אתגר הגבולות

זאת היתה אחת השנים השקטות ביותר מבחינה ביטחונית. למעט אירועי עזה, שהיו יותר רעש מאיום אמיתי, נהנו אזרחי ישראל מרגיעה כמעט מוחלטת בכל הגזרות. כמות הנפגעים, הנזק והאירועים היתה קטנה השנה משמעותית מאשר בשנים קודמות, מה שהוביל לתחושת ביטחון גבוהה (ומוצדקת) בישראל.

פרדוקסלית, זה קרה למרות, ואולי בגלל, הפעלת כוח בהיקף חריג. רובו לא ידוע לציבור, ועיקרו נעשה במחוזות רחוקים ובדרכים חשאיות. למעשה, קיים צה"ל בשנה החולפת שני מערכי ביטחון: הראשון, הגלוי, זה שמתנהל תחת פיקוד האוגדות לאורך הגבולות; השני, החשאי, זה שמתנהל מעליהן במרחב הווירטואלי שמוכר כמב"מ (המערכה שבין המלחמות). בעולם הזה, שמתקיים בעיקר בין המודיעין לחיל האוויר, עשתה ישראל פלאים. הנתון שנחשף של יותר מ־200 תקיפות קינטיות במרחב הסורי מאז ראשית 2017, היה רק חלק מהעשייה הנסתרת שאפשרה את השקט הגלוי.

הפעילות הזאת חשפה גם את המציאות החדשה שעימה מתמודדת ישראל. אם בעבר היה נהוג להתייחס גיאוגרפית לגזרות השונות, ובדרך כלל לטפל בהן בנפרד, ההסתכלות כיום היא מערכתית וחוצת גבולות. מי שאחראית לכך היא בעיקר איראן, שמהווה את חזית העימות העיקרית של ישראל גם בהיעדר גבול פיזי איתה.

האין־גבול הזה עם איראן דורש קשב, השקעה (כספית, טכנולוגית ובכוח אדם) ונכונות חריגה לקחת סיכונים, הרבה מעבר לאלה שנלקחים בביטחון השוטף. מדובר כאן, לרוב, לא בסיכול פיגוע למחר בבוקר, אלא בהשקעה לטווח בינוני וארוך. זאת לא הסכין שתישלף בשער שכם או הרקטה שתשוגר לשדרות, אלא הטיל המדויק שיפגע במרכז תל אביב במלחמה הבאה.

 

מערכה נטולת גבולות

איראן תעמוד במוקד העיסוק גם בשנה הקרובה. למרות ביטול הסכם הגרעין והמצב הכלכלי הקשה, אין כרגע סימנים שהמשטר בטהרן משנה את תוכניתו להתבסס במזרח התיכון. ישראל כבר הצהירה שתפעל בכל דרך למנוע זאת, מה שאומר המשך העימות, שבקצהו קיימת סכנה - שנמנעה בשנה החולפת - למלחמה ישירה בין ישראל לאיראן, בוודאי אם התקיפות יימשכו בהיקפן הנוכחי.

אבל לא רק איראן חוצה גבולות. דאעש עשה זאת בין סוריה (שממנה הוא נדחק בשנה החולפת) לסיני (שבה הוא ממשיך לפעול), חמאס עושה זאת בין יו"ש לעזה, עם נגיעות בלבנון שעלולות להיות מופעלות שוב במקרה של מערכה כפי שקרה בעת שיגור הרקטות משטח לבנון לישראל במבצע צוק איתן, וחיזבאללה עסוק באינטנסיביות בביסוס התשתית שלו ברמת הגולן.

זה מחייב את ישראל לא רק לראייה מערכתית ולהבנה שמה שקורה בזירה אחת משפיע על אחרות, אלא לתיאום מדוקדק יותר של פעילות - מהקצאת כוחות ועד לשיתוף במודיעין, בתוך צה"ל ובינו לבין השב"כ והמוסד. מי שרוצה לסכל מימון טרור, שגם הוא חוצה גבולות וארגונים, לא יכול לפעול גזרתית; המערכה נטולת גבולות, ודורשת גם פעילות דיפלומטית, כלכלית ותקשורתית.

 

צילום: זיו קורן

 

ראש הממשלה נתניהו הודה כי ישראל הרוויחה, כלומר התחזקה, מהאביב הערבי. משטרים התפרקו, איומים הוסרו, מדינות התעסקו בעצמן ובמשתמע פחות בנו. בצד החיוב זה לא רק העצים את ישראל, אלא גם נתן לה הזדמנויות: מערכת הקשרים כפי שמדווח, בעיקר החשאיים, עם המדינות הסוניות המתונות היא חסרת תקדים בהיקפה ובאינטימיות שלה; עם קצת חזון ואומץ היא גם תפרוץ מעל פני השטח ותשנה דרמטית את פני האזור.

בצד השלילה זה הביא לפתחנו איומים חדשים, או איומים ישנים בהיקף חדש: איראן, שהיתה עד כה המרוויחה הגדולה מתהפוכות המזרח התיכון, וגם האתגר הסלפי - מאל־קאעידה ועד דאעש - שמשנה פנים ושמות אבל לא צפוי להיעלם מחיינו בקרוב, ומעל הכל רוסיה, לא אויב ובכל זאת משתנה דרמטי, שנכנסה לאזור בשביל להישאר בו ונוכחותה מרחפת מעל כל פעילות והחלטה ישראלית.

בינתיים מצליחה ישראל לתמרן בין כל אלה באופן מרשים. לא רק בהיבטי הפעלת הכוח ושימור הרגיעה הביטחונית, אלא בעיקר ברמה האסטרטגית. הקשר עם וושינגטון ומוסקבה יוצא דופן, ומהווה רכיב משמעותי בהרתעה הישראלית מול האזור; לא מעט מהשליטים מדברים עם ירושלים בתקווה להגיע לטראמפ או לפוטין, מה שמאפשר לישראל מנוף השפעה ופעילות חריג בעוצמתו.

כל אלה מעמידים את ישראל בנקודת זינוק מצוינת לשנה החדשה, אבל עם כוכבית: במזרח התיכון הכל נזיל. משטרים קמים ונופלים, בריתות משתנות, מוקדי כוח מתחלפים. השקט של היום עשוי להפוך ברגע למלחמה של מחר, וזה גם בלי להתייחס למפגע הבודד או לרקטה יחידה שעלולים להדליק ברגע גזרה שלמה.

המשמעות היא שגם תחת מצב אסטרטגי בהחלט טוב, והרתעה חזקה, ישראל מאוימת, וצריכה לשמר פעילות ביטחונית פיזית, סיזיפית ואינסופית, וגם יקרה מאוד. התוכניות השונות שנחשפו בשבועות האחרונים להשקעה של עשרות מיליארדים בביטחון אמרו מעט, שמאחוריה מסתתרת החלטה ישראלית למגן את עצמה לדעת: בטילים מפני טילים, בגדרות מפני מחבלים, ובשלל אמצעים נוספים כנגד כמעט כל איום אפשרי אחר. בשונה מהפעילות במב"מ, החלק הזה של הפעילות הביטחונית יורגש וייראה. הוא גם זה שיקבע במידה רבה את תחושת הביטחון של האזרח הישראלי בתשע"ט.

 

סוריה: שגרה, אבל אחרת

מלחמת האזרחים אמנם לא הסתיימה סופית, אבל מבחינת ישראל היא מאחורינו. הגבול ברמת הגולן חזר למצב המוכר של טרום 2011: צבא סוריה על הגדרות, והשקט המוחלט נשמר. לא שהיה צריך את העיסוק בעכברת כדי להבין שהגולן מתנהל ברגיעה; גם בימיה הסוערים ביותר של המלחמה, ישראל המשיכה בשלה. בסיכומן של 6 וחצי שנות מלחמה מעבר לגבול, רושמת ישראל הרוג אחד (נער ערבי שנלווה לאביו בעבודות עפר, ונפגע מטיל נ"ט שלא ברור מי שיגר אותו), פצועים בודדים ושגרה כמעט רציפה.

באוגדת הגולן נערכים כמובן לשינוי מציאות. חיזבאללה מנסה להתבסס בגזרה, לגייס פעילים ולהקים תשתיות - שעיקרן כרגע הוא תצפיות ואיסוף מודיעין - וגם איראן נושפת פוטנציאלית בעורף, אבל הסבירות הגבוהה יותר היא שהשקט יישמר. לא רק משום שאסד מעוניין בשיקום, ובוודאי לא יתפתה לחזית חדשה עם ישראל; גם הנוכחות של שוטרים צבאיים רוסים, שממוקמים בשמונה עמדות לאורך הגבול, מתגלה בינתיים כמצננת. הרוסים הם כתובת יעילה (ומרתיעה) שמונעת חיכוכים, ויחד עם כוחות אונדו"ף שיחזרו לגזרה יש בה כרגע מספיק גורמים מרסנים.

 

צילום: זיו קורן

 

הסכנה בסוריה קיימת לא בחזית, אלא בעומק. הפעילות האיראנית האינטנסיבית להתבסס בה - באמצעות הקמת תשתיות ומתקני קבע והצבת כוחות ואמצעי לחימה - היא איום שישראל לא מוכנה לחיות איתו, ותמשיך לפעול כדי לסכל אותו. פוטנציאלית, כל אירוע כזה יכול להוביל להסלמה; מול איראן, שתחליט להגיב כמו במאי האחרון (ובפעם הבאה עלולה להיות אפקטיבית יותר), מול סוריה (שלא רוצה בעימות אבל עלולה לגלוש אליו כמו לאחר הפלת מטוס ה־F-16 בפברואר), וחלילה מול רוסיה - אם תרגיש שישראל מאיימת על האינטרסים שלה באזור.

נכון להיום, הסבירות לכל אלה נמוכה מאוד. רוסיה וסוריה רוצות שקט, ואיראן רוצה בלאגן אבל בעתיד - כרגע דרוש לה שקט כדי להתבסס. האתגר הישראלי יהיה להמשיך בפעילות האינטנסיבית במב"מ גם תחת המציאות החדשה בסוריה, ולעשות זאת תוך שימור השקט לאורך הגבול. זה, יותר מכל דבר אחר, יעסיק את מערכת הביטחון בשנה הקרובה, ומכאן גם תיגזר במידה רבה מדיניות הפעלת הכוח בגזרות האחרות.

 

לבנון: חומת המריבה

12 שנים אחרי מלחמת לבנון השנייה, גבול הצפון שקט לגמרי. חסן נסראללה, למרות הרטוריקה המתלהמת, מורתע וחושש מעימות. ארגונו אמנם צבר הישגים מרשימים בלחימה בסוריה, אבל גם אבידות רבות: קרוב ל־1,800 הרוגים ואלפי פצועים, שמחייבים אותו בשיקום עצמי ממושך. תחת הקיצוץ בתקציבו (פועל יוצא של המצב הכלכלי הקשה באיראן), ספק אם יש לו אנרגיות למלחמה חדשה.

חיזבאללה גם כרוך עמוקות בפוליטיקה הלבנונית. הנטייה הישראלית הטבעית לראות בו שלוחה אוטומטית של איראן היתה נכונה, אולי, לתקופות מוקדמות יותר, אבל היא רחוקה מהמציאות כיום: נסראללה הוא קודם כל פטריוט לבנוני, והוא יחשוב אלף פעמים לפני שישרוף את ארצו למען מטרה זרה. זה לא אומר שהוא לא מביא את איראן בחשבון; בסופו של יום, המימון ואמצעי הלחימה שלו מגיעים מטהרן, אבל האינטרסים שלו הם לבנונים ברובם. הוא מבין את העוצמה הישראלית, וספק אם ינסה לאתגר אותה ללא סיבה ממשית.

ועדיין, אסור לטעות: גם ישראל מורתעת. המיקוד של הפעילות נגד העברת נשק לחיזבאללה דווקא על אדמת סוריה אינו מקרי; סוריה היתה בשנים האחרונות ארץ ללא בעל בית, שכל אחד עשה בה כבשלו. בלבנון, לעומת זאת, חיזבאללה כבר הבהיר שכל פעילות תיענה בתגובה, שעלולה להוביל לשרשרת שתסתיים במלחמה.

השקט בגבול אינו מטעה אמנם, אבל מאחוריו נמשכות הכנות אינטנסיביות להסלמה. חיזבאללה הוא תרחיש הייחוס העיקרי של צה"ל באימונים, אבל גם הגבול עצמו משנה את פניו. צה"ל עסוק בהקמת גדר חדשה, ובעיקר - בבניית חומה באורך של 11 ק"מ בשני מקטעים של הגבול, מראש הנקרה לאורך רכס הסולם בחלקו המערבי, ובין משגב עם למטולה בצידו המזרחי.

החומה הזאת, שנועדה להקשות על פגיעה בישראל משטח לבנון ועל תנועות חיזבאללה במלחמה הבאה, היא מוקד חיכוך עם לבנון משום שקיימת מחלוקת על תוואי הגבול בכמה מוקדים שבהם היא עוברת. עד כה נמנעה ישראל מבנייה בנקודות האלה, בניסיון להגיע לפשרה עם לבנון באמצעות דיונים שהתקיימו בנקורה בתיווך אנשי יוניפי"ל. אם לא תימצא פשרה בימים הקרובים, יתחילו בקרוב העבודות גם במוקדי המחלוקת, מה שאומר - פוטנציאל חיכוך עם חיזבאללה, שהכריז על עצמו כ"מגן לבנון".

כמו בגולן, גם בגבול לבנון הסבירות למלחמה נמוכה מאוד. חיזבאללה טרוד בעצמו, ומלחמה לא תשיג עבורו דבר. גם ישראל מעוניינת בשקט, אבל עלולה להידרש לשנות מדיניות. זה יקרה אם חיזבאללה יעבור להרכבה סדרתית, על אדמת לבנון, של ערכות הדיוק לטילים ולרקטות המתקדמים שברשותו. ישראל תידרש אז להחליט אם לפעול לא רק חשאית, ובמשתמע - אם להעלות משמעותית את הסיכוי למלחמה.

 

עזה: רווחה שווה שקט

אחרי 5 חודשים מתוחים, השקט חזר לרצועה. ישראל פתחה את המעברים והרחיבה את אזורי הדיג, וחמאס עצר כמעט לחלוטין את הטרור מעזה - כולל שיגור העפיפונים והבלונים. זה לא אומר שסכנת העימות חלפה; גורם ביטחוני בכיר העריך השבוע שהסיכוי להסלמה ברצועה גדול מהסיכוי להסדרה.

בניגוד לתפיסה בציבור, ישראל לא משקיפה על התהליכים האלה מהצד. גם בחודשי הלחימה בדרום הופעל לא מעט כוח: כדי להרתיע, ובעיקר כדי לבלום את הניסיונות לפרוץ את הגדר. רבים סבורים שהיה צריך להפעיל יותר כוח, גם במחיר הסתכנות בגלישה למערכה רחבה; זאת דעה לגיטימית, אם כי היא מנוגדת לדירקטיבה הברורה של ממשלת ישראל: לפעול להחזרת השקט בלי להידרדר להסלמה.

זאת צפויה להיות המדיניות הישראלית גם בשנה הקרובה. המציאות, כדרכה, תערים קשיים. המצב ההומניטרי ברצועה לא ישתפר; ההפך מכך. אבו מאזן ימשיך להיות גורם שלילי שמסכל כל פתרון, והקיצוץ בתקציב אונר"א - שמכלכלת בעקיפין 1.2 מיליון מתושבי הרצועה ומעסיקה כ־17 אלף איש - בוודאי לא יסייע: גם אם הארגון מנציח את הפליטות, בהיעדר תחליף המצוקה בעזה רק תחריף, והזעם יתועל כלפי ישראל.

 

​צילום: זיו קורן

 

האינטרס הישראלי, לכן, הוא למצוא הסדר שיוביל לשיפור המצב ברצועה. לשם מופנים המאמצים כרגע (בשיחות שמתקיימות בקהיר, בהשתתפות שלל גורמים בינלאומיים, מערביים וערביים), ובמקביל - להשלמת ההיערכות הביטחונית למקרה של הסלמה. בשנה הקרובה תסתיים הקמת המכשול לאורך הגבול עם עזה: 66 ק"מ של קיר תת־קרקעי וגדר עילית, עם שלל טכנולוגיות, שאמורים להוציא מחיינו את איום המנהרות.

חמאס רואה את העבודות האלה, ומבין שבהיבט של ניצול המנהרות לפיגועים ולחטיפות הוא חי על זמן שאול. זה יציב אותו בדילמה בחודשים הקרובים, שתגדל במתאם מלא עם שיחות ההסדרה. ככל שהארגון יראה אופציה לרווחה לתושבי הרצועה הוא לא יסתכן במלחמה, אבל אם ייחסמו בפניו הדרכים האזרחיות - והוא יחשוש כי הציבור העזתי יפנה נגדו - הוא עלול לבחור לשבור את הכלים בתקווה שמההרס יצמח עבורו משהו חדש.

יהודה ושומרון: אהבה־שנאה עם הרשות 

יו"ש היא אניגמה יותר מכל גזרה אחרת. פיגועים אמנם היו ויהיו (6 הרוגים השנה, שלושה חיילים ושלושה אזרחים), אבל ברמה האסטרטגית השקט נשמר. בניגוד לחששות, שום אירוע - מהעברת השגרירות האמריקנית לירושלים ועד להרוגים הרבים בעימותים ברצועה - לא הוציא את התושבים לרחוב. הציבור נותר אדיש, וחלקו שמעורב בפעילות טרור מסוכל בהתמדה.

אבל השקט הזה מטעה. הנפיצות גדולה, ומתמדת. ירושלים היא נקודת חיכוך קבועה, וכך גם סוגיית האסירים ואפילו ענייני אונר"א (בגדה יש 19 מחנות פליטים שבהם חיים כ־160 אלף איש). מעל לכל מרחפת שאלת היום שאחרי אבו מאזן: לא ברור מי יהיה יורשו, כן ברור שיהיה קרב ירושה סוער, אולי מלוכלך ואלים, שההסכמה היחידה בין מי שייטלו בו חלק תהיה סביב האיבה לישראל.

בינתיים מנהלת ישראל יחסי אהבה־שנאה עם הרשות הפלשתינית. אהבה בכל הקשור לתחום הביטחוני: שיתוף פעולה יוצא דופן עם כוחות מאומנים ומיומנים, שפועלים לא מתוך אינטרס ישראלי אלא מהגנה עצמית. ושנאה בתחום המדיני: הפעולות ההדדיות מלמדות שספק אם יצמח משהו פרודוקטיבי בין הצדדים בעידן הקרוב.

 

צילום: זיו קורן

 

המשמעות היא שישראל תידרש להמשיך גם בתקופה הנראית לעין להשקיע מאמץ אדיר בסיכול טרור. לאזרח הישראלי השקט זה נראה מובן מאליו, אבל מאחור מסתתרת עבודה סיזיפית, 24/7, שדואגת לכיסוח מתמיד של תשתיות הטרור. האיום העיקרי בהיבט הזה הוא מצד חמאס - שמאתגר לא רק את ישראל אלא גם את הרשות, כאלטרנטיבה שלטונית.

למעט ההתארגנות שיצאה משכם שרצחה את הרב רזיאל שבח בראשית השנה, מצליחים השב"כ וצה"ל לשמר רמה גבוהה של סיכול, ובמשתמע - של ביטחון. ועדיין, עם מאות אלפי יהודים שחיים בין מיליוני פלשתינים, ועם מאות קילומטרים של ממשק רציף ויומיומי עם ישראל, האתגר ביו"ש מתמיד - ולא ישתנה גם בשנה הקרובה.

 

סיני: שקט מטעה במעבר הגבול

אלפי הישראלים שחצו את הגבול למצרים בחודשי הקיץ (ומן הסתם יחצו גם בחגי תשרי) הם העדות הטובה ביותר לתחושה האינסטינקטיבית שסיני בטוחה. זה מדויק חלקית: האזור שסמוך לאילת אכן יודע שנים שקטות בכל היבט - מניסיונות פיגוע ועד שיגור רקטות לשטח ישראל.

ועדיין, זה שקט מטעה. תשתיות הטרור בסיני פעילות. בשנים האחרונות הן העבירו את נאמנותן לדאעש, תוך קיום קשרים הדוקים גם עם האחים המוסלמים במצרים ועם שלוחתם החמאסית בעזה. 

את עיקר הפעילות הן ממקדות כנגד גורמי הביטחון המצריים בצפון חצי האי; היו תקופות שבהן צבר דאעש הצלחות רבות, אבל באחרונה דווקא ידו של הצבא המצרי על העליונה במאבק מולו. בהיעדר תוכנית פעולה סדורה, ותחת עניין מוגבל שנובע מכך שסיני היא חבל ארץ רחוקה וחסרת חשיבות מבחינתו של האזרח המצרי הממוצע, נראה כי תימשך הלחימה הזאת עוד זמן רב, ייתכן שאפילו שנים.

פרסומים זרים קושרים למלחמה הזאת גם את ישראל, בתקיפות אוויריות של יעדי טרור. זה מלמד על אינטרס ישראלי כפול: להרחיק את תשתיות הטרור מהגבול (ובמשתמע להקטין את סכנת הפיגועים), ולחזק את השלטון והצבא המצרי. אם להסתמך על אותם הפרסומים, מכאן גם אפשר ללמוד על עומק הקשרים שמתנהלים מתחת לפני הקרקע בין הצדדים - בסתירה מוחלטת לשלום הקר ששורר בין העמים.

 

​צילום: זיו קורן

 

אבל לישראל אינטרס נוסף, שנראה רחוק כרגע אבל מטריד מאוד את הדרג המדיני. הגדר בגבול מצרים - שמסכלת פיגועים ומשמשת מודל לגדרות שנבנות בשנים האחרונות בגזרות האחרות - הוקמה במקור כדי לעצור מסתננים. מה שסייע לכך לא פחות היתה החלטה של ממשלת מצרים, שפעלה לעצירתם בדרום המדינה, הרחק מסיני.

בישראל חוששים כי המוני הפליטים, שמתנפצים בשנים האחרונות על גבולות אירופה וחופיה ומתאגרים את השלטונות המקומיים, יחדשו את המאמצים להגיע גם אלינו. מצרים היא דרך המלך, שמובילה ממדינות אפריקה צפונה. גדר יכולה לבלום בודדים, אולי עשרות ומאות; היא תתקשה לבלום אלפים רבים שינסו לפרוץ אותה. למצרים תפקיד קריטי בעצירתם, הרחק מהגבול: סיבה נוספת להידוק שותפות האינטרסים עם סיסי וממשלו.

 

ירדן: השותפה האיתנה

כמו עם מצרים (ואולי אף יותר), מערכת היחסים בין ישראל וירדן קרה מאוד מעל פני השטח, וחמה מאוד מתחתיהם. ביקורים הדדיים בדרג המדיני והביטחוני הבכיר הם עניין שבשגרה.

ירדן זקוקה לישראל בשלל תחומים, בעיקר ביטחוניים. האיומים עליה חיצוניים (מדאעש ואיראן ועד לחשש מהתעצמותו המחודשת של אסד) ופנימיים (המלך פחות פופולרי מאביו). לכך מצטרף משבר הפליטות, שהיכה בעוצמה; יותר ממיליון פליטים - שיעים מעיראק וסונים מסוריה - נמלטו לירדן ושינו את כלכלתה ואת פני רחובותיה. זה הפך את הפלשתינים הירדנים, שהיו המעמד התחתון, לאדונים, כי התווסף מעמד שלם מתחתם; אבל זה הפך את ירדן לענייה יותר ומקוטבת הרבה יותר.

ישראל, כך לפי פרסומים זרים, נותנת לירדן מודיעין ואמצעי לחימה. ירדן נותנת שקט ביטחוני על מאות קילומטרים של גבול משותף - לא דבר של מה בכך. בצה"ל כבר הושלמו התוכניות לבניית גדר גם בגבול המזרחי; חלקו הראשון מתבצע בימים אלה: כמה עשרות קילומטרים של גדר שנבנית מאילת צפונה, כדי להגן על נמל התעופה הבינלאומי החדש בתמנע.

 

​צילום: זיו קורן

 

סביר שבשנים הקרובות תיבנה הגדר גם צפונה משם, ומתישהו תתמזג עם הגדר שיורדת מרמת הגולן. את החלק הזה, הצפוני, משלימה ישראל כיום גם באזור משולש הגבולות, בשטח שמשיק לירדן; זה נעשה כדי למנוע חדירת מסתננים וגורמי טרור לירדן מסוריה, תוך ניצול המובלעות שקיימות כתוצאה מהטופוגרפיה באזור.

אין שום סיבה שההרמוניה הביטחונית בין ישראל וירדן לא תישמר. היא צלחה משברים קשים (המגנומטרים היה האחרון שבהם), ותדע להתמודד גם עם עימותים פוטנציאליים בגדה או ברצועה. הדאגה הישראלית העיקרית בהקשר הירדני אינה במיקרו של הטרור, אלא במאקרו - של השלטון. ירדן היא העורף האסטרטגי של ישראל ממזרח. שינוי בה, חלילה, יהיה דרמטי, לא פחות, בכל אספקט של הביטחון הלאומי של ישראל. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו