ביה"ס למוזיקה "מזמור" מציג: צלילים של תקווה

בתוך הכאוס התרבותי של החודשים האחרונים, כשההופעות מבוטלות והמנגינה לא נשמעת מספיק כפי שבאמת היינו רוצים, נדמה בית הספר למוזיקה "'מזמור'" כאי בודד של שפיות ותקווה. ולא רק בהיבט האמנותי.

השטח רחב הידיים המוקף גדר מקושטת בתווים מוזיקליים ענקים, בין גדרה לאשדוד, מטשטש גם את השסעים בין ימין לשמאל, בין דתיים לחילונים ובין מחנות שונים ומנוגדים אחרים שמאפיינים כל כך את החברה הישראלית. אפילו הקורונה, ששיבשה לכולנו את החיים, לא הצליחה לחרב את האווירה הקסומה במקום הזה, שהוקם לפני עשר שנים ומאז נותן למוזיקה לדבר. 

"'מזמור'" הוקם כדי לתת מקום ליוצרים ולמוזיקאים דתיים ללמוד את התחום האהוב עליהם מבלי להתפשר על הערכים שלהם, מתוך צורך שבא מהשטח, מסביר איציק וייס - המנהל הכללי של בית הספר (לצידו מתן צ'פניצקי כמנהל אקדמי) ויוזם הקמתו. הגשר שיוצר בית הספר בין חלקי החברה הישראלית נבנה כבר מצוות המורים, ובהם אמנים מוכרים כגון רונה קינן, חמי רודנר, אריאל הורוביץ, מיקה קרני, דין דין אביב, דנה ברגר, דניאל זמיר, אבי ליבוביץ', אילן דמרי ועוד. 

"לפני 11 שנים שאל אותי אחד הנגנים בלהקה שלי למה אין בית ספר 'רימון' לדתיים, ואני חשבתי שמדובר ברעיון טוב", מספר וייס (44), מוזיקאי בעצמו, מתופף, מפיק ומעבד שחי בקרני שומרון, "הצעתי אותו לאבא שלי, שהיה ראש המכללה לחינוך בגבעת וושינגטון, והוא הציע בשמי את הרעיון לוועד המנהל של המקום, רגע לפני שפרש לפנסיה. הרעיון התקבל ובמשך שנה עבדנו עם דניאל זמיר על ההקמה. ניסינו לחשוב מה הצידוק למקום הזה, למה צריך אותו, והבנו מהר מאוד שיש צורך גדול במקום כזה בקרב הציבור הדתי. 

"בתקופה ההיא הציבור הזה היה מאוד מוכוון בינוניות בתחום האמנות, שנחשב לתחביב לשעות אחר הצהריים או מקסימום לפוטנציאל לנגינה בחתונות. לא היה שום אופק מקצועי, ובטח לא מחשבות על להיות יוצר בתחום ואנחנו רצינו שאנשים עם כישרון מוזיקלי יוכלו כבר בגיל צעיר ללכת למגמת מוזיקה בבית הספר, משם ל'מזמור' ובהמשך שיסתכלו על אמנות כעל מקצוע. עם הקמתו של בית הספר חלה ממש מהפכה במגזר וכעבור שנתיים-שלוש פתאום כמות מגמות המוזיקה בתיכונים הדתיים גדלה. 

"יש פה תחושה של שיתוף וניסיון לפרגן". הדר זכריה (מימין) ודביר בר־סלע // צילום: אפרת אשל



"פתחנו את 'מזמור' למסלול של שלוש שנים, שאליו מתקבלים בכל שנה כ־70 תלמידים ותלמידות מתוך 100 נבחנים, בשתי מגמות עיקריות: מגמת ביצוע (נגינה) ומגמת אמן יוצר (שירה, אדם ששר שיריו). עכשיו אנחנו פותחים גם מגמת הפקה מוזיקלית. לא הייתי מגדיר את 'מזמור' כדתי אלא כיהודי, ויהדות בסופו של דבר, בעיניי, זה בין אדם לחברו, זה לא לדרוס אחד את האחר, זו עזרה הדדית. בית הספר חרת את זה על דגלו וגם מקיים את זה בפועל. אין פה אווירה של תחרות, יש פה המון עזרה הדדית, יחס אישי והשקעה של המורים. אני מכיר כל תלמיד ותלמיד, זה לא סרט נע, זו עבודה קשה אבל בעיניי זו הדרך, באמנות אתה חייב להסתכל על האדם". 

מבחינה פרקטית, אילו הגבלות קיימות בכל זאת בשם הדת וההלכה?

"בשבת אין לימודים ואין פעילות. לגבי כשרות - אני לא מסתכל בצלחת של אף אחד, ולגבי התכנים - אף פעם לא הוצאנו איסור לא לגעת ולהתעסק בנושא כזה או אחר, אבל מתוקף זה שמכבדים פה אחד את האחר לא תשמעי שפה מלוכלכת. לגבי הלבוש - אנחנו לא מכריחים אף אחת לבוא עם חצאית למשל, אבל אנשים פה מכבדים זה את זה, זה באמת מיוחד. יש כאן אווירה מיוחדת ועומק ביצירה". 

אמנות זה להוציא, לא לסגור

"רוב המורים הם לא דתיים", מסביר לי וייס, "להפך, כשהקמנו את בית הספר רוב אנשי המוזיקה האיכותיים שחיפשנו לא היו דתיים, חלקם כאלה שחזרו בתשובה כמו נאור כרמי או דין דין אבל אחד הדברים המרכזיים שרצינו שיקרה פה זה שמי שמגיע ללמוד ייפתח דווקא לתרבות שנמצאת מעבר לגדר בלי לפחד ממנה וירגיש אותה קרוב. השיח שנרקם בין המורים לתלמידים מעשיר ומקרב גם את המורים". 

"הסובלנות היא השורש". רודנר // צילום: אפרת אשל

נפגשנו עם ארבעה מהמורים - כולם זמרים ויוצרים מתחומים שונים במוזיקה הישראלית: דין דין אביב, חמי רודנר, אריאל הורוביץ ונאור כרמי. למרות ההבדלים בגישות, בזיקה לדת ובסגנון המוזיקלי, נדמה שכולם קצת מאוהבים במקום הזה, מדברים עליו בעיניים בורקות ובעיקר מלאים הערכה ונאמנות למנהל ולמה שהוא מייצג.

כרמי: "אני מהמורים הראשונים. דניאל זמיר, חבר שלי, הביא אותי לפה. אני מנחה הרכבים ומלמד מוזיקה יהודית. בתורה יש עומקים גדולים שנכתבו על המוזיקה וכדי להיות מוזיקאי היום צריך לבוא עם גב רוחני". אביב: "קיבלתי יום אחד טלפון מנאור, שאמר לי שצריך בבית הספר דמות יהודית־דתית, מישהי שתדבר עם הבנות, וזה הכי משך אותי. אני מרגישה שהעבודה פה היא ריפוי, אני מלמדת רק בנות, לפני שלוש שנים התחלתי לעשות את ההפרדה ואני מופיעה רק בפני נשים".

מה באמת עושים עם נושא הדרת נשים ושירת נשים, שהוא נושא נפיץ מאוד בחברה הישראלית? איך בית ספר שמוגדר דתי מפרק את הדבר הזה בשלום?

וייס: "הציבור הדתי הוא הציבור הכי רחב ומגוון שיש. יש בו תתי־מגדרים ויש לנו תלמידים מכל הקבוצות: לייט, ליברלים, דתל"שים, חרד"לים, דתיים־לאומיים וגם חילונים מהאזור וחרדים. ברוב השיעורים אין הפרדה בין בנים לבנות, למעט שיעורי השירה, הלחנת השירים והאלתור בשירה, שכן זה הצידוק הראשוני של המקום - לאפשר לאדם שרוצה ללמוד מוזיקה לעשות זאת בהתאם לסט הערכים שלו. יש מופעים בבית הספר שבהם הרכבים של בנות מופיעים בפני נשים אבל ברסיטל סיום או במופע השנתי של 'מזמור' הן יכולות להזמין בנים. אנחנו לא מגבילים את האופציה, אנחנו מאפשרים כניסה, אבל נגדיר מראש כדי שאדם יידע שזה מופע של נשים ולא תיווצר סיטואציה לא נעימה. המטרה העליונה היא לתת לכל אחד להתפתח מוזיקלית בלי לוותר על שום ערך או להרגיש אחר או שונה. 

"מוזיקאי זקוק לגב רוחני". כרמי // צילום: אפרת אשל

"בכל שנה יש אצלנו גם שיח עמוק על הדבר הזה כי זה באמת עניין מאוד משמעותי - מצד אחד אמנות ויצירה זה להוציא החוצה, ומצד שני לא לשיר זה לסגור, אז זה יכול להוות סתירה לבנות מסוימות. יש בנות שבאמת עושות דרך, שבהתחלה באות ולא שרות ואחר כך מחליטות שכן. הן עוברות פה שינוי, ואנחנו פשוט מאפשרים. הנקודה פה היא לאפשר, לא לוותר על מה שאתה מאמין, לא לתת את ההרגשה שמישהו צריך להתנצל על מה שהוא רוצה. להגיד לך שהרוב מקפידים על שירת נשים? התשובה היא לא, אבל לא בגלל שבית הספר מעודד את זה אלא בגלל שבסופו של דבר במקום שמעודד אמנות יש הרבה פריצת גבולות. זה טבעי בעיניי ובאופן כללי אני אוהב אפור. לא שחור או לבן".

הורוביץ: "ב'מזמור' יש המון עומק של יצירה מופלאה, כתוצאה מסוג של אוכלוסייה שהתזונה התרבותית שלה שונה מהתזונה התרבותית במגזר הכללי. לי אישית קשה עם כל העניין של שירת נשים, צריך לזכור מאיפה אני בא, בית שבו היתה אישה ששרה 'קצת' (אמו היא נעמי שמר ז"ל; מ"כ). אני מכיר את היחס של המגזר לאמא שלי כאל נביאה ואני תמיד אומר לחבר'ה שאני לא בטוח שהם היו יכולים היום לייצר אחת כזאת, בגלל ההקשחה הזאת. 

"רואה את נקודת החן באדם". אביב // צילום: אפרת אשל

"היחס שלי, בתור יהודי שלא שומר מצוות ושבת, לאנשים שכן שומרים, הוא יחס שונה משל הרבה מאוד חילונים, כי מבחינתי הם מחזיקים משהו גם בשבילי. ביום שבו אני אשמור שבת אוכל להתחיל להעביר ביקורת עליהם. יש לי כבוד לזה שאדם שומר את ההלכה, ויש לי המון ביקורת על שירת נשים, ויש לי זכות לומר את הביקורת הזאת ברגע שאהיה חלק מהמשחק הזה של עולם המצוות. אם אני מחוץ למשחק אני צריך לכבד את אלה שמשחקים אותו". 

איך אתה מרגיש בסיטואציה שבה גברים קמים ויוצאים באמצע שירת נשים?

"יש לי ביקורת, ואני אומר להם 'שימו לב האם נעמי שמר הבאה יכולה לגדול מכם או לא', אבל צריך להיות מקום שנותן לאנשים מהציונות הדתית או מהחרדים, שיש להם את הניצוץ והכישרון, אפשרות לפתח את זה. בתוך המקום הזה ישמרו על כללים. יש פה זמרות יוצרות נהדרות שגדלות במקום הזה, וכשמישהי כזאת תצא מבית הספר החוצה, היא תחשוב לעצמה באיזה זרם היא נמצאת. העצה שלי - תופיעי גם בפני בנים. אבל אני לא רב".

רודנר: "אני מכבד את הנתיב הדק שבו צועד בית הספר. אני מלמד גם ב'רימון' ובעוד מקומות. לגבי שירת נשים אני מפריד בין דעתי הפוליטית־חברתית שתומכת בשירת נשים לבין זה שאני מכבד נשים או גברים שמעדיפים לקיים את המנהג הזה. מעטות הסיטואציות שנתקלתי כאן שבהן אנשים קמו באמצע מופע, הרוב כאן סובלניים לשירת נשים, נקודה. האיש שייסד את המקום הזה, איציק, הוא האדם הכי ליברלי שאני מכיר, במובן העמוק של המילה. הסובלנות שלו זה השורש, היא עוברת לתלמידים ולמורים". 

הקסם - החיבור בין השונה

רודנר והורוביץ, שמגיעים מעולם הרוק החילוני, מדגישים שהם לא מרגישים נטע זר בבית הספר, למרות הפערים בהשקפות העולם בינם לבין התלמידים. "מבחינתי", אומר הורוביץ, "להגיע לשיעור כאן או ב'רימון' זה אותו הדבר. יש לי ידע להעביר, והיהדות, אגב, היא חלק מהמעיינות שלי. אני חילוני אבל אני לא בור. אני כל הזמן לומד ואני נותן מהמעיין הזה גם ב'רימון', אני לא מתבייש. אין הבדל בין מה שאני נותן לבין מה שאני מקבל. לדוגמה, אם יש שיר של טרייסי צ'פמן שמדגים את מה שאני רוצה להעביר, אגיד להם 'אני שם לכם שיר של זמרת שאני מאוד אוהב, יש פה גוף ידע שאשמח שיהיה לכם, זה מגיע מאישה, ומי שקשה לו יכול לצאת'. אני לא אגיד שזה לא קיים. יצא לי להיות בסיטואציות כאלה, ובחיים לא יצא מישהו מהכיתה. המקום מאפשר את המרחב הזה ולא לועג לאנשים כאלה, אבל לרוב הגדול אין בעיה עם הדבר הזה".

למצוא את השפה המוזיקלית הבינלאומית. הורוביץ // צילום: אפרת אשל

רודנר: "היות שאני עסוק בלימוד של כתיבה והלחנה אני חושב שמי שכותב צריך חופש לכתוב. כתיבה זו התפשטות, ואני בא עם ההבנה שכאן המחסומים של ההתפשטות יותר גדולים. אתה לא יכול לכתוב באמת משהו עם ערך אמנותי בלי ההתפשטות הזאת. אני בא לחבר'ה כאן עם כוונה להכיר להם את האוצר העצום של ההיסטוריה של הפזמון הישראלי, אולי האוצר הכי גדול בעיניי שהציונות הצליחה לייצר. אני מסביר להם שברגע שזה יפה זה לא יכול לכוון למקום רע. כשזה יפה זה טוב. אני עובר עם רבים מהם מסע מרתק".

אנו נפגשים בבית הספר בימים שבהם בחדשות מדברים על התחלואה שעולה ועל הסגר, הרשתות החברתיות מתפוצצות שוב ושוב, השסעים מעולם לא נראו גדולים יותר ובכל זאת, אל המקום הזה מתכנסים אנשים ממקומות שונים ומוצאים יחד את המשותף. 

"אנחנו באמת לא מרגישים פה את המציאות המורכבת הזאת", מסביר כרמי, "אלא אם כן אני קורא עיתונים. אני חי בשכונה לא דתית ואין אפילו טיפת מתח, לא בהופעות שלי שהן לא רק לקהל דתי, אלא לקהל מעורב, ולא בחיים. מי שמייצרים את זה אלה בעיקר התקשורת והטוקבקים ברשתות החברתיות שעושים רעש. במציאות עצמה, לשמחתי, אני לא מרגיש את הקיטוב". 

אביב: "גם אני זוכה להרגיש ממש מעט את הקיטוב הזה, אבל זה גם קשור למי שאני ואיך שאני. אני מייד רואה את נקודת החן באדם שעומד מולי ונכנסת איתו לאחדות. זה הניצחון שלי. ברוך השם, עד היום זה עבד".

כרמי: "אתה מתעסק בתורה של אלפי שנים, היא מעלה אותך מעל הקרקע, אתה מסתכל על המציאות ממבט הציפור, פחות עלה נידף ברוח, ורוב האנשים שנמצאים פה הם כאלה. במידה מסוימת מתעסקים בדברים רוחניים, גבוהים, גם בקשר למתחים - אם אתה מסתכל על זה מלמעלה ולא נסחף לתוך זה יותר קל להתבונן על זה. בית הספר הזה הוא דבר מיוחד שלא דומה לשום מקום, יש פה משהו קסום שעדיין בחיתוליו ואני מקווה מאוד שנהיה חוד החנית בתרבות הישראלית, שנביא שפה עתיקה־ישנה־חדשה שתהפוך את העולם".

הגשרים נבנים מתוך תהליך הלמידה // צילום: אפרת אשל

רודנר: "אני חושב שכשאנשים נפגשים - ולימוד זה דבר של פגישה - הם חברים הרבה יותר האחד של השני מאשר כשמקלידים דברים על המחשב או בסמארטפון. לפני שנה הוצאתי עם מי שהיה תלמיד שלי ב'מזמור', יאיר הררי, שיר שנקרא 'יש יופי' ומדבר על אפשרות של ישראליות. כאן, כמו בשכונה שאני גר בה, שיש בה חילונים ודתיים, כולם מסתדרים.

הישראליות מסתדרת הרבה יותר במרחב האמיתי, לא הווירטואלי. ברשתות כמובן ההדהוד זה לדברים הקיצוניים. את לא מבינה איזו אהבה יש פה, הקשבה מדהימה של המורים לתלמידים, של התלמידים למורים. אנשים מאוד יפים שבאים ממילים, מטקסט, מפלפול, היו כאן תלמידים שהיו לי אחלה התנגחויות איתם וזה יצר ניצוצות ולא ריק". 

אז המוזיקה מחברת בין כולם?

כרמי: "כן, ניגנתי הרבה שנים בלהקת 'בוסתן אברהם' עם נגנים ערבים, עשיתי סדנאות קונטרבס ברמאללה, זה באמת מחבר". 

אביב: "חד־משמעית". 

רודנר: "אני מאמין שמוזיקה זה אלמנט מחבר, הקסם של 'מזמור' זה אכן החיבור של השונות. שונות יכולה ליצור קסם, זו מעין ערוגה שמוכיחה שהיברידיות אמיתית יכולה להתקיים גם עם מורים חילונים ושמאלנים, מתקיים פה דיאלוג מרהיב שלא ראיתי כמותו. זה מקום שהוא מחולל של אהבה, זה לא דבר של מה בכך".

בלי לוותר על סט הערכים

הרוח שמנשבת מהצוות ומפיצה אור, אהבה ופיוס, נוגעת גם בתלמידים. "ללכת וללמוד מוזיקה זה קצת לצאת מהמסגרת, וכשהחלטתי שאני עושה את זה חיפשתי את המקום הכי טוב שארגיש בו הכי נוח, והגעתי ל'מזמור'", מספרת הדר זכריה (24) מבאר שבע, בוגרת אולפנת חן במדבר, סטודנטית במסלול אמן יוצר. לאחרונה שחררה את הסינגל הראשון שלה מתוך אלבום הבכורה, והיא חברה בטריו 'מתולתלות' שמופיע בכל הארץ. "כבר ביום הפתוח, שאליו איחרתי, זכיתי לסיור פרטי ממנהלת המשרד והרגשתי חום ויחס אישי, הרגשתי שפה אוכל להיות מי שאני. אני גם דתייה וגם שרה, שוברת המון מסגרות, והרגשתי פה שמחבקים אותי".  

דביר בר־סלע (27) הוא תלמיד ישיבה תיכונית וישיבת הסדר מירושלים, מלחין ומעבד מוזיקה מקורית, חבר ואחד ממקימי הרכב "הבלקניה", הרכב גרוב בלקני המופיע ברחבי הארץ. ב'מזמור' הוא לומד במסלול ביצוע, נגן בסקסופון ופסנתר.

"התלבטתי בין כמה מקומות. אבא שלי, חנן בר־סלע, הוא מוזיקאי ומהרגע הראשון שהגעתי לפה מייד הרגשתי שמזהים את הפוטנציאל שלך ובונים לך מעטפת, שתוכל להתקדם", הוא אומר, "יש פה העצמה של אנשים ומקצועיות אדירה, לצד היות המקום משפחתי ומחבק". 

הדר, סוגיית שירת נשים רלוונטית מאוד עבורך.

"נכון, ועברתי עם זה תהליך. גדלתי במוסדות דתיים־לאומיים קלאסיים, מאוד אשכנזים, שהחינוך שם היה חד־משמעי: זו ההלכה, את לא יכולה לשיר. בכל שנותיי באולפנה, כששרתי בטקסים, גברים יצאו, וזה לא הרגיש נוח, זה הפריע לי. הניגודיות גם היתה מול הבית כי הבית שלי היה דתי לגמרי ועדיין יכולתי לשיר בו. אבא שלי חזן וסבא שלי גבאי בית כנסת, ואף פעם לא הרגשתי שאסור לי לשיר. חייתי את הניגודיות הזאת במשך שנים, ממש מלחמה. 

"כשהתבגרתי הבנתי שההלכה הזאת מאוד רחבה, שיש לה המון פנים. חרדים רואים אותה יותר חד־ממדית, אך העולם רחב וצריך לחקור בה. הבנתי שהמנהג שלי מבית, ששרים יחד - כל עוד השירה צנועה - אין בו שום בעיה מבחינת האמונה שלנו. מצאתי את המקום שלי מול ההלכה ומול הקדוש ברוך הוא, והרגשתי שאם הקדוש ברוך הוא נתן לי את היכולת הזאת, אני לא אשתיק את עצמי כי זה יגרום לי להרגיש רע, וזה לא מה שהוא רוצה. היום אני מופיעה מול גברים, ועושה את המוזיקה שלי ושומרת על הצניעות שלי.

"אני משתדלת לא להופיע עם מכנסיים, למרות שאני הולכת עם מכנסיים ביומיום, אבל שלא ייראה כהתרסה. כשהגעתי ל'מזמור' פחדתי שהגעתי לעוד מסגרת שתכניס אותי לפינה ותגיד לי תהיי בשקט, ולהפך, הבנתי שהמקום מנסה לתת מקום לכולם. גם לנשים שלא שרות מול גברים או לגברים שלא רוצים לשמוע שירת נשים יהיה את המקום ללמוד מוזיקה בצורה מקצועית. בהתחלה פחדתי שאני מוותרת על הערכים שלי אבל כבר בסמסטר הראשון הרגשתי ממש בנוח". 

דביר: "נוצרים פה חיבורים וקשרים בין אנשים למרות השוני, חיבורים מדהימים, זה חלק ממה שמיוחד במקום הזה. יש פה תחושה של שיתוף וניסיון לפרגן ולחשוב איך לעזור לאחרים". הדר: "וזה לא שאין תחרות, בכל מקום יש, אבל פה התחרות בריאה ולא הרסנית. זה גורם לך לרצות להיות טוב יותר אבל לא ממקום של לדרוס את האחר אלא ממקום מאוד חברי ומשותף". 

ספרו לי על החלומות שלכם.

הדר: "הוצאתי את הסינגל הראשון שלי 'מים', עם מילים ולחן שלי, וזו נקודת ציון מדהימה שחלמתי עליה מילדות. ברסיטל הסיום שלי בבית הספר, היתה לי הופעה שלמה עם שירים שלי וההרכב שלי ואני ממש מתחילה להגשים את החלום. זה היה מדהים. החלום הוא לכבוש את כל הבמות בארץ, שהשירים שלי יתנגנו בגלגלצ וייגעו בכמה שיותר אנשים".

דביר: "יש לי הרכב של מוזיקה בלקנית, 'הבלקניה', הכרנו את העולם הזה בבית הספר וזה ממש סקרן אותנו ועורר בנו תשוקה, הופענו בכל מיני מקומות בארץ על הרבה במות, הוצאנו גם בקורונה קליפ, יש לנו כבר מופע שלם, השאיפה היא להגיע לכמה שיותר במות ופסטיבלים בארץ ובעולם".

את הפילוג והקיטוב שיש בחברה הישראלית אתם מצליחים להשאיר מחוץ לשער בית הספר?

הדר: "בשנה שעברה, כשהיינו תחת מטחי טילים, באתי ללימודים כשיש טירוף בבית, נפגשתי עם רונה קינן ודנה ברגר, שיש להן השקפת עולם רחוקה משלי. הייתי טעונה רגשית ונוצר פה שיח שלא היה קורה בשום מקום אחר. הן גרמו לי לחשוב על דברים אחרים, הבועה הזאת היא המקום הכי מקרב שיצא לי להיות בו בחיי, אני מרגישה פה נוח לדבר על הכל גם אם האנשים הם לא בהכרח בעלי השקפות עולם או דרך חיים כמו שלי. רונה עבדה איתי על מופע קונספט שנתי ולימדה אותי איך מעבדים שירים והשפיעה עלי מאוד".

דביר: "גם במערכות הבחירות שהיו פה התנהל עם המורים שיח מכבד, פתוח וקשוב ועם הומור עצמי".

איך השפיע משבר הקורונה על בית הספר?

וייס: "כמובן שהלימודים הופסקו ואז חזרנו באמצע מאי, היתה הירתמות מטורפת של מורים לתלמידים ושל תלמידים לבית הספר. העברנו שיעורים מקוונים אבל נוצר עוד יותר יחס אישי ומסירות, והתלמידים הרגישו את זה ונתנו בחזרה. יש פה באמת אהבה גדולה בין הצוות לתלמידים, זו ממש משפחה, שנת הלימודים הבאה תיפתח באוקטובר במסגרת ההגבלות".

הורוביץ: "היתה התגייסות מופלאה, יש פה אווירה משפחתית, צריך לתת קרדיט לאיציק שנותן את הלב והנשמה וזה מגייס את כולם, ואתה רוצה מאוד לעזור למקום לעבור את המשבר. בקורסים שמבוססים על נגינה יחד קשה לתת ערך מוסף במצב הזה וזה גרם לי לחדד מאוד את השיעורים, לחשוב הרבה יותר על המצגות בזום, להעשיר את השיעור, כי היתה איזו תחושת חובה להחזיק את הסמסטר הזה, שלא יתפרק".

שומעים על הרבה אמנים דתיים שמשתלבים בתעשיית המוזיקה, על ערבי פיוט ועל חזרה למקורות. אתם חושבים של'מזמור' יש חלק בזה?

וייס: "לא הייתי מתיימר לנכס את זה ל'מזמור', התנועה התחילה מברי ומאביתר בנאי, זה לא שאנחנו התחלנו, אבל אין ספק שנתנו קרקע פורייה לדבר הזה. רוב התכנים שתשמעי בשירים של האנשים הם לא התכנים הסטנדרטיים של 'אני אוהב אותה והיא זרקה אותי...' תוכן היצירה פה נשען על הגות, ונוצרת יצירה מאוד עמוקה".

כרמי: "אנחנו מייצרים את זה. זה קשור לבית הספר הזה, אין לי ספק".

דין דין: "יש לי להקה שרוב הבנות שלה הן בוגרות 'מזמור', אני מופיעה איתן, אין לי ספק שיש קשר בין בית הספר לכניסה של אמנים דתיים לתעשייה. זה מרחב ייחודי".

הורוביץ: "יש שתי שפות כשבאים לכתוב שיר: השפה העברית והשפה המוזיקלית הבינלאומית. הרבדים שיש לאנשים שמגיעים לכאן בשפה העברית עמוקים בהרבה מבמקומות אחרים".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו