האלוף שהושכח

"יש מפקדים של מנהיגות סוחפת שהופכים לדמות ששרים עליה שירים וכותבים עליה סיפורים, ויש אנשים שאני קורא להם 'מפקד של חיילים'. זה היה קלמן. לא עניינו אותו הקריירה האישית, המחמאות והכתבות בעיתון או אם הקידום יבוא שנה קודם או אחר כך. היה לו סיפוק מהעבודה עם החיילים והוא בא לעבוד ולשרת את המדינה. זה מה שהיה חשוב לו והוא אהב לעשות". 

המילים הללו, היוצאות מפיו של תא"ל (מיל') גדעון אבידור, מסכמות אולי טוב מכל את אישיותו של האלוף קלמן מגן, מפקד אוגדה 252 במחציתה השנייה של מלחמת יום הכיפורים, שהחליף בתפקידו את האלוף אלברט מנדלר לאחר שזה נהרג מפגיעת טיל בנגמ"ש ב־13 באוקטובר. מגן עצמו נפטר מהתקף לב ב־10 במארס 1974, כחצי שנה אחרי תום המלחמה, כשהוא בן 44 בלבד. 

אבידור מאמין שמגן לא היה מטפס בסולם התפקידים עד לרמטכ"לות, "כי הוא לא היווה איום. ברמה מסוימת בצה"ל מתחילה הפוליטיקה, וקלמן לא היה במשחק הזה. לכן גם העריכו אותו. הוא בא לעבודה, ידע לעשות אותה והיה גם איש מקצוע יסודי וגם כריזמטי בזכות אישיותו האהובה. לא היה מה לריב איתו והחיילים אהבו אותו, כי ידעו שכשהוא נותן פקודה הוא יודע מה הוא עושה, לא בא להוכיח על גבם של אחרים כמה הוא חכם או יודע יותר טוב".

אבידור, לימים מפקד גייסות השריון והיום ראש מכון "חץ" לחשיבה צבאית מתקדמת, היה במלחמה קצין האג"ם של האוגדה ושירת בצמוד למנדלר ולאחר מכן בצמוד למגן. "מגיע לקלמן שיספרו את הסיפור שלו, כי הוא עצמו לא סיפר אותו", הוא אומר, "גם כל אוגדה 252 בגדול הושכחה, ויש לכך המון סיבות. הסיבות הטריוויאליות וחסרות ההשמצות הן שהאוגדה הזו חטפה את המכה של היומיים הראשונים לבדה ושילמה את המחיר הכי גבוה שהיה אפשר לשלם. התחלנו את המלחמה עם 292 טנקים, ואחרי עשר שעות נשארנו עם 70. בכל מושג צבאי זה אומר שהאוגדה הושמדה. היומיים הללו הם לא מה שצה"ל מתגאה בו ואוהב לספר. 

"נוסף על כך, בצה"ל ובישראל בכלל אין מחקר היסטורי על אוגדות. מחלקת ההיסטוריה עוסקת בתיעוד של מהלכים במטה הכללי וברמות הללו, אבל לא נחקר כמעט שום קרב ברמה של אוגדה. מה שיש זה מפקדים, וגם חיילים, שכותבים את הסיפורים של עצמם. כשמפקד כותב - ונכתב הרבה - יש שני חלקים. החלק העובדתי שתלוי ביושרה ובתחקיר, והחלק שבו הוא מביע את דעותיו שהוא פרטי לכל דבר ועניין. הרי מזה עם ישראל חי, מכתבות ומסיפורים. באוגדה 252 אלברט נהרג, קלמן נפטר, ולא נשאר מי שיספר את הסיפור. אגב, אני חושב שגם אם קלמן היה חי הוא לא היה כותב. בגלל האופי שלו, הוא לא לקח חלק ב'מלחמות היהודים' ולא עשה שום סנסציה או קטסטרופה, אז הוא גם לא עשה כותרת בעיתון".

 

פותר הבעיות

מגן נולד ב־6 בנובמבר 1929 בווינה שבאוסטריה בשם קורט. הוא עלה ארצה כפעוט עם משפחתו, שהשתקעה בחיפה. בגן הילדים הגננת לא אהבה את שמו מכיוון שלא היה עברי, ובהחלטה של רגע קראה לו קלמן. כשהיה בן 4 נהרגה אמו בתאונת דרכים, ובנעוריו למד בבית הספר המקצועי שליד הטכניון בחיפה והצטיין בספורט, במיוחד באתלטיקה, בכדורסל ובאיגרוף. בגיל 17 התגייס לאצ"ל, ובהמשך נעצר ונכלא במחנה המעצר בלטרון. ביוני 1948 התגייס לחטיבת גבעתי, שם כונה "שפנדאו", על שם המקלע הגרמני שהתפרסם במלחמת העצמאות בקצב האש המהיר שלו, בגלל סגנון דיבורו השוטף והמהיר. באמצע שנות ה־50 התחתן עם רינה ונולדו להם בן ובת.

ב־1955 נפצע בפעם הראשונה, בקרב ניצנה נגד גדוד מצרי שחדר לאזור. על חלקו בקרב, כמפקד היחידה, הוענק לו עיטור העוז. בתיאור הרשמי של הקרב נאמר כי "כמפקד בדרגת סרן שימש מגן דוגמה לפקודיו על מנהיגות ודבקות במשימה, זאת בכך שהמשיך לפקד על יחידתו לאחר שנפצע בברכו במשך כשלוש שעות ופונה רק לאחר פינוי אחרון פקודיו". ב־1957 הפך מאיש חי"ר לאיש שריון, ושמו יצא לפניו - כולל במטכ"ל - כ"קצין המצליח לפתור בעיות".

במלחמת ששת הימים כיהן כקצין אג"ם באוגדה 84 (אוגדת הפלדה), תחת פיקודו של האלוף ישראל טל. ב־1969 נפצע בפעם השנייה, במהלך מלחמת ההתשה, מפגיעת פגז נ"ט בפריצת הדרך למוצב טמפו. טרם החלמתו המלאה שב לפקד על החטיבה, שעמדה בחזית הקרבות. בזמן אשפוזו ביקר אותו שר הביטחון דיין, וקלמן, בנוכחות אשתו רינה, אמר לו שהוא מתכוון לשוב במהרה לחטיבתו בסיני. דיין שאל את רינה אם היא מסכימה לכך והיא ענתה: "זה כל חייו והוא - כל חיי". ב־1970 התמנה לסגן מפקד אוגדה בסיני והועלה לדרגת תא"ל, ולאחר הפסקת האש בסיני החל בארגון ההתבצרות באזור. בשנים הללו הפך חצי האי לביתו השני, וכך היה גם לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים.

 

"צנוע וישר דרך". קלמן מגן // צילום: פריץ כהן/לע"מ

 

45 שנים אחרי המלחמה ההיא, כשפצעיה הפתוחים עדיין מדממים, הגיע הזמן לספר את סיפורו של מפקד האוגדה ששימש בתפקיד מקביל לאריק שרון ולאברהם אדן (ברן), אך שמו אינו מוכר כמו שמותיהם. סיפורו של האלוף שנשכח, או אולי הושכח - תלוי את מי שואלים. אלמנתו, רינה מגן, אמרה בשנה שעברה באזכרה שנערכה במלאות 43 למותו כי "מפאת ריבוי וגודש האזכרות, החלטתי כעבור עשר שנים למותו להפסיק את מנהג ההתכנסות מדי שנה בבית העלמין - אבל אולי משום כך גרמתי להשכחתו. אני מבקשת רק להזכיר שלפני 43 שנים חי בקרבנו איש מופת, צנוע וישר דרך, לא יהיר, לא מתנשא, לא נהנתן, מנהיג שקט וחכם המסור לעבודתו ולחייליו; ספורטאי מעולה ואיש שדה אשר שירת במדבר סיני, שם נפצע ולימים גם מצא את מותו, שהפתיע והלם. בדמי ליל שושן פורים נדם לפתע ליבו של מפקד האוגדה בן ה־44".

בספר לזכרו כתבה רינה עוד כי "הכרתיו בחאקי וכשנפרדתי ממנו במותו לבש חאקי - בגדי עבודה. קלמן היה סלע גדול ואיתן, בצר לך אפשר היה להישען עליו ולסמוך עליו. הוא היה החבר הטוב שאהב והיה אכפת לו". אבידור מאשר בהנהון את דבריה של רינה. "לא מצאתי אחד שמשמיץ את קלמן", הוא אומר, "כשהוא הגיע לסיני כסגן מפקד האוגדה, בתחילת מלחמת ההתשה, מפקד האוגדה היה דן לנר והיתה שם עבודת ביצורים ענקית. קלמן אמר לדן 'את זה תשאיר לי, אני מטפל בזה'. הוא לקח את הפרויקט על עצמו, ביצע אותו כמו בולדוזר - וזה עבד. כשהיה משהו שצריך לבצע, נתת לקלמן וידעת שזה עשוי.

"קלמן ממילא היה צריך להחליף את אלברט ב־7 באוקטובר. כשפרצה המלחמה הוא הגיע לגזרה הצפונית, שם היתה חטיבת חי"ר עם לוחמי מילואים מהוללים מגדוד 68 שהיו במעוזים וגדוד טנקים אחד, גדוד 9, שבתוך שעתיים למעשה נמחק לחלוטין והתפזר לכל מיני כיוונים. אנחנו שלחנו את כוח העתודה של האוגדה מהגזרה המרכזית צפונה, וקלמן קיבל פיקוד על הגזרה ונשאר שם. למחרת הגיעה אוגדת ברן ותפסה אחריות על הגזרה הצפונית שלנו, וקלמן עבר להיות תחת פיקודו של ברן".

 

ירה "אישית" לעבר המטוס

חפ"ק האוגדה פעל במהלך המלחמה בבונקר במעבר המיתלה, כ־30 ק"מ מהתעלה. "היתה שם תקשורת טובה, והעסק נוהל כך שהחפ"ק מנהל את המלחמה ומפקד האוגדה יוצא מדי כל כמה זמן לשטח וחוזר חלילה", מספר אבידור, "ב־13 בחודש נכנע מוצב המזח, ואלברט אמר לי 'אני לא נותן פקודה להיכנע, אתה תיתן אותה, ואני יוצא לשטח'. הוא יצא לכיוון חטיבת טנקים ובדרך אליה חוטף פגז, כנראה מטנק מצרי, ונהרג".

אחרי מות מנדלר החליטו שר הביטחון דיין והרמטכ"ל שקלמן ימונה במקומו. הוא נקרא למפקדת הגזרה המרכזית ומונה בטקס זריז לאלוף. בטקס הענקת הדרגות התעוררה מבוכה, שכן לא היו בנמצא דרגות אלוף. עזר ויצמן, שהיה במקום, הוריד את הדרגות מכתפיו כדי להעניק אותן למגן. "קלמן היה מאובק והתלתל הנצחי על מצחו", כתב ויצמן על האירוע, "לא היו דרגות להעלות אותו בדרגה, ולי היו הדרגות הישנות שהורדתי מהפליינג־ג'קט. עם כל האבל על נפילת אלברט ועל המכה שספגנו, ולמרות הפצועים, הקשיים ואווירת המתח, היתה זו שנייה של הפוגה ונחת. דדו תפס כתף אחת ואני כתף שנייה, והעלינו את קלמן לדרגת אלוף. הוא היה נמר, עוד בפעם הראשונה שראיתי אותו והסתכלתי לו בעיניים, ראיתי נמר נכנס ונמר יוצא".

"קלמן הגיע אלינו בסביבות 18:00 ב־13 באוקטובר", מספר אבידור, "באותו יום קיבלנו מודיעין מהפיקוד שלמחרת צפויה מתקפת הטנקים המצרית שכולם חיכו לה. בבוקר הוא יצא לשטח ולמעשה נכנס ישר לנעלי מפקד האוגדה. הכניסה שלו לתפקיד היתה טבעית לחלוטין, בלי לשנות שום דבר בסגנון העבודה של האוגדה. כולם הכירו את קלמן, העריכו ואהבו אותו. לא היה צריך מהפכות, הכל עבד. בבוקר ה־14 בחודש יצא קלמן לגזרה שבה הערכנו שהמצרים יתקפו, והם אכן תקפו, אבל בשתי גזרות. בגזרה הדרומית הם הפתיעו אותנו מעט, אך בפעולה זריזה הצלחנו להשמיד חטיבה מצרית לחלוטין על ידי איסוף כוחות מהיר שלנו.

"באותו זמן המתנו למתקפה המצרית העיקרית, בגזרה המרכזית, שהגיעה ב־11:00. המצרים לא הצליחו לחדור, חטיבה נוספת שלהם הושמדה לחלוטין וחטיבה אחרת הושמדה חלקית וחזרה אחורה. המצרים לא היו כל כך נמרצים בהתקפות שלהם. בתהפוכה הזו בקרבות צה"ל חזר לעשות מה שהוא יודע לעשות, והתחיל להתכונן לצליחת התעלה. התוכנית היתה שאריק מקים את ראש הגשר, ברן צולח, ואריק ממשיך אחריו. 

"ב־17 בחודש השתנו התוכניות, גם בעקבות לחץ של קלמן, והוחלט שגם אנחנו צולחים בעקבות ברן. הרכבנו כוח של 70 טנקים מתוך ה־160 שהיו לנו באותו זמן, ותפקידנו היה ללכת על הרכסים שמעבר לתעלה ולאבטח את האגף של אוגדת ברן. על הרכסים האלה היו בסיסי הטילים המצריים וכוחות נוספים. אחרי שצלחנו נסענו לכיוון דרום, כשברן הולך לאורך התעלה ואנחנו לצידו אבל יותר פנימה. במדבר הזה היו מחנות של הצבא המצרי, ולנו לא היה מודיעין עליהם. נסענו תוך כדי היתקלויות, אבל למצרים לא היו יותר מדי כוחות בגזרה. מי שכן היו שם אלה בסיסי הנ"מ המצריים, שהשמדתם היתה משימה ברורה כדי לאפשר לחיל האוויר לתקוף בגזרה. 

"ב־23 באוקטובר, לילה לפני הפסקת האש, קיבלנו אישור להתקדם מהר יותר וקלמן לקח את כל האוגדה קדימה, עם אורות, כדי שהמצרים יראו מאות כלים נוסעים לעברם. נסענו לעדבייה, עיר נמל מתחת לסואץ, תוך כדי קרבות קטנים בדרך. למעשה, הבעיה העיקרית שלנו היתה כוחות מצריים שעלולים להגיע לסייע מכיוון קהיר. 

"אחרי שהגענו לעדבייה נסענו לכיוון הקילומטר ה־101 בדרך לקהיר, שם ירדו לילה קודם צנחנים שלנו על רכס, ואנחנו נסענו בלילה כדי לחבור אליהם. עברנו אותם בלי להרגיש, כי היינו צריכים לשמור על דממת רדיו וכולי, ובהמשך הנסיעה על הכביש פתאום חטפנו אש מכל הכיוונים. הבנו שעלינו על חניון הלילה של דיביזיה 4 המצרית, ושם הטנק המוביל נפגע והמג"ד חיים זיו זלוסצר נהרג. שאר הכוח הסתובב, חזר לאחור ואז מצאנו את הצנחנים. כך, למעשה, התייצב הקו על הק"מ ה־101".

לאורך המלחמה ליוו את אוגדתו של מגן שניים מהסופרים החשובים במדינה, חיים גורי ויזהר סמילנסקי (ס. יזהר). "קלמן היה עושה להם תדריך בערב, ובבוקר שולח אותם לדבר עם החיילים, מספר אבידור, "הוא היה אומר להם 'לכו דברו עם החיילים ותחזרו אלי עם פידבק'. הוא לא שלח מסרים לחיילים, אבל היה לו חשוב מאוד לשמוע מה המורל אצל הלוחמים. לא היו לו סממנים של גנרל".

בספרו "גילוי אליהו" כתב ס. יזהר על מגן במהלך המלחמה. "הנה קלמן הגיע, והאוהל נעשה פתאום גדול יותר, מואר יותר וסביבו שקט יותר וגם נוח יותר", הוא מתאר, "כולם יודעים שקלמן חזר, שהנה הוא כאן. פתאום רוצים אל קלמן, אל קומתו הגדולה ואל רוחב כתפיו ודיבורו השקט והנקי, שלעולם ברור שלא יוליך אותך שולל, קלמן הטוב שלנו".

 

מגן כסא"ל (נוהג) // צילום: אברהם ורד מערכת "במחנה"/באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון

 

גם חיים גורי מתאר את חוויותיו עם מגן, כשהוא כותב עליו כי היה "אדם שהיה חייל כל ימיו, ללא גרם אחד של מיליטריזם. איתן כסלע, שראה את המציאות הישראלית ללא רחם. אני חושב שהקלמנים האלה שישנם בצה"ל, השונים אחד מהשני, מקיימים את עם ישראל". 

גורי סיפר על אירוע אחד שבו "היינו בתנועה מתמדת לאחר חציית התעלה, והיתה התקפה אווירית של מיגים או של סוחויים. קלמן עמד עם הקלצ'ניקוב, ירה בהם אישית וקבע בכך רמה שאין יורדים ממנה".

 

הלב לא עמד בנטל

אחרי כניסת הפסקת האש לתוקפה היו לאוגדה שתי משימות עיקריות. "האחת היתה התאוששות, התארגנות ויצירת קו ביצורים חדש ורציני למקרה שהמצרים יתקפו שוב, והשנייה היתה יצירת דרך ג'בל עתקה, הר דרומי ששולט על כל הגזרה", מספר אבידור, "קלמן לקח על עצמו את שתי המשימות ושוב ביצע אותן כמו בולדוזר. הוא היה מתורגל ואשף בעבודות הנדסיות. זה היה אצלו בדם. בסוף המלחמה היה צריך לעשות סדר וקלמן עבד כמו משוגע כל הזמן. הוא לא עסק ביחסי ציבור.

"בתקופה הזו האוגדה נכנסה גם למעין שגרה, שבמהלכה היינו יוצאים הביתה שבת אחת הוא ושבת אחת אני. בשבת שבה הוא נפטר אני יצאתי הביתה, הספקתי לראות אותו בפעם האחרונה בשישי בבוקר, והכל היה בסדר. כשחזרתי ביום ראשון, ראיתי אמבולנס בשדה ואמרו לי 'מפקד האוגדה שלך שוכב בפנים'. מי שמצא אותו בשבת בבוקר בקרון שלו הוא מפקד האגד הארטילרי יעקב ארז, שגם היה עם האוגדה כל המלחמה. ערב לפני מותו הוא טלפן לאשתו רינה ואמר לה שהוא לא מרגיש טוב, אבל הולך לישון. היא אמרה לו 'תלך לרופא', אבל הוא כנראה לא חשב שצריך. לא היו שום סימנים לכך שמשהו כזה יכול לקרות, אבל הוא באמת עבד כמו משוגע".

גם מההספדים על מגן, שחלקם פורסמו בעיתונות ורובם בספר "קלמן מגן" שנכתב לזכרו (עורכים: אלי לנדאו, זאב שיף וישעיהו תדמור), עולה תמונה של מפקד גדול, שהיה גם אדם צנוע וישר דרך. 

העיתונאי יגאל לב ז"ל, שהכיר את מגן בשנות שירותו ושהה עימו זמן מה לאחר מלחמת יום הכיפורים, כתב עליו ב"מעריב" יום לאחר מותו כתבה שבה תיאר את אישיותו הצנועה ונוסכת השלווה וציין שהיה שייך לחיילים, ולא לפיקוד. בכתבה מופיע ציטוט של מגן, שאמר ללב כי "הנה אני, קיבלתי עיטור, אבל מה זה לעומת כל מעשי הגבורה שראיתי מול עיניי - מעשי הגבורה של הבחורים שלנו". כשנשאל מדוע הוא בוחר באלמוניות ומפנה את העיתונאים ללוחמים בשדה, ענה מגן בפשטות כי "את המלחמה עושים החיילים".

בהלווייתו של מגן אמר שר הביטחון דיין כי "אנו מביאים למנוחת עולמים את אחד הדגולים מבין מפקדינו. מפקד גדוד שניצח אויב וידע ללחום שכם אחד עם חבריו. לא נדחק ולא הגזים בערכו אלא הפחית ממנו, ויחד עם זאת לא המעיט באחריות שנטל על עצמו וניהל אורח חיים מפרך. קלמן היה אחד מעמודי התווך של ביטחון ישראל".

הרמטכ"ל דדו אמר בהלוויה כי "באתי להיפרד מלוחם בכל מלחמות ישראל, שאף נפצע פעמיים. מגן לא נפל ברוחו ולא נפל בקרב, אך ליבו לא עמד בנטל שלקח על עצמו. איבדנו את אחד מטובי מפקדינו, ולא נותרה אלא הדמות שהיא מופת למפקדים כיצד לעשות הכל - ולמעלה ממנו". אבל יותר מכל אולי מתבלטות מילותיו של דני מט, מפקד חטיבת המילואים 247 במלחמת יום הכיפורים, שאמר בתום ההלוויה בפתח בית העלמין את המילים: "היום מת אדם ללא אויבים". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו