משב רוח חרישי של תקווה נשב השבוע בשורות האופוזיציה, בעקבות הכרזתו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ כי הוא מעדיף את פתרון שתי המדינות על פני כל פתרון מדיני אחר. מוקדם יותר נפגשו ציפי לבני ואהוד אולמרט, כל אחד בנפרד, עם אבו מאזן והביעו תמיכה גורפת בתהליך מדיני שתכליתו הקמת מדינה ערבית נוספת במזרח התיכון בשטחי יהודה ושומרון. מתגובות חברי הכנסת במחנה הציוני ומרצ ניכרה התרגשות מסוימת נוכח הצהרתו של טראמפ כי התוכנית המדינית שיניח על שולחן הצדדים תוגש בתוך חודשיים עד ארבעה חודשים בלבד.
בליכוד ובבית היהודי רואים את הדברים מזווית שונה. מבחינה מעשית, למרות הצהרותיו החוזרות ונשנות של טראמפ על המחיר שישראל תשלם כחלק מהסכם מדיני, ממשיך הנשיא האמריקני לנקוט צעדים דרמטיים דווקא לטובת ישראל ונגד הצד השני. הפגיעות באונר"א ובנציגות אש"ף בוושינגטון התרחשו ימים ספורים אחרי אחת מאותן הצהרות.
כשמתעכבים על הצוות המקיף את טראמפ, מוכרחים להגיע למסקנה שפגיעה בישראל רחוקה מאוד מהאג'נדה שלהם. זה כולל את מזכיר המדינה פומפאו, השגריר פרידמן, היועץ והחתן קושניר, שר האוצר מנוחין, השגרירה באו"ם היילי ואחרים נוספים. מדובר באנשים שנכנסו לתפקידם הנוכחי עם דעה מגובשת לגבי מי צודק ומי אשם בסכסוך. הסבירות שדווקא מהם תצא בשורה שלילית לישראל נראית קטנה ביותר.
אבל החשש קיים. על פי מקורות כאלה ואחרים, טראמפ מתכנן להציג את תוכניתו המדינית בסביבות חודש ינואר. נתניהו, ששידר אופטימיות אחרי דבריו של הנשיא האמריקני וטען כי הוא לא צופה הפתעות, פועל בשבועות האחרונים לדחות עד כמה שניתן את הצגת התוכנית. המסר שהוא מעביר לטראמפ זה שאין מה למהר. שהצד השני ממילא לא מוכן. ושינואר זה מוקדם מדי.
אחד הרמזים שהגיעו לגורמים דיפלומטיים ישראליים אומר שבניגוד לדבריו של טראמפ כי הסיר את ירושלים מהשולחן אחרי ההכרה בה כבירת ישראל והעברת השגרירות, ירושלים נמצאת שם כפי שמעולם לא היתה. זה לא שטראמפ משקר, אלא שמבחינתו עשויה להתקבל מסקנה שחלקים מסוימים בירושלים אינם ירושלים.
מילא ירושלים - הדבר הגרוע ביותר מבחינתו של נתניהו הוא הטיימינג. השנה היא שנת בחירות. הנחת תוכנית מדינית סמוך למערכת בחירות ישראלית תטלטל את ספינתו חזק מדי, ובאורח מסוכן מדי. זה לא שנתניהו לא יודע לתמרן נשיאים אמריקנים - הוא עשה זאת בשמונה שנות כהונת אובאמה בצורה שעוררה לא מעט התפעלות בחוגי הליכוד. אבל התמרון דורש לקבל, אפילו מהשפה ולחוץ, גם דרישות בלתי נעימות מתוך ציפייה שהסרבנות האמיתית תגיע כרגיל מהצד השני.
בבחירות הכללים שונים. בנט מחכה לנתניהו בסיבוב; כל ויתור או רמיזה לפשרה מצד ראש הממשלה, תביא לתגובה קטלנית מהבית היהודי. מבחינת בנט לא יכול להיות עיתוי טוב יותר מתוכנית מדינית אמריקנית קרובה, וראש ממשלה שמתפתל בין הבייס הימני לנשיא התובעני.
לפני כשנה, בזמן ביקורו בעצרת הכללית של האו"ם בניו יורק, תפס טראמפ לרגע את השגריר הישראלי דני דנון. הוא אמר לו, תגיד לנתניהו שלא יעשה שטויות. שיזרום איתנו. יש לי צוות שתומך בישראל יותר מכל נשיא לפניי. דנון הבין את הרמז: אחרי שמונה שנות אובאמה הגיע נשיא שאמנם נוטה לטובת ישראל, אבל גם הוא סבור שהצד הסרבן בסופו של דבר הוא נתניהו, ולא אבו מאזן.
שנה אחרי כן, אפשר לומר בוודאות שעמדת טראמפ התהפכה. האם זו ההתהפכות האחרונה או שצפויה עוד אחת, זו שאלה שנותרת פתוחה, וגורמת ללא מעט נדודי שינה בירושלים.
תראו מי חוזר
נתניהו חוזר מניו יורק למושב החורף של הכנסת כשהסוגיה המרכזית, חוק הגיוס, עוד לא טופלה. היא מציפה יותר סימני שאלה מתשובות.
המערכה המוניציפלית עשתה שמות בנציגות החרדית, שעוד אין לדעת את אחריתה. גם אם אגודת ישראל ודגל התורה ימשיכו בריצה משותפת לכנסת הבאה, נראה שהקרע בין הצדדים עמוק מאי פעם. כעת זה בא לידי ביטוי בבחירות לראשות עיריית ירושלים ובערים חרדיות נוספות, אבל לא מן הנמנע שישפיע גם על נושא הגיוס.
שני הצדדים הניציים, יעקב ליצמן ואביגדור ליברמן, עשויים למצוא את עצמם משני עברי המתרס בירושלים - כשהראשון תומך במשה ליאון והשני בזאב אלקין - ובעקבות זאת תטורפד כל אפשרות לפשרה של מי מהם בנושא הגיוס.
פתיחת המושב, ומועד הבחירות שיסתמן בו, יכתיבו גם את משך כהונתו של דני דנון באו"ם. בבחירות דנון יהיה בישראל. בשבוע שעבר ניקתה אותו המשטרה מכל חשד שעלה מהפרסום בערוץ 2, כאילו השתמש בלשכת השגריר באו"ם למטה הפריימריז האישי שלו. בכך נמנעה למעשה ההפרעה האחרונה לשובו למגרש הפוליטי המקומי.
במשך השנים האחרונות שררו יחסים טובים בין דנון לבין נתניהו - ההפך המוחלט מיחסי השניים כשדנון היה ח"כ ושר. כשהגיע מידע מדיני חשוב לדנון מנציגי המדינות באו"ם, הוא העביר אותו מייד לראש הממשלה. בדברים שחשובים לנתניהו, כמו שעת נאומו באו"ם - שיתאים עד כמה שניתן לשידורי החדשות בטלוויזיה - וכן בהשתתפות ישראל בפורומים חשובים, דנון פעל לשביעות רצונו.
היישר למשרד המדע והחלל. דני דנון // צילום: מארק ישראל-סלם
קרבות קרדיטים לא היו בין השניים. רבים מההישגים האחרונים של ישראל באו"ם נזקפו לטובת דנון, שהצניע כל מהלך שסבר שעשוי ליצור מתיחות בינו לראש הממשלה. תמיכתה הבלתי מסויגת של ניקי היילי בישראל הגיעה לא מעט בזכות השגריר הישראלי. היא אמנם היתה פרו־ישראלית לפני כן, בשל אמונתה הדתית כהודית שהתנצרה, אבל כמעט שלא היה לה ידע אמיתי בסוגיות החשובות. ההזמנה שקיבלה מדנון לביקור בישראל, הובילה לביקורה הראשון בישראל. הביקור חיזק אצלה מאוד את תחושת הצדק כלפי ישראל והיהודים.
אבל דנון לא משלה את עצמו. נתניהו לא יקבל אותו בזרועות פתוחות. הוא לא יילחם בו, אבל הסיכוי שיקודם בהרכבת הממשלה הבאה - אינו גבוה. הניסיון המדיני שצבר מכשיר את דנון לתפקיד שר החוץ, אבל הוא - וכל השאר - יודעים שהתיק הזה מכור מראש. כל ראש מפלגה שייכנס לקואליציה קודם לכל אחד מחברי הליכוד. כך גם לגבי תיקי הביטחון והאוצר.
אם יוצאים מנקודת הנחה שישראל כץ וגלעד ארדן לכל הפחות ישמרו על מעמדם, אם לא יקודמו - וכך גם מירי רגב, יריב לוין וגדעון סער שיחזור - דנון עוד עשוי למצוא את עצמו, עם כל הניסיון הדיפלומטי ושיקום היחסים עם נתניהו, שב למשרד המדע והחלל. למרות שאין ספק שערכו עלה בזמן היעדרותו.
הפזילה של לפיד
בעוד בימין עיקר הקרב הוא על הבייס הימני, בשמאל הסיפור שונה. בלי העברת קולות מהימין לשמאל - אין קואליציה. אבי גבאי ויאיר לפיד עושים מאמצים לעשות זאת, עד כה ללא הצלחה יתרה.
השבוע העלה לפיד הילוך. צירופם של תהילה פרידמן וקינלי טור־פז ליש עתיד היא לא קריצה לציבור הדתי, אלא פיתוי של ממש. הציבור הזה רחב ומגוון. בזמן שיש רבים ממנו שעשויים לראות את יש עתיד כמפלגה אנטי־דתית ומוקצית, פלח מסוים בתוכו רואה בלפיד אופציה אפשרית. זה אותו פלח שעליו נשען נפתלי בנט ב־2013, כשכרת ברית עם לפיד כתנאי להצטרפות משותפת לממשלה ללא חרדים.
כדי להצדיק את המהלך הצהיר אז בנט שעל 80 אחוז מהדברים שתי המפלגות מסכימות לחלוטין. אם זה כך - אין סיבה אמיתית לא להצביע ללפיד. גם הוא בעד לימודי ליב"ה לחרדים בכפייה, וגיוס חרדים בצה"ל בכפייה ואין לו שום בעיה עם עבודות בשבת. אגב, פרידמן וטור־פז הם לא הדתיים הראשונים ביש עתיד. אחד מהמייסדים הוא הרב שי פירון, גם דב ליפמן היה חבר מפלגה, ואלעזר שטרן חבר כנסת מטעמה עד היום.
למרות המהלך המשמעותי, דומה שפרידמן וטור־פז לא מוכרים מספיק לציבור. פרידמן היתה מנכ"לית ארגון "נאמני תורה ועבודה" - אחד מארגוני הקרן לישראל החדשה שפועל לשינוי יחסי דת־מדינה. מטבע הדברים נוטה הארגון יותר לכיוון של המדינה ונגד הדת, אבל ראשיו ופעיליו נמנים עם אנשי הציונות הדתית. הארגון ולפיד מתאימים בהקשר הזה כמו כפפה ליד.
למה מחכה דייטש?
רחל עזריה גם היא אישה דתייה, ירושלמית, שהקימה רשימה עירונית היושבת פחות או יותר על אותם עקרונות. רשימת "ירושלמים" שלה ורשימת "התעוררות" של עופר ברקוביץ', המתמודד על ראשות העיר, הן מפלגות כמעט תאומות בסדר היום האזרחי. אלא שבירושלמים הדגש הוא על חובשי כיפות סרוגות.
במסיבת העיתונאים השבוע, שבה עזריה הסירה את מועמדותה, היא הבהירה כי ברקוביץ' היה צריך להיות הבחירה הטבעית שלה - אולם את תמיכתה יקבל אלקין, בשל סיכוייו לנצח ובשל חוסר כישוריו של ברקוביץ'.
הבחירות המוניציפליות בירושלים הן הזירה המקומית המעניינת ביותר בקרב על הרשויות, שיתקיימו בעוד חודש. גם היום המאבק הזה נחשב לפתוח לחלוטין. אחרי תמיכתם של דגל התורה וש"ס במשה ליאון, היה ברור שיוסי דייטש, המועמד החרדי, יפרוש מיד מהמרוץ. זה לא קרה. דייטש עוד מתמודד. תנאי הכרחי לניצחונו, אם כי לא בטוח שיספיק, הוא לזכות בתמיכת כלל המפלגות החרדיות - כולל ש"ס ודגל התורה כמובן.
אז מדוע דייטש לא פורש? מתברר שמבחינתו, הודעת התמיכה של ש"ס ודגל, אינה עניין מוכרע. להערכת גורמים בסיעתו, אם יתברר שליאון לא מתרומם למרות דגל וש"ס, יביא הדבר לחשיבה מחודשת ואולי אף להסרת התמיכה בו. לא ברור על מה מסתמכת הערכה זו, אולם ברור שנכון להיום, בלי דגל וש"ס - לא ליאון ולא דייטש יכולים לנצח. החלטתם הסופית לתמיכה במועמד תוביל גם להודעת הפרישה של המועמד השני.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו