל צריך לשמור את התנאים להסדר עתידי. לכן אני חושב שההיערכויות האידיאולוגיות לא השתנו. מה שכן השתנה הוא ראיית המציאות העכשווית בדבר הסיכויים להגיע להסדר". 

לסיום, יש טענה רווחת שמשרד החוץ שמאלני. כמי שהגיע מבחוץ לשירות החוץ, מה דעתך?

"ממש לא. המשרד ממלכתי. אולי יש מי שזוכרים את הימים של יוסי ביילין, אורי סביר ואלון ליאל, אבל אני מצאתי משרד חוץ־ממלכתי ומקצועי, שסובל ממחסור גדול בתקציבים". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו