אחרי הראיון עם יאנז יאנשה, הפוליטיקאי היחיד שנבחר לפרלמנט בכל הבחירות הסלובניות מאז שהמדינה השיגה עצמאות, יצאתי מבניין הפרלמנט בליובליאנה כשבאמתחתי שתי בשורות - אחת טובה לישראל ואחת טובה פחות. הבשורה הטובה היא שלישראל יש תומך בסלובניה. הבשורה הפחות הטובה היא שהחבר הזה יכהן לעת עתה בראשות האופוזיציה.
מפלגת SDS, המפלגה הסלובנית הדמוקרטית שיאנשה עומד בראשה, זכתה להישג גדול - 25 מושבים בפרלמנט מתוך 90 (פי שניים מן המפלגה הבאה אחריה). אולם אופייה המפוצל של הפוליטיקה הסלובנית מנע ממנה את האפשרות לממש את ההישג. "מפלגתי יצאה מן הבחירות כמפלגה הגדולה היחידה במדינה", מספר יאנשה, "אלא שיש עוד שמונה מפלגות קטנות. מפלגות מהמחנה שלנו, מחנה מרכז־ימין, לא השכילו להקים רשימה משותפת ולא עברו את אחוז החסימה - אילולא שריפת הקולות הזאת, והייתי עכשיו ראש ממשלה".
סלובניה בהנהגת יאנשה היתה מכירה בירושלים כבירת ישראל?
"אני תומך בהכרה בירושלים כבירת ישראל. אין דרך אחרת, ואני סבור שהצעד הזה מצידה של ארה"ב היה משמעותי מאוד. זה יותר מעשיית צדק - המהלך יוצר איזון נכון: ככל שהפלשתינים יחשבו, כפי שהם חושבים עכשיו, שהם יכולים להרוויח מן המצב הנוכחי, מהתמשכות הסכסוך וממלחמה, ולהמשיך לקבל כספים ממקורות שונים - הם לא יהיו מוכנים למשא ומתן ממשי. ההכרה בירושלים לא רק מכירה במציאות, היא מאותתת שהמאמצים להשגת שלום אמיתי יתוגמלו".
יאנשה, שכיהן כראש ממשלת סלובניה בין 2004 ל־2008 ושוב בין 2012 ל־2013, התרגל גם להיות אופוזיציונר חסר מורא. דעותיו העצמאיות הביאו לסילוקו משורות המפלגה הקומוניסטית היוגוסלבית כבר בגיל 26. את דרכו החל כעיתונאי פרילנסר בעיתון "מלאדינה", והתפרסם לראשונה בציבור ב־31 במאי 1988 - כאשר נעצר על ידי שירותי הביטחון היוגוסלביים. במשפט שנערך לו בדלתיים סגורות הוא הואשם בהסרת סודות צבאיים של יוגוסלביה, וגרר גל של פעולות מחאה והקמת הוועד להגנת זכויות האדם, אחד הגופים המשמעותיים שקידמו את הדמוקרטיזציה במדינה הקומוניסטית.
כיום, כבן 60, הוא מודה שמעולם לא חלם להפוך לפוליטיקאי, והמאסר הוא ששינה את מסלול חייו. בינואר 1989 הוא נמנה עם מייסדי הברית הדמוקרטית הסלובנית, אחת המפלגות האופוזיציוניות הראשונות למשטר. כעבור כמה חודשים נעצר שוב על ידי הרשויות, שביקשו באופן נואש להגן על שלטון המפלגה הקומוניסטית ועל יוגוסלביה מאוחדת. אבל את גלגל ההיסטוריה כבר לא היה אפשר לעצור.
"דרך ארוכה אל הנורמליות"
בבחירות הרב־מפלגתיות הראשונות שנערכו בסלובניה באפריל 1990 יאנשה נבחר לפרלמנט, ובמאי כבר מונה לשר ההגנה בממשלה הדמוקרטית הראשונה במדינה, שבאותה עת היתה עדיין חברה במבנה הפדרטיבי של יוגוסלביה. במקרה של סלובניה של תחילת שנות ה־90 משרד ההגנה היה צו השעה: הממשל המרכזי בבלגרד לא הסכים לשאיפות הסלובניות לריבונות, ובקיץ 1991 הצבא היוגוסלבי ניסה לשים קץ לעצמאות הסלובנית.
העבודה של יאנשה בהפיכת יחידות ההגנה המרחבית הסלובנית לצבא יעיל נשאה פרי, ומלחמת העצמאות הקצרה של סלובניה הסתיימה בניצחון ובביצור העצמאות המיוחלת. המלחמה ארכה רק עשרה ימים והפילה מעט חללים (19 הרוגים סלובנים ו־44 הרוגים מקרב חיילי צבא יוגוסלביה), אבל סימנה את תחילתן של מלחמות הבלקן שיימשכו עוד שנים ארוכות. יאנשה נחשב לאדריכל הניצחון הסלובני, אם כי הזמן, והתהפוכות הפוליטיות במדינה, שינו את תדמיתו והפכו אותו למוקצה בעיני חלק מבעלי בריתו משכבר הימים.
את הביקורת שמאשימה אותו בפופוליזם יאנשה דוחה בתוקף. "סלובניה היא עדיין מדינה במעבר", הוא מסביר, "עברנו כברת דרך ארוכה אל הנורמליות, אבל בכמה תחומים, כמו התקשורת והרשות השופטת, שולט מה שסולז'ניצין הגדיר כ'שילוב מוזר של הישן והחדש', והתוצאות לפעמים גרועות אפילו מאלה שהיו בעבר. מפלגתי היא היורשת לקואליציה הדמוקרטית הראשונה. אנחנו מפלגה שמרנית, חברה במפלגת העם האירופית (EPP), ובברית הדמוקרטית הבינלאומית (IDU)".
הוא מרבה לתקוף את רשת האליטות בסלובניה, שלדבריו נשארו ברובן עוד מהתקופה הקומוניסטית ורק חיזקו את מעמדן בעשרות שנות העצמאות. דמויות המפתח של המשטר היוגוסלבי הישן הצליחו בעידן החדש: הם היו הראשונים לצבור מן העושר בתהליכי ההפרטה ולמקם את אנשיהם בצומתי השפעה חדשים. יאנשה מדבר על המעמד הניאו־קומוניסטי, שניצל את הפריבילגיות כקרש קפיצה להשתלטות על כל מוקדי הכוח בסלובניה, ואינו מהסס לקרוא למבנה השליטה הבלתי פורמלי שלהם "המדינה העמוקה".
חשיפת מימון לאיראן
האליטות משיבות ליאנשה במלחמת חורמה משלהן - אמצעי התקשורת המרכזיים, שמזוהים עם השמאל הסלובני, מציירים אותו כ"דמגוג" וכ"קיצוני" ומאשימים אותו בהפצת תיאוריות קונספירציה. אל ההאשמות בעיתונות נוספו האשמות פליליות בשחיתות. בספרו, "TRENCHES", יאנשה ציין - לא בלי גאווה - שהקומוניסטים והפוסט־קומוניסטים יזמו כנגדו לא פחות מ־159 הליכים. בשנת 2013 בית המשפט המחוזי בליובליאנה הרשיע את יאנשה וגזר עליו מאסר של שנתיים, והוא אף הספיק להתחיל בריצוי העונש (באותו בית סוהר שבו נכלא כמתנגד השלטון על ידי המשטר הקומוניסטי), אבל זוכה פה אחד על ידי שופטי בית המשפט לחוקה.
למרות החוויות הקשות, יאנשה לא נרתע וממשיך להאשים את "המדינה העמוקה", בין השאר בכך שהלבינה עבור איראן מיליארד יורו באמצעות NLB - הבנק הממשלתי הגדול במדינה. סוכנים איראנים הקימו מערכת להעברת כספים מבנק היצוא האיראני למספר חברות קש פרטיות בבעלות אזרחים איראנים, ומהן ל־NLB. כיוון שמדובר בבנק לגיטימי באירופה, היה קל להעביר ממנו את הכספים האלה ל־33 אלף חשבונות ברחבי העולם ולשלם לסוכני ביון איראנים, לשלם על רכיבים שמיועדים לתוכנית הגרעין ולשלם למרגלים בסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית.
יאנשה נחשב לאדריכל הניצחון הסלובני. הצבא היוגוסלבי בפאתי ליובליאנה, 91' // צילום: אי.פי
השיטה עבדה במשך שנה והופסקה רק כשהתקבלו 400 תלונות מבנקים זרים. "חשפנו את הפרשה בשנה שעברה בדרך מקרה", מספר יאנשה, "משום שחבר פרלמנט ממפלגתי עמד בראש ועדת חקירה שחקרה פשיטות רגל של בנקים ממשלתיים. זה היה הלם, במיוחד מכיוון שהתברר שהנשיא, ראש הממשלה, שר החוץ וראשי רשויות אכיפת החוק ידעו עליה ולא נקפו אצבע. יש הערכות שחלק גדול ממיליארד דולר שולם כעמלות לבעלי התפקידים הבכירים בסלובניה, אנשי 'המדינה העמוקה', לכן אין להתפלא שהחקירה לא התקדמה. עד היום ממשיכים לכסות על הפרשה האומללה הזאת".
אתה נחשב לחבר טוב של ויקטור אורבן, ראש ממשלת הונגריה. מה דעתך עליו ועל ההתקפות שהוא סופג אפילו ממבקרים במחנה המרכז־ימין?
"עמדותיו של אורבן במחנה השמרני באירופה חזקות יותר ממה שהיו אי פעם. כאשר הוא השמיע לראשונה התנגדות נחרצת להגירה המוסלמית לאירופה, היו רק בודדים שתמכו בו. עכשיו המצב הפוך - בודדים לא מסכימים איתו, אם כי אותם בודדים מאוד חזקים כי הם מייצגים את המדינות הגדולות באיחוד האירופי.
"אני צופה שהמצב ישתנה אחרי הבחירות הבאות לפרלמנט האירופי. באופן אישי אורבן ואני חולקים אותו גורל - סלובניה והונגריה הן מדינות שכנות. כשהחל 'האביב הסלובני' ונעצרתי על ידי השירות החשאי היוגוסלבי, אורבן עבר מסלול דומה מעבר לגבול. שנינו נלחמנו שנים באופוזיציה. היו עוד מנהיגים מזרח־אירופאים בעלי אותן השקפות ושותפים לאותו גורל - ויטאוטס לנדסברגיס בליטא, ווצלב האוול בצ'כיה - אבל הם כולם מתים או מאוד זקנים, ורק שנינו נותרנו בזירה הפוליטית. המנהיגים הללו מבינים את הבעיות והקשיים, מבינים את מהות המדינה במעבר, מבחינים בין אמת לשקר, בין מה שנכון לפרופגנדה.
"יש הבדל גדול בין פוליטיקאים ממערב אירופה, שנולדו לעושר וחירות, לבין פוליטיקאים שצמחו מן המאבק נגד הדיקטטורות הקומוניסטיות במזרח אירופה. לכן הרעיונות הסוציאליסטיים נשמעים לפוליטיקאים המערב־אירופאים כנורמליים ולגיטימיים, ואילו אנחנו יודעים את מהותו האמיתית של הסוציאליזם, כפי שאגב מנהיגי הדור הקודם - מרגרט תאצ'ר, הלמוט קוהל ואפילו פרנסואה מיטראן - הבינו אותה. הדור החדש של הפוליטיקאים במערב אירופה הוא תוצר של האוניברסיטאות שעברו אינדוקטרינציה שמאלנית - לימדו אותם להשמיע מילים, שהם עצמם לא מאמינים בהן".
הפופולריות של מלניה
אתה שותף למבט פסימי על העתיד, שהרי יש שיגידו כי אינדוקטרינציה שמאלנית שולטת כיום גם בקמפוסים בארה"ב.
"עצם המודעות החדשה לשליטת השמאל בזירה הרעיונית הולידה תגובה. אינטלקטואלים שמרנים משמיעים את קולם, כותבים ספרים פופולריים ומחזקים את הדעות האלה בציבור. נכון, כפי שאבי אירופה המאוחדת ז'אן מונה אמר פעם - 'שום דבר אינו אפשרי בלי אנשים, ושום דבר אינו שורד בלי מוסדות', כך שעלינו ליצור רשתות שמרניות, במיוחד בתקשורת, ליצור פלטפורמות שתהיינה חופשיות מצנזורה, שמאיימת גם על האינטרנט.
"לדעתי, המצב של הרעיון השמרני אינו מזהיר, אבל טוב יותר ממה שהיה לפני שש־שבע שנים: אנחנו משיבים מלחמה ונוכל לנצח, כי אנחנו מייצגים את המציאות. קל יותר להגן על האמת מאשר לקדם את השקר".
מה דעתך על נשיא ארה"ב דונלד טראמפ?
"הגברת הראשונה של ארה"ב היא סלובנית, והיא מאוד פופולרית (צוחק)... נכחתי בוועידה הרפובליקנית בקליבלנד, הקשבתי לטראמפ, דיברתי עם אנשים. כששמעתי אנשים פשוטים ממוצא היספני מדברים בבר על תמיכתם בטראמפ, כדי שיבנה חומה בגבול עם מקסיקו וכדי שתהיה להם תחרות הוגנת שאינה מתאפשרת עם הגירה בלתי חוקית, הבנתי שהקמפיין יהיה לא קל עבור הילארי קלינטון.
"טראמפ ניצח בזכות קהל בוחרים גדול שמאוכזב מאליטות, והגעת התגובה לשליטת האליטות היתה שאלה של זמן. ראינו גם שעלה בידי טראמפ לנצח בלי תמיכה ממשית של המפלגה הרפובליקנית, ולא פשוט למשול כאאוטסיידר בלי מוסדות מאחוריך. בהתחשב בנסיבות האלה הוא מצליח לא רע, ויכול לנצח שוב בעוד שנתיים".
טראמפ מסמל מגמה חדשה של פוליטיקאים שלא חוששים לקרוא תיגר על אליטות מסורתיות?
"בהחלט כן. זאת מגמה שעוד רחוקה מניצחון, אבל היא מתעצמת. למרבה הצער, הבוחרים נוטים לתמוך בה רק כאשר המצב נהיה רע. כך, למשל, קרה באיטליה: חוסר הבקיאות של ממשלת השמאל היתה כל כך ברורה, שהבוחרים פנו לחפש אלטרנטיבה במתיאו סלביני. לדעתי, אם הוא ישרוד את הקדנציה הזאת - והרי תוקפים אותו מכל עבר כל אותם הכוחות שתקפו בזמנו את ברלוסקוני - בבחירות הבאות באיטליה הוא צפוי לקבל רוב מסיבי. יש כמובן הבדלים בין איטליה, הונגריה, סלובניה ומדינות אחרות, אבל המגמה של הליכה ימינה ברורה".
מי המדינות הבאות בתור?
"זה תלוי בבחירות לפרלמנט האירופי במאי 2019. אם התוצאות יובילו לשינוי במאזן הכוחות ביבשת, נוכל להוביל שינוי פרגמטי ולראות במשך העשור הבא ייצוב איטי של המציאות החדשה. אבל אם המצב יישמר, צפוי שמגמת עליית הימין תהיה מהירה יותר. נראה את זה בספרד, לדוגמה, בשבדיה ובדנמרק, אם כי הסוציאליסטים הדנים היו חכמים ומיהרו להעביר חוקים ימניים, לא שונים מאלה שהתקבלו בהונגריה ובפולין, בלי שאף אחד יצא כנגדם, שהרי הם שייכים למחנה 'הנכון'. כך או אחרת, המיינסטרים האירופי הנוכחי לא יחזיק מעמד, והשאלה היחידה היא מה יהיה קצב השינויים. המבט המפוכח על המציאות מנצח, מה שיאפשר לקרב את אירופה לארה"ב ולחזק את הברית הטרנס־אטלנטית".
עד כמה אתה מכיר את ישראל?
"בהיותי שר ההגנה בממשלה הדמוקרטית הראשונה שלנו, כאשר הכנו את היציאה לעצמאות, למדתי בשקדנות את ההיסטוריה של ישראל. מצאתי קווי דמיון גדולים בדרך של שתי המדינות שלנו. לישראל היו כשישה חודשים בין החלטת האו"ם להכרזה על עצמאותה, וגם לסלובניה עמד פרק זמן דומה. הותקפנו מייד לאחר שהכרזנו את עצמאותנו, בדומה למה שקרה לישראל.
"זה היה מועיל להפיק לקחים מן הניסיון שלכם. למדנו את האסטרטגיה ואת הטקטיקות של צה"ל והעתקנו חלק מהן. כאשר חינכו אותנו ביוגוסלביה לשעבר, ישראל הצטיירה כמדינה במלחמה מתמדת, זאת התדמית שניסו ליצור לנו. עם הזמן הכרתי את ישראל האמיתית והטובה. עם כל הדמיון, אני חושב שבישראל מבינים את המציאות טוב יותר מאשר בארצי. אחרי ההצטרפות לנאט"ו ולאיחוד האירופי, סלובנים רבים החליטו שהגענו למנוחה ולנחלה, שאין יותר צורך בצבא, בהגנה או במושג האומה, שאחרים ידאגו לנו. דרך המחשבה הזאת מהווה את הסכנה הגדולה ביותר עבורנו".
גם בישראל חקיקת חוק יסוד שהגדיר את המדינה כמדינת לאום של העם היהודי לוותה במאבק לא פשוט, אף שזה מקובל גם במדינות באירופה.
"גם סלובניה מגדירה את עצמה בחוקתה כמדינת לאום. כשהחוקה התקבלה, זה נראה לכולם טבעי ומובן מאליו. אך אם הייתי יוזם חקיקה כזו היום, לא בטוח שהיה לה רוב. האידיאולוגיה שמבטלת לאומיות התעצמה בעשורים האחרונים. אם תקראו את המניפסט הקומוניסטי, אותו מנשר מן המאה ה־19 שעיצב את השקפת השמאל, תראו שמדברים שם על כך שכדי לקדם את רעיונות השמאל, צריך לפרק את המוסדות החברתיים הבאים - המשפחה, הקניין הפרטי, הדת והלאום. מדהים איך המפלצת האידיאולוגית הזאת שרדה וממשיכה להכתיב את הטון, אולי תוך שימוש במילים שונות במקצת, בין שבארה"ב, בישראל או בסלובניה".
והנה עוד דמיון - יש שקוראים לך "ביבי הסלובני".
"יש דמיון בינינו - שנינו שורדים במצבים שאחרים היו נסוגים. אני זוכר במיוחד את 'נאום הפצצה' של נתניהו באו"ם בספטמבר 2012, כשנפגשנו לראשונה. שמו את סלובניה כחיץ בין הנאומים של אבו מאזן ושל נתניהו, ובתוך דקות ראיתי את ההבדל ביניהם. צפיתי בעבאס וראיתי מישהו שדומה למנהיגי יוגוסלביה הקומוניסטית - נטול אנרגיה ורק מחכה שיום העבודה ייגמר ושהכסף יגיע אליו מאיזה מקום. ואז ראיתי את נתניהו נואם על סכנות תוכנית הגרעין האיראנית. כולם הקשיבו לו ברוב קשב".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו