סיפור על מלחמה ושלום

זה סיפור על מלחמה ושלום. סיפור על יקיצה מבוהלת שהתחוללה בישראל ערב יום הכיפורים והמשבר שבעקבותיה, שלא חלף. רק קווי המתאר שלו שורטטו. 

אבל אפשר גם לומר - יש משהו חיובי בכך שישראל ורוסיה יכולות להיכנס למשבר כל כך קיצוני ביניהן, ולהתגבר עליו. בתקווה שזה מה שיהיה. משבר המטוס מזכיר לכל מי שצריך ולכל מי ששכח את העבר, שישראל ואולי בכלל המערב, לא ממש פענחו את הרוסים. אתה אף פעם לא מבין ממש מה הם רוצים. היעדר השפה המשותפת נחשף ביכולת שלהם לשחרר לחלל התקשורתי־אסטרטגי מסכת של שקרים, ללא שום צורך להתנצל על כך שהמדדים האובייקטיביים סותרים את המסר שלהם. הם רוסיה, והם מספיק חזקים כדי להגיד שזו אשמת ישראל. מה תעשה להם עכשיו?

בהנחה שמשבר המטוס יהיה בקרוב מאחורינו, תתייצב סיטואציה שבה יש לרוסיה בהנהגת פוטין אינטרס מושקע בישראל. כנראה לא בכל תנאי ובכל מצב. במזרח התיכון, כולל בסוריה עצמה, יש לרוסים עניין בישראל ככוח מאזן לאיראן. המערכה המתמשכת בין איראן לישראל מעניקה לרוסים עמדת שליטה. 

עם זאת, תקרית המטוס מזכירה לישראל שמצבה הוחמר ביותר מאז הסכם הגרעין של אובאמה, קרי ורוחאני, שהוביל להשתלטות רוסית ואיראנית על סוריה ועל חלקים חשובים של הים התיכון. האמריקנים כבר לא מהווים איזון והרתעה לרוסיה באזור הזה, וישראל נושאת לבדה בנטל. בישראל רואים בארה"ב כמי שמכה כלכלית באיראן. ישראל מכה בה צבאית. הרוסים נלחמים על הקרקע עם בסיסים משלהם בסוריה. זה לא קרה אפילו במלחמה הקרה. 

האינטרס הגלובלי של רוסיה בישראל של היום, בהנהגת נתניהו, טמון באוריינטציה הפוליטית־אידיאולוגית שלה. אם העולם מתחלק בין ציונים לאנטי־ציונים, בין מדינות ימין למדינות שמאל, פוטין ונתניהו נמצאים באותו צד. ישראל חשובה כמדינה מובילה במרד נגד האיחוד האירופי בגרסת בריסל. 

האיחוד האירופי הוא "אויב רך" של ישראל. אנחנו רואים את זה בכל צעד, בכל תפנית על המגרש המדיני. היכן נפגשו שני הסחבקים אולמרט ואבו מאזן, אם לא בפריז, מקום משכנו המועדף של הראיס הפלשתיני. אבל גם נתניהו ופוטין הם סוג של "באדי'ס". ואם אנחנו מביטים אחורה בבהלה מסוימת, בכל זאת ההבדל הגדול בין ימי המלחמה הקרה להיום הוא בתקשורת הידידותית בין ראשי המדינות. איש מודיעין בכיר מהתקופה של "המלחמה הסובייטית־ישראלית 1973-1967" תיאר את היחסים של הדרג המדיני בין ישראל לבריה"מ באותה תקופה כ"קשרים אפלים". 

אפשר למצוא דמיון בין הצורה שבה מסתיים משבר המטוס הרוסי לבין הצורה שבה הסתיימה מלחמת ההתשה. אויב של ישראל, סוריה, מקבל טילי נ"מ, S-300, שמכסים בטווח שלהם את רוב שדות התעופה בארץ. אם תהיה בעתיד מלחמה, המהלך הזה קובע את תנאי הפתיחה של המלחמה. 

בספרם "המלחמה הסובייטית־ישראלית 1973-1967", העמיקו איזבלה גינור וגדעון רמז במהלך הסיום של מלחמת ההתשה. בלילה שלפני כניסת הפסקת האש לתוקף, קידמו המצרים והרוסים את סוללות הטילים שלהם למרחב תעלת סואץ. הם מציינים שבכך "הפסידה ישראל במלחמה"... "ואילו המצרים והסובייטים השיגו את שלהם. הם הבטיחו התנאים המוקדמים לקראת מתקפה רבתי מעבר לתעלה". רה"מ נתניהו התייחס לכך ביום הזיכרון למלחמת יום הכיפורים: ישראל נמנעה ב־73' ממכה מקדימה וזאת משיקולים זרים. היא לא תוכל לחזור על הטעות הזאת.

הרוסים רוצים להבטיח אחיזה טריטוריאלית רחבה במזרח התיכון, וזו סוריה. אפשר להניח שדווקא השליטה שלהם מקטינה את הסיכויים שתפרוץ מלחמה בצפון. אבל יש תחושה שמתחת לוולדימיר פוטין, בממסד הצבאי והביטחוני, יש עמדה ארגונית אורגנית אנטי־ישראלית. 

בתקופה שאחרי מלחמת ששת הימים נעשתה אינדוקטרינציה בתוך הצבא האדום ובממסדים אחרים בבריה"מ נגד הציונות ונגד מדינת ישראל, שהוגדרה על ידם כאויב נאצי. הם הורישו את תעמולת הזוועה הזאת לשמאל במערב. רמז וגינור טוענים כי המטרה של בריה"מ בתקופה האפלה של סוף שנות ה־60 ושנות ה־70 היתה לזכות בכל המזרח התיכון. על כך אין ויכוח. אבל "חלק מהרוסים חושבים (לפני 45 שנה) להוריד את ישראל על הברכיים" באמצעים מלחמתיים, "או לרסק את ישראל לגמרי". האם זו באמת היתה המטרה של בריה"מ? 

בכל אופן, 2018 רחוקה מ־1970. בעוד לדרג המדיני יש תקשורת טובה עם ההנהגה הרוסית והדבר יצר את התיאום האווירי, על הקרקע, הרוסים משתפים פעולה עם מאמץ איראני לפתוח חזית נוספת מול ישראל - דבר שישראל נחושה למנוע בכל מחיר. וישנם גם הלקחים הרוסיים ממלחמות העבר. הם תמיד יצאו רע מהמלחמות הערביות, כולל 1982. 

 

ארכיפלג של רדיפה: העיוות המוסרי של חלקים מיהדות אמריקה הוא בבואה של ההידרדרות במדינה כולה - זו שמתמכרת למחול שדים פרימיטיבי תחת כסות "מתקדמת"

תחושת הרווחה על כך שבוושינגטון שולט עכשיו ממשל ידידותי ואוהד לישראל בצורה חסרת תקדים, לא מצליחה לאזן את הזעזוע שמעוררת החברה האמריקנית עצמה. לפני כשבוע התפרסם ב"וושינגטון פוסט" מאמר תחת הכותרת "יהדות אמריקה צופה באימה על מדינת ישראל". אל תטעו. יהודי אמריקה לא צופים באימה על רוסיה שמעניקה חסות לאיראן וחיזבאללה לתפוס עמדות חמש דקות מטבריה או מבאר שבע. היא לא צופה באימה על תנועת השנאה האנטישמית שמתחפרת אצלם בחצר הירוקה בקמפוסים. אלא היא צופה באימה אל רחבת הכותל, אל ההליך הדמוקרטי בכנסת. היא לא צופה באימה על ההנהגה הפוליטית של ערביי ישראל שפועלת בגלוי כדי ללבות מצור מדיני ומשפטי על מדינת ישראל, אלא על כך שהכנסת קובעת בחוק שישראל היא מדינה יהודית.

העיוות המוסרי של חלקים מיהדות אמריקה, שעוינים את הנשיא הידידותי ביותר לישראל אי פעם, הוא שיקוף של הידרדרות החברה האמריקנית עצמה במדרון של פחד ומשטמה. מי שדוחף ליצירת איים הולכים ומתרחבים של טוטליטריות וטרור פסיכולוגי־חברתי זו המפלגה הדמוקרטית. בית המשפט העליון בארה"ב הוא סמל כמעט אוניברסלי לשלטון החוק במובנו המודרני. של הליך משפטי ראוי והוגן (Due process) בתחומי בית משפט. והנה אדם מועמד לכהונת שופט במוסד השיפוטי העליון הנעלה הזה, והליך בחירתו נחטף על ידי חברות בריונים, ומינויו או פסילתו מתבצעים בהליך משפטי נוסח ימי הביניים: אם שרד בחיים את נתיב הייסורים, של אש, מי קרח, דקירות, שוטים ועקרבים, הוא זכאי; אם נפל בדרך - הורשע. 

ארה"ב תחת איום המפלגה הדמוקרטית הקוראת לעצמה "מתקדמת", מתמכרת שוב למחול שדים פרימיטיבי כמו ציד המכשפות מסיילם שבמסצ'וסטס. אחת לאיזה זמן מוגבל מופעלת מכונת הרדיפות. מה שעושים הדמוקרטים באמצעות קובלנות מיניות מלפני 35 שנה, שאין להן שום סימוכין, אלא כוחן בפרסומן בלבד באמצעי התקשורת, גרוע מהמקארתיזם של שנות ה־40 וה־50. זה דומה יותר לטיהורים הסטליניסטיים בבריה"מ, ובייחוד לשתי תקופות השיא של הפסיכוזה הפוליטית הרצחנית: 1936-39 ו־1948-53. התקופה השנייה היתה מלווה בעווית אנטישמית מסוכנת.

 

מכונת הרדיפה מופעלת. ברט קוואנו // צילום: רויטרס

 

כדאי לקרוא מה כותבים המבקרים מהצד השמרני, זה שיקוף של מה שקורה בישראל: "עבור רבים בשמאל אנטי־אמריקניות רווית שנאה הפכה לסגנון חיים של שביעות רצון עצמית. 'אמריקה אף פעם לא היתה מי יודע מה', אמר מושל ניו יורק אנדרו קואומו. לקבוצות רדיקליות כמו 'בלאק־לייבס מאטר' שנאת אמריקה היא מוטיב של זהות. הפגנה לראווה של גאווה גזעית. לשמאלנים אחרים השנאה היא הצדקה של מתירנות. יש התרת הרצועה ואפשר להתייצב כנגד דוברים שמרנים ולהשתיק אותם בצעקות. מותר אף לתקוף אותם פיזית. בקמפוסים האוניברסיטאיים. אפשר להתעלל ברפובליקנים במסעדות, ברחוב. ולא תשלם על כך. אפשר להטריד אותם לפני הבית שלהם. מנהיגים מסוימים במפלגה הדמוקרטית - כמו מקסין ווטרס - הפכו למומחים מטעם עצמם ליישום שנאה בשטח. הם מעודדים את חסידיהם לחשוב על שנאה כעל כוח".

את הדברים כתב שלבי סטיל ב"וול־סטריט ג'ורנל" (24.9). הוא המשיך: "הקולות שמדברים מטעם השמאל מעולם לא היו פחות משכנעים... (קשה שלא לראות) את הכישלון של כמעט כל רעיון ותוכנית שהשמאל הגה ויישם אי פעם... ההתמכרות לשנאה היא פרפורי גסיסה". כמה שהוא אופטימי. משום שהאיים של הטרור הטוטליטרי, המחשבתי, אך גם של רצח אופי במובן הפשוט של רצח ללא שפיכות דמים, הם לא "איים בזרם". אלא הם שרשרת איים, ארכיפלג, שמזכיר יותר את הגולאג.

מה שמבטא את ערפל הפחד השוקע בכל מקום זה אי־מייל ששוגר לידיד בישראל מאחת האוניברסיטאות בארה"ב: "אתמול היה לנו איזה כינוס של הסגל האקדמי, שנוהל על ידי יועץ חיצוני בענייני 'גיוון ושונות' (diversity): זה נוהל כמו חגיגת שטאזי. 'הילדים לקחו את מפתחות המכונית' - זה בגדר אנדרסטייטמנט. כמה מאנשי הסגל העלו ביקורת קלה בכמה נקודות שוליות. אלא ש'היועצים' הם קיצונים ברובם ואווירת הפחד מכסה על הכל וחודרת לכל פינה עד שאתה מרגיש כאילו דחפו אותך למחנה חינוך מחדש של היו"ר מאו".

 

פנטזיה ברחוב הארבעה: פסטיבל אייקון איגד מאות חובבי מדע בדיוני ישראלים - שזוכים לקרדיט רב מכוהני הז'אנר בעולם, אבל פחות מהתעשייה המקומית

ביום שלישי השבוע, בסביבות חמש וחצי־שש, נכבש רחוב הארבעה בתל אביב על ידי צעירים מכל הארץ, אבל רובם תל־אביבים, שחלקם היו מאופרים ולבושי תחפושות במשהו שנראה כקרנבל מדע בדיוני. 

נכנסנו לחצר אשכול אולמות הפיס שמאחורי הסינמטק, שהכיל כמות מדהימה של אנשים בני 14 עד 40 ואף יותר מזה. לא רואים דברים כאלה ביריד הספרים או בפסטיבלי ירושלים, בייחוד לא בפסטיבלי הקולנוע - גם לא בפסטיבל חיפה. זהו פסטיבל "אייקון" למדע בדיוני. אין כיסוי תקשורתי, אין פרסום בתקשורת המיינסטרים. ובכל זאת, החצר ואולמות הכניסה דחוסים בצעירים שחברים באיזו כת של דמיון ופנטזיה.

בלב המהומה הנפלאה, בכיתה של בית ספר תיכון מקומי, נערך אירוע כמעט חשאי. חלוצי ז'אנר המדע הבדיוני בישראל התכנסו כדי להשיק ספר פורץ דרך שעד עכשיו לא שמעו עליו בישראל אבל בעולם הוא כבר עושה גלים - "Zion's Fiction".

עמנואל לוטם, הסנדק של הסיינס פיקשן בישראל, ישב מאחורי שולחן המורה ולידו שותפו ליוזמת הקובץ פורץ הדרך, שלי טייטלבאום, והמאייר אבי כץ. מולם ישבו כ־40 פריקים נלהבים של קהילת המדע הבדיוני המקומית, כולל אהרון האופטמן, העורך והמייסד של כתב העת "פנטזיה 2000" ששרד בין 1978 ל־1984. ובצד, ליד מכל הקפה והקרקרים, ישב האיש שיודע הכל על תולדות ספרות הז'אנרים - אלי אשד.

בארה"ב זכה הקובץ לביקורות משבחות, כולל בעמודים הפותחים של מגזין המדע הבדיוני החשוב ביותר "לוקוס" (גיליון ספטמבר). את הביקורת כתב העורך גארי וולף, שסיכם כי "בסופו של דבר אתה יוצא בתחושה שספרות הפנטזיה והמד"ב הישראלית היא מלאת חיוניות ומתגמלת כמו כל גוף יצירתי של מד"ב - וזאת גם מבחינת הנושאים והמסרים וגם מבחינת דרכי הכתיבה. כתיבת המד"ב הישראלית כוללת ספרות רצינית לעיתים, אפילו פוסט־מודרנית, וגם כתיבה שכולה חגיגה ומשחק במסורות המקובלות של המד"ב". 

את ההקדמה לספר כתב רוברט סילברברג, שנחשב לחבר בשלישייה הפותחת של הז'אנר בעולם. "מה שיש לנו כאן זה מעין מסר מעולם אחר", כותב סילברברג. "דוגמית של יצירה עתירת דמיון ועוצמה שבוקעת ממדינה קטנה לוחמת על חופי אסיה, מדינה שנוצרה במאה ה־20 על יסודות קדמוניים עוד מימי התנ"ך, מדינה של הוגים וחוזי הזיות שמתקיימת בחוסר ודאות תמידית. כל זה מתדלק מחשבה ספקולטיבית מעמיקה ולעיתים גם מרגשת. או במילים אחרות: מדובר באנתולוגיה של ספרות מדע בדיוני ישראלית". 

בין המשתתפים בקובץ - לביא תדהר, נאוה סמל ז"ל, גיא חסון, סביון ליברכט, אילנה גומל וגם לצורך הגילוי הנאות אשתי גיל הראבן, ועוד כותבים מבריקים. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו